אלפבית

ערך זה עוסק בסוג כתב. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אלפבית (פירושונים).

אָלֶפְבֵּית הוא אוסף סדור של אותיות, שהן סימנים גרפיים המייצגים עיצורים ותנועות.

הכתב מורכב מאותיות המשמשות לכתיבת כל המילים הקיימות בשפה מסוימת, שיכולה להיות שפה טבעית או מלאכותית.

אטימולוגיה

המילה 'אלפבית' העברית היא בעצם הלחם בסיסים של שתי האותיות הראשונות באלפבית העברי – 'אלף' ו־'בית'.

מקור המונח הוא בשפה הפיניקית הדומה מאוד לעברית, אשר גם בה שתי האותיות הראשונות נקראות אל"ף (מילולית: שור) ובי"ת (מילולית: בַּיִת). המונח 'אלפבית' משמש כיום ברוב שפות העולם המערבי והערבי.

שיטות הכתיבה שלפני האלפבית

בתקופה הפרהיסטורית, טרם המצאת הכתב, ביטאו בני האדם מחשבות ורעיונות באמצעות ציורים על קירות מערות או בחריתה על סלעים.

לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס פיתחו השומרים שבמסופוטמיה והמצרים שיטת כתב פיקטוגרפית – שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה. כתבם של השומרים מכונה כתב יתדות, וכתבם של המצרים מכונה כתב הירוגליפי (או כתב חרטומים). עם הזמן פותחה השיטה לכתב לוגוגרפי, שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה או את ההברה הפונטית שלה. (למשל: בכתובת המצרית הראשונה שנמצאה, מציינים את שמו של המלך (פרעה) נער-מר באמצעות צירוף שתי לוגורמות, כשההתייחסות היא לערכן הפונטי, שרטוט של דג שפמנון, שנהגה "נער" במצרית עתיקה, ושרטוט של אזמל, שנהגה "מר").

כתב היתדות השומרי הופץ הן בקרב העמים השמיים, כמו האכדים, הבבלים והאשורים, והן בקרב עמים לא שמיים, כגון: החורים, העילמים והחיתים. הכתב ההירוגליפי נפוץ במצרים, מערכות כתב פיקטוגרפיות נוספות פותחו אצל החיתים ואצל הכריתים.

מערכות כתב עצמאיות נוספות פותחו בסין ובהודו ואצל בני שבט המאיה שבאמריקה.

התפתחות האלפבית

מסורות קדומות למוצא האלפבית

קדמוס

אבי ההיסטוריה, הירודוטוס, טען שקדמוס מהמיתולוגיה היוונית הוא זה שהמציא את האלפבית והוא זה שהביא אותה מפיניקיה ליוון. את מקור הכתב הפיניקי תלו הסופרים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה בכתבם של המצרים, כשסופרים אחרים טוענים שהפיניקים למדו זאת מן האשורים.

החוקרים מהמאה התשע עשרה אימצו את הדעות הקודמות בנוגע למקור הכתב הפיניקי, אך היו גם כמה שהאמינו שהכתב הפיניקי התפתח מן הכתב הכרתי, או מן הכתב החיתי.

מחקר מודרני

גילוי הכתובת העתיקה בסרביט אל-ח'אדם בחורף של שנת 1905 על ידי האגיפטולוג הבריטי פלינדרס פיטרי, היוותה את תחילתו של החקר המודרני למוצאם של האלפבית. הכתובת המתוארכת לשנת 1500 לפנה"ס כונתה בשם כתב פרוטו-סינאי, ובשנת 1916 פרסם אלן גארדינר את הצעתו לפענוח חלק שחזר ונשנה בכתובת, כשאת הצעתו הוא מבסס על סמך היות הכתב כתב אקרופוני. בכך הפך הכתב הפרוטו סינאי לכתב האלפבית מהקדומים בעולם, כשהדעה המקובלת הייתה שמקורו בכתב ההירוגליפי המצרי.

לצד הכתובת הפרוטו-סינאית נמצאו אף בארץ ישראל (כנען דאז) כתובות פיקטוגרפיות עתיקות באתרים שונים, חלקם מאוחרים לכתובת הפרוטו-סינאית וחלקם קדומים לה, כגון הכתובת שנמצאה בשכם, בגזר ובלכיש. את הכתובות האלו כינו בשם כתב פרוטו-כנעני, והדעה המקובלת הייתה בעבר שהם פותחו אף הם מהכתב ההירוגליפי לצד הכתב הפרוטו-סינאי.

אולם גילויה של כתובת וואדי אל חול בשנת 1999 – כתובת פרוטו סינאית אף היא, והמתוארכת למאה השמונה עשרה לפנה"ס, ביססה את המסקנה לפיה הכתב הפרוטו כנעני הוא מאוחר לפרוטו סינאי, וכי הוא צאצא ופיתוח מאוחר שלו.

האלפבית, הומצא על ידי הכנענים בסביבות שנת 1800 לפני הספירה, והיווה בסיס לרוב השפות המודרניות הכתובות בעולם. מחקר בהובלת פרופ' יוסף גורפינקל מהאוניברסיטה העברית, נחשף מסרק שנהב קטן ועליו חריטה של משפט שלם בכנענית – הקדום ביותר שנמצא אי פעם – המבטא כישוף ותפילה נגד כינים.^[1]

מן האלפבית הפרוטו-כנעני נוצר האלפבית הפיניקי, וממנו נוצר האלפבית היווני, העברי הקדום והארמי. מהיווני התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי, הקופטי והלטיני. ואילו מהארמי התפתחו האלפבית הערבי והעברי.

השפות שמשתמשות ב"אלפבית" השונים

אלפבית מסוים עשוי לשמש שפות רבות, לעיתים תוך ניואנסים קלים. דוגמה לכך הוא האלפבית הלטיני, שמשמש, בשינויים קלים, את מרבית השפות האירופיות. להלן דוגמאות לשפות בעלות אלפבית משותף:

אלפבית לטיני – חלק ניכר משפות העולם המערבי, בהן אנגלית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, רומנית, צרפתית, טורקית.
אלפבית קירילי – אוקראינית, רוסית, מונגולית.
אלפבית עברי – עברית, יידיש, ערבית יהודית, ארמית, לאדינו.
אלפבית ערבי – כורדית, ערבית, פרסית, אורדו.

ליטון של עברית או עברית מלוטנת היא שיטה בה כותבים את השפה העברית בעזרת האלפבית הלטיני. ישנם מספר סטנדרטים לכך אך אף אחד מהם עדיין לא הוכרז כרשמי על ידי אף גוף.

אלפבית בתרבות

אדם חסר השכלה נקרא אנאלפבית.

בשפות מסוימות, האלפבית משמש מעבר לשפה גם לסימנים מוסכמים, למשל האלפבית היווני המשמש לסימון של סדרה של מונחים בנושאי מתמטיקה ופיזיקה.

ראו גם

לקריאה נוספת

יוסף נוה, ראשית תולדותיו של הכתב – מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית, הוצאת מאגנס, תשמ"ט.
יוסף נוה, הספרייה הארכאולוגית, אותיות ותולדותיהן, כתר הוצאה לאור, 1979.