אום אל-ג'ימאל
החלון הכפול של בית 18 באום אל-ג'ימאל | |||||||
אתר מורשת עולמית | |||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
מידות | |||||||
אורך | 800 | ||||||
רוחב | 600 | ||||||
שטח | 42.584 הקטאר | ||||||
גובה מעל פני הים | 675 מטר | ||||||
היסטוריה | |||||||
עשוי מ | בזלת | ||||||
מיקום | |||||||
מדינה | ירדן | ||||||
מיקום | מחוז מפרק | ||||||
קואורדינטות | 32°19′36″N 36°22′11″E / 32.326667°N 36.369722°E | ||||||
אום אל-ג'ימאל או אום אל-ג'מאל (ערבית أم الجمال - "אם הגמלים") הוא כפר בצפון ירדן, הידוע בעיקר בזכות האתר הארכאולוגי שלו, שבו ממצאים נרחבים הכוללים כ-150 מבנים מהתקופה הביזנטית ומהתקופה המוסלמית המוקדמת, כמו גם כפר מוקדם מהתקופה הרומית. בשנת 2024 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשטח האתר נמצאו בשנת 1998 מספר פריטים מהתקופה הפלאוליתית, כולם מחלמיש, והם כוללים אבני יד אשליות מהתקופה הפלאוליתית התחתונה, כלים בטכניקת לוולואה מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ולהבים וכלים לעיבוד עורות מהתקופה הפלאוליתית העליונה[1]. ציידים-לקטים נמשכו לאזור בשל הוודיות שסיפקו מים על בסיס עונתי. אין בסביבה המיידית של האתר ממצאים מהתקופה הנאוליתית, תקופת הברונזה ותקופת הברזל, אך מזרחית לאום אל-ג'ימאל נמצאו עדויות למבנים ומגורים מתקופות אלה.
יישוב קבע במקום החל במאה ה-1, עת האזור היה חלק מהממלכה הנבטית, והאתר התפתח כיישוב לווין של הבירה האזורית - בוסרה. מתקופה זו נמצאו ממצאים קרמיים ושרידי קברים נבטיים מונומנטליים. בשנת 106, לאחר מותו של המלך הנבטי האחרון רבאל השני, הממלכה סופחה לאימפריה הרומית והייתה לחלק מהפרובינקיה הרומית ערביה. בהוראת הקיסר טריאנוס נסללה דרך טראיאנוס החדשה מעקבה ופילדלפיה בדרום לבוסרה שבסוריה בשנים 111-114, וזו עברה קילומטרים ספורים מערבית לאום אל-ג'ימאל. מהתקופה הרומית המוקדמת שרדו חלק מחומת העיר, השער המערבי, הפרטוריום ומאגר המים במרכז היישוב. אום אל-ג'ימאל נכבשה על-ידי זנוביה מלכת תדמור, עת מרדה ברומאים בשנת 271, ולקראת סוף המאה ה-3 היישוב חרב חלקית, ככל הנראה בעת דיכוי המרד[2]. עדויות לחורבן מצויות בשכבת שריפה עבה. לאחר החורבן היישוב חווה תנופת בנייה מחדש ומתקופה זו שרד הקסטלום (אנ').
במאה ה-5 החלה התקופה הביזנטית וביישוב הייתה תנופת בנייה. האוכלוסייה התנצרה בהדרגה וביישוב הוקמו 16 כנסיות[3]. 150 המבנים ששרדו באתר הם רובם מתקופה זו. במאה ה-6 מנתה אוכלוסיית אום אל-ג'ימאל כ-6,000 תושבים. בשנת 636 כבשו המוסלמים את צפונה של ירדן וחלק מהמבנים שינו את יעודם, בין היתר הוסבו כנסיות למסגדים. רעש שביעית בשנת 749 מסמן את תחילת שקיעתה של העיר, למרות שנראה כי רעידת האדמה עצמה לא גרמה לה לנזק רב. סיבות נוספות לנטישה קשורות להתרחקות דרכי המסחר מהעיר, מגפה ושינויים אקלימיים. יישוב הקבע בא אל סופו בסוף המאה ה-8 לערך, אך באתר ובסביבתו התפתח אורח חיים נוודי.
