הכוחות המזוינים של איראן
| |||
 | |||
| מדינה | איראן | ||
|---|---|---|---|
| תקופת הפעילות |
1979–הווה (כ־45 שנים)  | ||
| מטה |
טהראן | ||
| מנהיגות | |||
| המפקד העליון |
מוחמד באגרי | ||
| כוח אדם | |||
| כוחות פעילים | 610,000[1] | ||
| כוחות מילואים | 350,000[1] | ||
| תקציב | |||
| תקציב שנתי | 29.3 מיליארד דולר (2018)[2] | ||
| אחוזי תמ"ג | 6.1% (2018)[3] | ||
  | |||
הכוחות המזוינים של הרפובליקה האיסלאמית של איראן (בפרסית: نیروهای مسلح جمهوری اسلامی ایران, תעתיק מדויק: נירוהאי מסלח ג'מהורי אסלאמי איראן) הם הכוחות המרכיבים את הצבא של איראן. הכוחות בנויים על 3 מרכיבים עיקריים: צבא איראן (ארטש), משמרות המהפכה (פסדראן) וכוח אכיפת החוק.
נכון לשנת 2022 הכוחות הצבאיים של איראן נמצאים במקום השביעי בעולם מבחינת כמות כוח אדם פעיל לא כולל כוח אכיפת החוק.[4]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבא הקבע של איראן כפוף למטה הכללי של הכוחות המזוינים ומורכב מזרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים, זרוע ההגנה האווירית. לאחר המהפכה האיראנית הוקמו משמרות המהפכה כמענה נגדי לצבא מחשש שהצבא נשאר נאמן למנהיג הקודם. מצבו של הצבא האיראני היה קשה, והוא היה חלש מאוד. עיראק ניצלה עובדה זו, פלשה לאיראן שנה לאחר המהפכה, ובכך פתחה את מלחמת איראן–עיראק. עקב הנחיתות הטכנולוגית מול עיראק ולאור שאיפתה של איראן לחדש את ההגמוניה המסורתית שלה באזור המפרץ הפרסי ולהרחיבה בכל המזרח התיכון, החלה איראן לחזק את צבאה. משנות ה-90 של המאה ה-20 הצבא האיראני החל מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ לאיראן. רוב הנשק שרוכשת איראן הוא מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין (ראו: ציר הרשע). לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר, פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי, נשק בלתי קונבנציונלי ונשק גרעיני.
מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]|
|
||||||||||
כוח אדם ותקציב
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון ל-2019 הצבא הסדיר האיראני כולל כ-420,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא לתקופה של בין 3 ל-5 שנים. בנוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-190,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה האסלאמית. תפקידם המיועד של משמרות המהפכה הוא שמירה על הממשל האיראני ולא הגנה צבאית מפני מדינות אחרות, אך יחידותיו נחשבות לכוחות עילית ואיראן עושה בהן שימוש מגוון.
להלן פירוט כוח האדם נכון לשנת 2019:[5]
| צבא איראן | משמרות המהפכה | ||
|---|---|---|---|
| זרוע | כוח אדם | זרוע | כוח אדם |
| כוחות היבשה | 350,000 | כוחות היבשה | 150,000 |
| חיל הים | 18,000 | חיל הים | 20,000 |
| חיל האוויר | 37,000 | חיל האוויר והחלל | 15,000 |
| חיל ההגנה האווירית | 15,000 | כוח קודס | 5,000 |
| סה"כ פעילים | 420,000 | סה"כ פעילים | 190,000 |
| סה"כ פעילים: 610,000 | |||
| סה"כ כולל מילואים: 1,060,000 | |||
רמטכ"ל הצבא האיראני הנוכחי הוא הגנרל מוחמד בגהרי, ומפקד הצבא הנוכחי הוא הגנרל עבדולרחים מוסאווי.
