ויקיפדיה

רוקד עם זאבים

סרט משנת 1990

רוקד עם זאבים (אנגלית: Dances with Wolves) הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 1990, בבימויו של קווין קוסטנר ובכיכובו. זהו עיבוד קולנועי של ספר בעל אותו השם. את התסריט כתב מחבר הספר המקורי, מייקל בלייק. עלילת הסרט מתמקדת בחייל מצבא האיחוד, שמואס בלחימה במלחמת האזרחים האמריקאית ובוחר לעבור לסְפָר, ובקשרים האמיצים שפיתח עם ילידים משבטי הסוּ במערב הנידח. מלבד גרסת הסרט שיצאה בתחילה לקולנוע, התפרסמה כעבור כשנה גרסה ארוכה יותר באורך ארבע שעות.

רוקד עם זאבים
Dances with Wolves
כרזת הסרט
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על Dances with Wolves עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי קווין קוסטנר
הופק בידי ג'ים וילסון
קווין קוסטנר
תסריט מייקל בלייק
עריכה ניל טרוויס עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים קווין קוסטנר
מרי מקדונל
גרהאם גרין
רודני גרנט
מוזיקה ג'ון בארי
צילום דין סמלר
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה טיג הפקות, סרטי מג'סטיק בינלאומי, אלייד פילמייקרס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה אוריון
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 9 בנובמבר 1990
ישראלישראל ישראל 23 במרץ 1991[1]
משך הקרנה

181 דקות

236 דקות[א]
שפת הסרט אנגלית
לקוטה
סוגה סרט דרמה, סרט הרפתקאות, מערבון, סרט מלחמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 15–19 מיליון דולר[2]
הכנסות 424,208,848 דולר
הכנסות באתר מוג'ו danceswithwolves
פרסים שבעה פרסי אוסקר
שני פרסי גלובוס הזהב
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונת אילוסטרציה של סצנות מתוך הסרט

את תפקידי הילידים האמריקאים ממלאים שחקנים ילידיים, והדיאלוגים מתנהלים לאורך חלקים גדולים מהסרט בשפת הלקוטה, המדוברת בפי שבטי הסו. שבירת המוסכמות ההוליוודיות הללו והייצוג האוהד והמשוחרר מקלישאות של הילידים האמריקאים התקבלו בידי המבקרים בעין יפה. עם זאת, חלק מהמבקרים טענו כי למרות זאת לא נעשה מאמץ מספיק להיפטר מהסטריאוטיפים המקובלים.

אולפני הקולנוע הגדולים בהוליווד חששו שהסרט לא יהיה רווחי, וסירבו להשתתף במימונו. קוסטנר הקים חברת הפקה משלו כדי להפיק את הסרט. הסרט זכה להצלחה רבה בקופות, והכנסותיו העולמיות הן מעל 400 מיליון דולרים. הסרט, שהחיה את ז'אנר המערבונים, זכה בפרסים רבים, בהם שבעה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, ושלושה פרסי גלובוס הזהב.

עלילה

עריכה

עלילת הסרט מתרחשת בארצות הברית ב-1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. תחילתה בבית חולים צבאי בקרבת שדה קרב בטנסי. סגן ג'ון דנבאר (קווין קוסטנר), קצין בצבא איחוד מדינות הצפון, נפצע קשות ברגלו ועומד בפני סכנת קטיעה של רגלו הפגועה. הוא מנצל ברגע של ייאוש מספר שניות שבהן לא משגיחים עליו, ויוצא לפעולת התאבדות בשדה הקרב, כדי להימנע מכריתת הרגל. בדרך נס הוא לא נפגע מיריות לוחמי צבא הקונפדרציה. פעולתו יוצרת הסחת דעת ומובילה להסתערות כוחות צבא האיחוד, ולניצחונם בקרב. הוא מוכתר כגיבור ומצליח להימנע מכריתת רגלו בשל התערבות רופאו האישי של הגנרל. סיסקו, הסוס שעליו רכב במהלך פעולת ההתאבדות שלו בחזית הלחימה, ניתן לדנבאר במתנה, וניתנת לו האפשרות לבחור את נקודת ההצבה הבאה שלו. הוא בוחר לעבור לרצועת הַסְּפָר, כדי שיוכל להכירה ולראותה לפני שהיא נעלמת.

