כן, לשבור!

כן, לשבור!

מידע כללי
מאת	זאב ז'בוטינסקי
שפת המקור	יידיש
סוגה	מאמר
הוצאה
תאריך הוצאה	4 בנובמבר 1932

"כן, לשבור!" (במקור ביידיש: יאָ, בּרעכען!) הוא שמו של מאמר נודע מאת זאב ז'בוטינסקי שהתפרסם ב-4 בנובמבר 1932 בעיתון היומי היידי הנפוץ ביותר בפולין, "היינט" ('היום'). הכותרת, הקוראת לשבירת המונופול של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מתמצתת את המאבק בהסתדרות אותו מעודד המאמר. ההסתדרות מושווית במאמר ל"מחלה אורגנית עמוקה" ומואשמת בנקיטת שיטות פסולות כגון מניעת תעסוקה מאלו שאינם חבריה והריסת העסקים הפרטיים שהתחרו בעסקיה הכושלים. המאמר החריף היווה שיא במאבק הרוויזיוניסטי בהסתדרות, שהתחולל בין השנים 1932–1934.

רקע

התקופה שבין 1932 ל-1934 מכונה בפי חוקרי התקופה "מלחמת האזרחים ביישוב" על רקע ארגון העבודה בין הרוויזיוניסטים להסתדרות.

ההסתדרות הכללית הוקמה בשנת 1920 על ידי סוציאליסטים, עולי העלייה השנייה והעלייה השלישית. הם ראו בהסתדרות ניסיון להקמת חברת עובדים שוויונית המבוססת על קואופרציה (שבה המפעל שייך לעובדים ולא לבעלי הון), מבלי לעבור את שלב המהפכה כנגד בעלי ההון, שנחשב הכרחי בסוציאליזם הקלאסי. הם האמינו שמדובר בסיטואציה חסרת תקדים המאפשרת להקים את המוסדות האוטופיים של מדינת הפועלים על קרקע בתולה כמעט מבחינה מעמדית (בעיקר בעקבות הגותו של דב בר בורוכוב). הסוציאליזם הציוני לא פסל לחלוטין את ההון הפרטי ואת האפשרות של קפיטליזם בארץ, אך דרש תכנון והכוונה של ההשקעה הפרטית כך שתהיה יצרנית ולא ספקולטיבית "שיִינטל ממנו העוקץ של חיפוש רווחים גרידא, בלי התחשבות עם צורכי ההתיישבות של המוני העם בארץ ישראל". ההסתדרות לקחה על עצמה תפקיד זה, של תיאום ו"הכוונה" של ההון.

ההסתדרות תבעה לעצמה מונופול בתחום השמת העובדים ודרשה ממעסיקים לקבל לעבודה רק עובדים מאוגדים שנשלחו מלשכת ההסתדרות, ובכך דאגה לתנאיהם. במקומות שבהם לא הייתה למעסיקים ברירה הם הסכימו, אך במקומות שבהם הייתה אלטרנטיבה – פועלים ערבים או פועלים יהודים שנשלחו על ידי לשכות העבודה של בית"ר – הכניסו מעסיקים לעבודה עובדים שאינם חברי הסתדרות ופרצו שביתות וסכסוכים אלימים.

בעלייה הרביעית והחמישית עלו לארץ ישראל בורגנים ובעלי הון שביקשו לפתוח בארץ עסקים. כמו כן עלו פועלים עירוניים רבים שחוו את מהפכת אוקטובר בברית המועצות וראו בסוציאליזם רק מאבק מעמדות אלים. בעלי ההון נדהמו מעוצמת ארגון הפועלים המאורגן וממה שתפסו כהצרת צעדיהם על ידי שביתות חוזרות ונשנות. הפועלים הלא-סוציאליסטים סירבו לקבל עבודה רק דרך הלשכות ההסתדרותיות וביקשו להתקדם בזכות עצמם וללא "פטרון". הפועלים הסוציאליסטים בני דור זה הדגישו את אלמנט המאבק המעמדי, חיזקו את מועצות הפועלים וארגנו אותם לפי מודל ה"סובייטים", כגופים כוחניים.