העדות החומרית הבאה, בדמות ממצא קרמי ומטבעות, היא מהתקופה האיובית (מאות 12-13) והממלוכית (מאות 13-16). אף שממצאים אלה התגלו בכמויות קטנות ברחבי אום אל-ג'ימאל, עדויות לפעולות בנייה הן נדירות, ואין ראיה ליישוב של קבע באתר. לכן סביר שאת האתר פקדו שבטים נוודים מהמדבר המזרחי; וכן נוסעים ועולי רגל שהגיעו לאום אל-ג'ימאל באופן זמני או עונתי, כאשר עשו את דרכם לאורך הדרך הסמוכה[4]. המבנים והמאגרים הקיימים באתר סיפקו להם מקלט ומים.
בראשית המאה ה-20 התיישבו משפחות דרוזים שנמלטו מסוריה בחלקים מהאתר, וביצעו עבודות תחזוקה בחלק מהמבנים - בעיקר שחזור קשתות ותיקון גגות. הדרוזים עזבו ב-1935 עם היווצרות גבול הקבע בין ירדן וסוריה, דבר שמנע מהם גישה חופשית להר הדרוזים. כוחות צבאיים בריטיים וצרפתיים חנו באום אל-ג'ימאל מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 עד סוף שנות ה-30. בדואים החלו מתיישבים באום אל-ג'ימאל החל בשנות ה-30, ונותרו בו עד שנות ה-50. הן הדרוזים והן הבדואים לא בצעו שינויים מבניים באתר, במידה רבה בגלל שהתגוררו באוהלים. במלחמת העצמאות נלקחו כ-700 ישראלים בשבי ירדן. הם הובאו בקבוצות גדולות מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו ביחד במחנה שבויים סמוך לאום אל ג'ימאל, והוחזקו במקום כשנה וחצי. ב-1972 הוקמה גדר סביב השרידים ואום אל-ג'ימאל הוכרז כאתר לשימור. בשנת 2024 הוכרז אום אל-ג'ימאל כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. היישוב המודרני התפתח סביב לאתר, וכיום הוא מונה כ-4,000 תושבים.
המחקר באתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אום אל-ג'ימאל התגלתה מחדש במאה ה-19, לאחר שבאירופה החלו לגלות עניין במזרח התיכון. ויליאם ג'ון בנקס (William John Bankes) כתב את התיאור התמציתי הראשון ב-1818. מספר חוקרים אמריקאים וארופיים ביקרו במקום, אך כל אלה כתבו רק תיאורים קצרים אודות האתר. המחקר המקיף הראשון נערך על ידי הווארד קרוסבי באטלר (Howard Crosby Butler) שעמד בראש משלחת מאוניברסיטת פרינסטון בשנים 1905 ו-1909. אולם התרומה המשמעותית ביותר למחקר באתר נעשתה על ידי הארכאולוג ברט דה פריס (Bert de Vries) שערך חפירות וסקרים במקום בשנים 1972-1998 ושוב בין השנים 2009-2013. החל בתחילת המאה ה-21 הפעילות באתר מתמקדת בעיקר בשימור הממצאים והפיכתם לנגישים לציבור[5]. בשנת 2014 שודדי קברים גרמו נזק רב לאתר בעקבות שמועות על מציאת זהב, מטבעות ותכשיטים במקום[6].
האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אום אל-ג'ימאל ממוקמת כ-17 קילומטרים מזרחית לעיר מפרק במחוז מפרק, וכ-10 קילומטרים דרומית לגבול עם סוריה. מבחינה גאוגרפית, האתר שוכן באזור בזלתי בחורן בגובה של 675 מטרים מעל פני הים במפגש של שני ואדיות. האתר בנוי בצורת מלבן באורך של 800 מטרים וברוחב של 600 מטרים. השרידים במקום ערוכים בשלוש שכונות: צפונית, דרום-מזרחית ודרום-מערבית. הכפר הרומי המוקדם, המכונה "אל-חרי" ("החורבות"), שוכן דרומית-מזרחית לשרידי העיר, והוא קטן בהרבה בהיקפו. כפר זה ננטש בסוף התקופה הרומית או בתחילת התקופה הביזנטית וחומרי הבניין שבו נלקחו לשימוש מאוחר יותר בעיר. העיר נבנתה באופן ספונטני והיא אינה בנויה לפי תוכנית של רחובות שתי וערב. דבר זה מעיד על כך שהעיר נבנתה על ידי תושביה ולא על ידי השלטון המרכזי. האתר מוקף חומה מפותלת למדי, שחלקים ממנה חופפים לקירות החיצוניים של בתי העיר. החומה שרוחבה מטר בודד או פחות מכך לא נועדה להגנה צבאית, אלא נגד שודדים ולמניעת נדידה של חיות משק. בחומה קבועים חמישה שערים שאחד מהם מוביל ישירות אל הקסטלום הרומי. אחד המאפיינים הבולטים של האתר הוא השימוש באבני בזלת.