הוא מועבר לפורט הייז, מוצב מרכזי בסְּפָר, אך מבקש העברה הלאה למוצב מרוחק יותר ממייג'ור פמברו (מורי צ'ייקין), קצין מעורער בנפשו שמתעב את ההתלהבות שמגלה דנבאר. פמברו שולח אותו למוצב המרוחק ביותר של ארצות הברית באותה העת, פורט סדג'וויק, ומתאבד מיד כשדנבאר עוזב את המוצב בדרכו למוצב החדש. דנבאר מתלווה לטימונס (רוברט פסטורלי), חקלאי שמעביר אספקה למוצב המבודד. לאחר מספר ימים, הם מגיעים למוצב, שמתגלה נטוש ומוזנח. דנבאר מחליט להישאר במקום ולהמתין לתגבורת. הוא מבלה את זמנו בשיקום הבסיס הצבאי הנטוש וההרוס. החקלאי שלצידו רכב, נהרג בדרכו חזרה בידי קבוצה של לוחמים ילידיים משבט הפאוני (אנ'), שמקרקפים את קרקפתו. בעקבות אירוע זה, והתאבדותו של הקצין בפורט הייז, לא נותר איש במרכזי הצבא האמריקאי שיודע על הצבתו של דנבאר בפורט סדג'וויק.

חודש חולף, ודנבאר טרם פגש איש. הוא מעדיף את הבדידות, ומתעד את חוויותיו ביומן, באופן קבוע. ההערות מיומנו מוקראות בקול ומבטאות את תחושותיו. המבקר היחיד הוא זאב בעל כפות רגליים לבנות שמגיע למוצב מדי פעם בפעם, ודנבאר מכנה אותו "שני גרביים". כמה אינדיאנים משבט הסו שחיים באזור מבחינים, לבסוף, בנוכחותו, ומנסים לגנוב את סוסו. כדי להבטיח את שלומו הוא רוכב לכפר השבט. בדרכו הוא רואה אישה לבושת ביגוד אינדיאני, שצבע עורה לבן, מוטלת פצועה בשדה. הוא מביא אותה לבני שבטה, אך הם מסלקים אותו באמרם כי הוא "אינו רצוי". כדי להבין את הסיבות להגעתו של דנבאר, מגיעים אל המוצב הצבאי כהן-הדת "ציפור בועטת" (גרהאם גרין) ואנשים אחרים משבט הסו. יחסי אמון נוצרים אט-אט בין אנשי השבט לדנבאר באמצעות החלפת מתנות – הוא מכיר לאינדיאנים את הקפה והסוכר, והם מעניקים לו בתמורה פרווה של ביזונים, בעל חיים חשוב לחיי השבט. דנבאר מסייע לשבט לאתר עדר של ביזונים, ומשתתף לצדם בציד החיה גדולת הממדים באמצעות רובהו. במהלך איתור העדר הם נתקלים בגופות ביזונים, שהופשטו מעורם בידי ציידים לבנים, אך נותרו להרקב בשדה כמעט בשלמותם, ולמורת רוחם של ציידי הסו.

לאחר שניסה להימלט מ"שני גרביים", הזאב המלווה אותו, העניקו לו אנשי הסו את השם "רוקד עם זאבים". גם לאחר התהדקות הקשרים עם שבט הסו, מותיר דנבאר את "ציפור בועטת" עם ספקות ביחס למספר הלבנים שעתידים להגיע. הוא מקבל אוהל משלו במחנה הסו, ומתוודע לאישה הלבנה, שנקראת "עומדת עם אגרוף" (מרי מקדונל). הוריה הביולוגיים, האירופאיים במוצאם נרצחו בידי לוחמי הפאוני, והיא אומצה על ידי אנשי הסו. במהלך האבל לאחר מותו של בעלה, מאנשי הסו, פגעה בעצמה, מה שהוביל לפציעות שאיתן מצא אותה דנבאר. זיכרונותיה המעומעמים משפת אמה – אנגלית – מסייעים לה לשמש מתווכת בין דנבאר לבין אביה המאמץ, "ציפור בועטת". במקביל להתפתחות התקשורת באנגלית לומד דנבאר לדבר בשפת הסו, ומסייע לכפר להגן על עצמו מפני השבט היריב, פאוני, בעזרת נשק צבאי ששמר במוצב. דנבאר מתקבל כחבר מכובד בשבט, מתחיל בקשר רומנטי עם "עומדת עם אגרוף", ולבסוף, מקבל את אישורו של "ציפור בועטת" לשאתה לאישה כמסורת הסו. כתוצאה מכך הוא עוזב את המוצב. רק לאחר החתונה הוא מודיע ל"ציפור בועטת" כי לבנים רבים עתידים להגיע לאזור.