באוקטובר 1932 פרצה שביתה בבית החרושת "פרומין" בירושלים. בעל המפעל הכניס לעבודה פועלת בית"רית שלא דרך לשכת העבודה של מועצת פועלי ירושלים. בתגובה נפתחה שביתה ללא התראה מצד ההסתדרות. מועצת פועלי ירושלים דרשה מפרומין שיכיר בארגון הפועלים במקום ויפטר את הפועלת, אולם פרומין סירב לפטרה ואילו הפועלים סירבו לבוררות. המעסיקים שכרו אנשי בית"ר לעבוד במקום הפועלים השובתים. אנשי בית"ר טענו כי הדרישה שבית החרושת יעסיק פועלים מאורגנים בלבד מטרתה למנוע את עבודתם של בית"רים במקום, משום שההסתדרות לא הכירה בזכותם לקבל עבודה באמצעות ארגון נפרד, וכך נותרו בפניהם שתי ברירות: להצטרף להסתדרות על אף השקפותיהם הרוויזיוניסטיות, או לנסות למצוא עבודה באמצעות המעסיקים. הם הסכימו להפר את השביתה, בטענה כי היא פוליטית ולא כלכלית. ההסתדרות מצִדה הציבה אנשי-זרוע, חברי פלוגות הפועל, כדי למנוע מפועלים החפצים בכך מלהיכנס אל שטחי העבודה. לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "שביתת פרומין" הסתיימה בכישלון ההסתדרות, משום שנאלצה להשלים עם העסקתם של אנשי בית"ר במקום, ומשום שנתברר כי שליטתה של לשכת העבודה שלה התערערה כאשר קראו עליה תיגר. שביתות דומות, על רקע דומה, התחוללו גם בענף הבנייה בכפר סבא.

באזורים שהיו בשליטה פועלית ("אדומה") כמו חיפה ושכונת בורוכוב (גבעתיים) התנכלו אנשי "הפועל" ואנשי מועצות הפועלים המקומיות לצעירי בית"ר שהפגינו ברחובותיהם והדברים הגיעו לא פעם לתגרות ידיים ואף לשפיכות דמים.

כתיבתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי

המנהיג הבלתי מעורער של הרוויזיוניסטים היה זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1932 שהה בפריז, ובעקבות האירועים בארץ ישראל כתב משם סדרה של מאמרים מעל דפי העיתון היידי "היינט" ('היום'), שיצא בפולין. חלק מהמאמרים היו בוטים ביותר, לדוגמה "צלב הקרס האדום" (23 באוקטובר) ו"שלטון האגרוף בארץ ישראל" (28 באוקטובר). המאמרים התפרסמו גם בעברית (באיחור של כשלושה שבועות) בעיתון "חזית העם", היו לשיחת היום ביישוב והלהיטו את האווירה.

יחד עם תקיפת שיטות ההסתדרות ושאיפתה למונופול הדגיש ז'בוטינסקי את רעיון החד-נֵס. הוא הגדיר את ההסתדרות כפיצול נאמנות (ואף בגידה של ממש ברעיון הציוני). ההסתדרות, לדבריו, מניפה שני נִסים (שני דגלים): הדגל הציוני מחד והדגל האדום של הסוציאליזם העולמי מאידך. לשיטתו, אין שני הדגלים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת ועל הציונות להניף דגל אחד, "חד-נס": דגל הציונות בלבד. החשיבות העליונה היא הנאמנות לציונות, ולפיכך כניעה לדוֹגמות סוציאליסטיות המשרתות "אינטרנציונל פועלים" בינלאומי על בסיס מעמדי ולא לאומי הן בגדר בגידה.

במאמריו האשים ז'בוטינסקי את "השמאליות" הזוחלת על גחון בפני גבירים מחו"ל ובפני "מושלים מקומיים".