מבני מגורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רובם המכריע של המבנים שהשתמרו באתר הם מבני מגורים. המבנים עשויים להגיע לגובה של עד ארבע קומות, והם ערוכים סביב חצרות מרכזיות. בדרך-כלל סביב חצר אחת נבנו מספר בתים. הקומה הראשונה שימשה לאחסנת חיות הבית כפי שמעידים אבוסים שנמצאו ברחבי האתר, כמחסנים, כחללים ששימשו לבישול ולעבודות הבית וכן כשירותים. אל הקומות העליונות הובילו מדרגות שנקבעו בקירות החצרות המרכזיות. חלונות ופתחים פנו אל החצר הפנימית משיקולי פרטיות ובטיחות.
מבני ציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הפרטוריום - הפרטוריום שוכן בצפונה של השכונה הדרום-מערבית באתר, והוא מתוארך בסבירות גבוהה לסוף המאה ה-2; אם כי החצר הפנימית היא ביזנטית מאוחרת, מועד בו המבנה הפך לבית מגורים. באטלר העניק לבניין את שמו, ואף שיעודו המדויק בלתי ידוע ברי כי מדובר במבנה ציבור. המבנה מערב יסודות ארכיטקטוניים מקומיים עם יסודות הלניסטיים ורומאים. הוא כולל שלושה אולמות עיקריים ממערב למזרח - חדר הבזיליקה, האטריום וחדר בצורת צלב, וכן חמישה חדרים נוספים. המבנה עוטר בטיח צבוע לכל אורך השימוש בו שהמשיך אל תוך התקופה המוסלמית.
- הקסטלום - הקסטלום שוכן בצידו המזרחי של האתר וקירו המזרחי מהווה חלק מהחומה ההיקפית של העיר. בשל היותו הרוס, הוא זוהה כמבנה צבאי רק בשנות ה-80 של המאה ה-20. הקסטלום הוקם בסביבות שנת 300, לאחר הריסתה של העיר בעקבות מרד זנוביה. צורתו של המבנה היא כשל מצולע שאורך צלעותיו נע בין 95 ל-112 מטרים, וההערכה היא שיכול היה להכיל חיל מצב בן 500 איש. במאה ה-5 ובמאה ה-6 נלקחו חומרי בנין רבים מהמבנה לשימוש חוזר ברחבי האתר, ובסוף התקופה הביזנטית הוקמו בשטח הקסטלום שוק, כנסייה, בית ומכלאות לבעלי חיים.
- המחנה הצבאי - המחנה הצבאי שוכן בין השכונות הדרום-מזרחית והדרום-מערבית, והוא משתרע על שטח המקביל לחמישית משטח הקסטלום. לפי כתובת במקום המבנה מתוארך לשנת 412, והבדלי הגודל בין מבנה זה לבין הקסטלום מצביעים על נוכחות צבאית מצומצמת בהרבה בתקופה הביזנטית. החלק הבולט ביותר במחנה הצבאי הוא המגדל הדרום-מזרחי. בכל אחד מארבעת צדדי המגדל נבנו משיקולי הנושאים את שמות ארבעת המלאכים (אוריאל, מיכאל, גבריאל ורפאל) וכיתוב נוסף מכיל תפילה לישו. ממצאים אלה כמו גם קפלה שנוספה בצידו המזרחי של המחנה, העלו את הסברה כי המתחם הפך למנזר בסוף התקופה הביזנטית, אך הדבר אינו ודאי. המחנה הצבאי שימש את חיל המצב הצרפתי בשנות ה-20 של המאה ה-20 וכן יושב על ידי דרוזים ובדואים לאחר מכן.
