אוטונומיזם מרקסיסטי
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
אוטונומיזם מרקסיסטי (או בקיצור: אוטונומיזם) היא קבוצה של תאוריות ותנועות פוליטיות אנטי-סמכותניות ואנטי-קפיטליסטיות מהשמאל הרדיקלי. בניגוד לצורות אחרות של מרקסיזם, האוטונומיזם מדגיש את היכולת של מעמד הפועלים לכפות שינויים במערכות הקפיטליסטיות ללא מעורבות המדינה, האיגודים המקצועיים מסורתיים או מפלגות פוליטיות. האוטונומיסטים מודאגים פחות עם מהתארגנות פוליטית מאשר מרקסיסטים אחרים, ומתמקדים בפעולה עצמית מאורגנת מחוץ למבנים הארגוניים המסורתיים. האוטונומיסטיזם הוא אפוא תאוריה "מלמטה למעלה": הוא ממקד תשומת לב לפעילויות העצמאיות היום-יומיות בהן מביע הפרולטריון התנגדות לקפיטליזם, כמו היעדרות, שביתה איטלקית, סוציאליזציה במקום העבודה, סבוטאז', ופעילויות חתרניות אחרות.
כמו מרקסיסטים אחרים, האוטונומיסטים רואים במלחמת מעמדות כמרכז התפיסה שלהם. עם זאת, יש לאוטונומיסטים רבים הגדרה רחבה יותר של מעמד הפועלים מאשר למרקסיסטים אחרים: כמו עובדים המשתכרים שכר (הן הצווארון הלבן והן הצווארון הכחול), האוטונומיסטים גם כוללים בקטגוריה זו לא מועסקים (סטודנטים, מובטלים,עקרות בית, וכו'), אשר באופן מסורתי לא מיוצגים בשום איגוד.
תאורטיקנים מוקדמים (כמו מריו טרונטי, אנטוניו ניגרים, סרג'יו בולוניה, ופאולו וירנו) פתחו את המושג "עבודה חברתית" כהרחבה של התפיסה המרקסיסטית לגבי "מעמד הפועלים" לכל החברה. הם טוענים כי העושר של החברה המודרנית הופק על ידי מכלול העבודה הקולקטיבית בה, וכי רק חלק קטן ממנו חולק מחדש לעובדים בצורה של שכר. האוטונומיסטים מדגישים את החשיבות של הפמיניזם ואת ערך העבודה הנשית שלא תוגמלה באופן מספק, לטענתם, בחברה הקפיטליסטית.
הרעיונות האוטומניסטים החלו להופיע לראשונה באיטליה ב-שנות השישים של המאה ה-20 בקרב חוגים קומוניסטים, והתחזקה במקביל להחלשות התנועות הפרו-סובייטיות האיטלקיות בשנות השבעים של המאה ה-20.
כיום יש קבוצות המזוהות עם התפיסה האוטונומיסטית המרקסיסטית באיטליה, צרפת, גרמניה, הולנד ובמידה פחותה בארצות דוברות אנגלית. התפיסה החברתית של אלה אשר מגדירים עצמם אוטונומיסטים נעה לרוב בין מרקסיסזם לאנרכיזם בהקשר של מעורבות המדינה בחיי הפרט.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