בגלל סכנה גוברת מצד הפאוני והלבנים, עוברים הסו למחנה החורף שלהם. דנבאר מתלווה אליהם, אך שב לפורט סדג'וויק, כדי לקחת לפני המעבר את יומנו, על מנת להקשות על חיילי צבא ארצות הברית, את איתור השבט. כאשר הוא מגיע למצב, הוא מגלה שחיילי האיחוד התמקמו במוצב, ומאיישים אותו. בגלל לבושו האינדיאני של דנבאר פותחים החיילים באש, הורגים את סוסו סיסקו, וכולאים אותו. משום שאינו מוכן לסייע לאתר את שבט הסו, הוא מואשם בעריקה, ונלקח לכיוון האזור המיושב כאסיר.

החיילים יורים גם בזאב המתלווה אליו, אך בהגיעם לנהר תוקפים הסו את השיירה, ומסייעים לדנבאר להימלט. במחנה החורף של הסו מביע דנבאר את רצונו לעזוב את הכפר עם אשתו, כדי לא לסכן את השבט. היומן שלו, שאותו לקח אחד מהחיילים הלבנים, נמצא בנהר. הוא רוכב עם אשתו מן הכפר, ובמקביל מאתרים חיילי צבא ארצות הברית עקבות של אנשי הסו. בראשית הקרדיטים לומדים הצופים כי שנים מאוחר יותר הסתיימה עצמאותו של שבט הסו בעקבות התפשטותה מערבה של ארצות הברית, והמערב הפרוע הפך לנחלת ההיסטוריה.

שחקנים

עריכה
שחקן תפקיד תיאור
קווין קוסטנר סגן ג'ון דנבאר / "רוקד עם זאבים" קצין צבא מיואש שבוחר לעבור לרצועת הספר ומוצב בבסיס צבאי שמתגלה כנטוש. מתיידד עם שבט אינדיאני מקומי, הופך לחבר של כבוד בו ונישא לבת השבט הלבנה "עומדת עם אגרוף".
גרהאם גרין "ציפור בועטת" כהן-הדת של בני הסו. איש בעל מעמד בשבט, אביה המאמץ של "עומדת עם אגרוף" והאינדיאני הראשון שיצר קשר עם דנבאר.
מרי מקדונל "עומדת עם אגרוף" אישה לבנה שאותה אימץ שבט הסו לאחר רצח שאר בני משפחתה בידי שבט הפאוני. בעת המפגש עם ג'ון דנבאר מתאבלת על מותו של בעלה, ובעקבות הקשר המתפתח של השבט עם דנבאר נזכרת בשפה האנגלית. לבסוף נישאת לדנבאר.
רודני גרנט "רוח בשערו" לוחם משבט הסו, שבתחילה מתנגד לקשרים עם האדם הלבן שבו נתקלים אנשי הסו במקרה. משתתף בשיחות הראשוניות עם הסגן האמריקאי הצעיר, והופך לחברו.
פלויד וסטרמן "עשרה דובים" הצ'יף הזקן של השבט.

יצירת הסרט

עריכה

רעיון ומימון

עריכה
בלייק מתאר בראיון את הפגישה שבה הציג לקוסטנר את הרעיון שלו לסרט.

אמרתי, "אתה לא חושב שסרט כזה יהיה רעיון נהדר?" וקווין אמר, "אל תעז לכתוב תסריט לסרט נוסף", מכיוון שכבר כתבתי כנראה 15 תסריטים [שלא הצליחו] באותה תקופה. הוא אמר: "כתוב ספר. יש לך סיכוי הרבה יותר טוב להגיע למישהו עם ספר". הוא היה עקשן. הוא אפילו הניד את אצבעו לעברי כשיצאתי מהבית באותו לילה. אז כמה שבועות אחר כך התחלתי לכתוב את זה.