טענות המאמר

"כן, לשבור!" היווה תגובה להאשמות שהוטחו ברוויזיוניסטים, על כך שהם מנסים לכאורה לשבור את העבודה המאורגנת בארץ ישראל. בפרט הוא מגיב להאשמה שהתפרסמה בעיתון הפועלים היהודים בארצות הברית, "פֿאָרווערטס" (Forverts, 'קדימה'). "כן, לשבור!" התפרסם ב"היינט" ב-4 בנובמבר 1932 ותרגומו לעברית התפרסם בשער "חזית העם" ב-2 בדצמבר אותה שנה. בשורה הראשונה במאמר נאמר:

איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים – חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון – רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור.

המאמר תוקף את ההסתדרות במספר מישורים. תחילה הוא מתאר את הפגיעה האדירה של השביתות בבעלי ההון שכל רצונם הוא להשקיע במפעל הציוני ולפרנס יהודים:

באים בני אדם וקצת הון בידם, קונים פרדסים, רוצים לייסד בתי חרושת חדשים, בכל מקום ומקום בונים בתים – בקיצור יש חיים ושמח: אולם כל שבוע, כמעט כל יום, מגיעה ידיעה על שביתה חדשה. איזו סתירה פנימית טמונה בכל העניין של "התיישבות המעמד הבינוני". מצד אחד נשבעים השמאליים, כי גם הם תומכים בעלית המעמד הבינוני, כי יימנעו מלחרף ולגדף את אנשי ה"עליה הרביעית"; אולם אין זה מונע מהם מלהתכונן להתקפה חדשה על ה"רכוש" היהודי.

ז'בוטינסקי מפליג מכאן אל בעיות היסוד, כפי שהוא תופס אותן. ההסתדרות היא "עבודה זרה".

מה פירוש ההגדרה "עבודה זרה"? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות הרבים, מבלי לבדוק אם אלה הם המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין גם מבחינה רעיונית: זוהי כריעת ברך בפני סיסמאות פופולאריות ללא חקירת נכונותן... אולם מצבו של עם בגולה הוא המצב הבלתי נורמלי מכל שאפשר לתאר; זהו מצב של מחלה אורגנית עמוקה. ואין זו מחלה, שאותה אפשר לרפא באותן השיטות, שלפיהן חי האדם הבריא... ייתכן שבארצות אחרות זאת היא אמת קדושה, כי חובתו העליונה של הפועל היא הסולידריות המעמדית שלו עם כל יתר הפועלים, הגם שאפילו בנידון זה קיימים ספקות גדולים וחשובים, אבל בשעה שעם רוצה לבנות את מולדתו, אין סולידריות מעמדית זאת יכולה להיות החובה ה"עליונה": הסולידריות הלאומית עומדת מעליה. ולעובדה, שהאינטרסים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל אינם עולים בד בבד עם מלחמת המעמדות, ובייחוד עם שביתות, מסכימים, בלי ספק, תשעים אחוז מכל אלה, הקוראים את השורות האלו, אם כי איני יודע מהי השתייכותם המפלגתית.

קישורים חיצוניים

כן לשבור, באתר ויקיטקסט

• המאמר המקורי ביידיש, היינט, 4 בנובמבר 1932
• המאמר בתרגום עברי, חזית העם, 2 בדצמבר 1932; המשך
• עיול ביבליוגרפי של המאמר בעברית וקובץ PDF, מכון ז'בוטינסקי (קישור ישיר לקובץ הסרוק בעברית)
• עיול ביבליוגרפי של המאמר ביידיש וקובץ PDF, מכון ז'בוטינסקי (קישור ישיר לקובץ הסרוק ביידיש)
• השטנה הריוויזיוניסטית (מהדברים שנאמרו במסיבת העתונאים שנערכה על ידי הועד הפועל של ההסתדרות, ביום כ"ח חשון ש. ז. 27.12.32), דבר, 16 בדצמבר 1932 – תגובת אנשי ההסתדרות