תקציב
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | סכום במיליארדי דולרים[5] | אחוז מהתמ"ג |
|---|---|---|
| 2011 | 24.3 | 3.9 |
| 2012 | 27.4 | 4.6 |
| 2013 | 19.9 | 3.8 |
| 2014 | 16.9 | 3.2 |
| 2015 | 19.5 | 4.3 |
| 2016 | 19.9 | 4.1 |
| 2017 | 23.9 | 5.3 |
| 2018 | 27.3 | 6.1 |
תעשייה צבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]איראן שמה דגש רב על פיתוח תעשייה צבאית מקומית כדי להפחית את תלותה במקורות חוץ וכדי להתחרות במעצמות הנשק בעולם ולהגדיל את הייצוא שלה. תוכנית זו מבוססת על הלקחים שהופקו ממלחמת איראן–עיראק. עיקר עיסוקה של התעשייה הצבאית האיראנית היא בייצור טילים בליסטיים, כדוגמת השיהאב 3 (במקורו הטיל הוא צפון קוראני, איראן מייצרת אותו באופן עצמאי), ופאתח 110 שידע ליצורו הועבר לסוריה. לאחרונה התפשטה התעשייה גם לתחום המטוסים עם ההכרזה ב-2007 על כניסתו לשירות של סאעקה, מטוס קרב סילוני חד מושבי מתוצרת איראן. המטוס מבוסס, ככל הנראה, על נורת'רופ F-5 האמריקני, אך חלק ממאפייניו החיצוניים דומים דווקא לאלה של ה-F-18. בתחום טילי הקרקע-אוויר - ב-2 במרץ 2017, איראן פרסמה סרטון אודות ניסוי מוצלח בטיל בוואר-373 הדומה ל S-300.[6]
התעשייה הצבאית האיראנית כוללת גם ייצור של מערכות נגד טנקים, כדוגמת RPG-7 (העתק איראני), נשק זה מופעל כנגד הכוחות האמריקאים בעיראק, והופעל גם כנגד השריון הישראלי במלחמת לבנון השנייה.
סדר הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ברשות חיל הים האיראני ספינות סיור נוספות וכלי שיט כמו נחתות ושולות מוקשים שלא הוזכרו. כמו כן פיתחו בחיל הים האיראני את הצוללות נהנג וגדיר, החל משנת 2006 החל חיל הים האיראני להשתמש בטורפדו מייצור עצמי הידוע בשם חות.
החל משנת 2004 החל הצבא האיראני להשתמש ברובה סער ח'ייבר KH2002 בקליבר 5.56 מילימטר מתוצרת איראן.
לאיראן מספר רב של אמצעי לחימה אמריקנים, אך בעקבות החרם האמריקני והקפאת יחסי איראן-ארצות הברית, אמצעי הלחימה האמריקנים באיראן לא מתוחזקים היטב ועקב זה עם השנים הם נהרסים ויוצאים משירות צבא איראן.
טילים בליסטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאיראן מספר סוגים של טילים בליסטיים שפותחו בייצור עצמי או בייצור משותף עם קוריאה הצפונית. על יחידת הטילים אחראי חיל האוויר של משמרות המהפכה.
הטווח המרבי שידוע של הטילים הוא 2,100 קילומטרים ואיראן מפתחת את הטיל הרביעי בסדרת טילי השיהאב, שיוכל להגיע לטווחים ארוכים יותר כשהוא נושא כמות רבה יותר של חומר נפץ. טיל חדש שפיתחה איראן, הידוע בשם "עשוראא'", פורסם ב-27 בנובמבר 2007 ומכונה גם סג'יל. חשיבות מערך הטילים של איראן הוא בעקבות מאמציה להשיג פצצת ביקוע גרעיני ויכולת הטילים הללו לשאת ראש קרב גרעיני עד למדינות אירופה וישראל.
טיל רעד-500 מסוגל להגיע לטווח של 500 ק"מ.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שי לוי, צבא אירן: עד כמה מסוכן הוא באמת?, באתר Mako
- ניר דבורי, כך נבנה "צי הצללים" של איראן, באתר N12, 2 בפברואר 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "2018 Iran Military Strength", Global Fire Power
- ^ "Iran Military Expenditure (% of GDP)", Trading Economics
- ^ "Military expenditure (% of GDP)", THE WORLD BANK
- ^ 2022 Iran Military Strength, globalfirepower.com
- ^ 1 2 Iran Military Power 2019, DIA.mil
- ^ [1], נענע10