- המקדש הרומי - מקדש רומי מהמאה ה-4 שוכן במרכזה של השכונה הדרום-מערבית וייתכן ששימש את חיילי הקסטלום. מהתקופה הרומית השתמרו החזית שבה שלושה פתחים וחלק מהריצוף, אך במאה ה-6 הפך המבנה לבית מגורים. הקשתות שניצבות במבנה כיום נבנו מחדש על ידי התושבים הדרוזים בתחילת המאה ה-20.
- כנסיות באתר - חלק מ-16 הכנסיות באתר ממוקמות בתוך העיר ואחרות מחוץ לחומות. גודלן משתנה וחלקן היו ציבוריות בעוד שהאחרות נועדו לשימוש פרטי. רק חלק מהכנסיות נחפרו וברובן נערך רק סקר ארכאולוגי. באום אל-ג'ימאל שלוש כנסיות מרכזיות - הכנסייה המערבית מחוץ לחומה המערבית, הקתדרלה במרכז האתר וכנסיית נומריאנוס מצפון למחנה הצבאי.
- הכנסייה המערבית מחוץ לחומות בנויה בצורת בזיליקה גדולה ולה חצר נרחבת וחדרי שירות. חפירות באתר גילו פסיפסים משתי תקופות לפחות, ובמאה ה-8 או לאחריה האפסיס של הכנסייה נחסם, דבר שעשוי להצביע על הפיכת המבנה למסגד או לבית מגורים. הקיר הדרומי שעשוי מארבע קשתות השתמר בצורה טובה והוא נותן מושג על ממדי המבנה.
- הקתדרלה היא הבזיליקה הגדולה בעיר וברי כי שמשה כמבנה הדת העיקרי באום אל-ג'ימאל. כתובת שנמצאה באתר מתארכת את בנייתו לשנת 557. פסיפס עם מוטיבים צמחיים של עלי גפן ועצים השתמר ברצפת המבנה. אף שהכנסייה לא נחפרה, ברור כי שופצה לפחות פעם אחת, דבר הנלמד מקיר שנוסף לקיר המקורי בחזית המערבית.
- כנסיית נומריאנוס היא בזיליקה הרוסה השוכנת במרכז האתר, בין השכונות הדרום-מזרחית והדרום-מערבית. הכנסייה הייתה בת שתי קומות וצמוד לה שכן קלויסטר. היא קרויה על-שם נומריאנוס, אחד התורמים להקמתה, ושמו כמו גם שם אחותו מריה, אחיו יואנס ושמות ילדיהם מופיעים על כתובת בכנסייה. קיר מאוחר שחוסם את האפסיס עשוי להצביע על הפיכתה של הכנסייה למסגד.
מאגרי מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיר היו לפחות 26 מאגרי מים וארבעה נוספים התגלו בכפר הרומי. המים נאספו בתעלת איסוף בואדי אל-ליס הסמוך, ותעלה נוספת קטנה יותר הובילה אל המאגרים בחלק הצפוני של העיר. נוסף על כך מים נאספו גם על גגות הבתים ומן הרחובות, ובמספר בתים התגלו תעלות איסוף ייעודיות לכך. מערכת מסועפת זו של תעלות ומאגרים התפתחה בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית והורחבה בתקופה המוסלמית. חלק ממערכת המים והמאגרים השתמר היטב והוא שמיש גם כיום.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הכנסייה המערבית. מימין הקיר הדרומי שבו ארבע קשתות
-
שרידי המחנה הצבאי והמגדל הדרום-מזרחי משמאל
-
חזית המקדש הרומי עם שלושת הפתחים
-
קשת דרוזית
-
מראה באתר - מגדל בן ארבע קומות
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Unesco world heritage nomination dossier, עמ' 94
- ^ Umm el-Jimal's Enduring Past
- ^ Unesco world heritage nomination dossier, עמ' 96
- ^ Unesco world heritage nomination dossier, עמ' 98
- ^ Bert de Vries: The Umm el-Jimal Project, 1993 and 1994 Field Seasons. In: Annual of the Department of Antiquities of Jordan 39, 1995, p. 421–435; Bert de Vries: Archaeology and Community at Umm el-Jimal. In: Studies in the History and Archaeology of Jordan XI. Changes and Challenges. Department of Antiquities of Jordan, Amman 2013, p. 81–91.
- ^ Looters raid Jordanian crypts in search of gold, jewels and artifacts
אתרי מורשת עולמית בירדן | |
---|---|
|