"ניו יורק טיימס", 1991[3]
 
קווין קוסטנר (2013), הבמאי והשחקן הראשי

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התקשה הסופר והתסריטאי מייקל בלייק למצוא מפיק שייקח על עצמו הפקת סרט לפי התסריטים הרבים שחיבר. לבסוף חשב על הרעיון לכתוב את התסריט של "רוקד עם זאבים", שהושפע מהעניין ארוך-השנים שלו בהיסטוריה של העמים הילידים של אמריקה ("אינדיאנים"). הרעיון הושפע גם מהספר ההיסטורי "קברו את לבי בברך פצועה" (אנ') מאת די בראון, שמתאר את ההתפשטות האמריקאית מערבה מנקודת המבט האינדיאנית,[4] ומסיפורו האמיתי של עגלון שהמוצב שהוא נשלח להעביר אליו אספקה נמצא נטוש. ב-1986 הציג בלייק את הרעיון לחברו השחקן קווין קוסטנר, שהיה כוכב באותה תקופה, התפרסם במערבון "סילברדו" (1985), וכיכב בסרטים כמו "הבלתי משוחדים", "ללא מוצא" ו"שדה החלומות". לאור חוסר ההצלחה של ניסיונותיו הקודמים של בלייק בתסריטאות, קסטנר הציע לו לכתוב רומן על פי הרעיון. בלייק, שנקלע למשבר כלכלי במהלך חיבור הספר, נאלץ להשלים את חיבור הטיוטה תוך כדי מגורים במכוניתו, והמפיק ג'ים וילסון, חברם המשותף של קוסטנר ובלייק, סייע לו למצוא מוציא לאור לספרו. הספר יצא לבסוף ב-1988 בכמות עותקים קטנה בכריכה רכה.[5] קוסטנר התלהב מהספר, קנה במהירות את הזכויות ליצור סרט על פי עלילתו, וביקש מבלייק לעבד את ספרו לתסריט.[6][2][3]

וילסון וקוסטנר החלו לעבוד על העיבוד הקולנועי של התסריט והוציאו מכיסם 70,000 דולר אמריקני במסגרת חברת ההפקה שהקימו, טיג הפקות. לדברי קוסטנר בריאיון עיתונאי, בתחילה הוא לא רצה לביים את הסרט בעצמו,[2] אבל בגלל סיכויי ההצלחה הנמוכים של הפרויקט לא הצליח קוסטנר למצוא במאי אחר. סיכויי ההצלחה הנמוכים נבעו מתפישת המערבונים כסוגה לא-רווחית, בעקבות כישלונו המוחלט של הסרט "שערי החופש" משנת 1980.[7] לפי דיווח עיתונאי, שני אולפני קולנוע דחו את הסרט בעקבות התעקשות יוצריו ששליש מהדיאלוגים יהיו בשפה הילידית לקוטה עם כתוביות באנגלית;[8] דיווח אחר מזכיר שלוש עסקאות, שבוטלו מעט לפני החתימה.[2] בהמשך הצטרפו לפרויקט המפיק הקנדי ג'ייק אברטס[9] והמפיק הבריטי גאי איסט, והשקיעו בו מיליון דולרים להמשך הקדם-הפקה. הם הצליחו להשיג גם כמה מיליוני דולרים מהשקעות זרות.[10][2] חברת סרטי איילנד (Island Pictures), שדרכה תכננו להפיץ את הסרט בארצות הברית בתחילה, נסוגה מהמיזם, והוחלפה בסרטי אוריון (אנ') שבבעלות מטרו גולדווין מאייר. אוריון גייסה תקציב נוסף של 10.5 מיליון דולרים לאחר תחילת הצילומים. על פי מקורות שונים, היה בסופו של דבר תקציב הסרט בין 15 ל-19 מיליון דולרים. קוסטנר, למשל, טען בראיון שהתקציב היה 19 מיליון דולר.[11] לתקציב הסרט תרם קוסטנר חלק גדול ממשכורתו, 2.5 מיליון דולרים.[2]

קדם-הפקה

עריכה
 
מרי מקדונל, המשחקת את "עומדת עם אגרוף"

אתרי הצילומים שנבחנו היו מקסיקו, קנדה ושבע מדינות נוספות, ולבסוף נבחרה דקוטה הדרומית.[2] הסיבות לכך היו עדרי הסוסים והביזונים במדינה, והקהילות האינדיאניות הרבות, שאנשיהן יוכלו לשמש ניצבים.[12][13] עדר הביזונים שצולם לסרט היה בבעלותו של ל. רוי האוק, ומנה מעל 3,000 ביזונים.[14] בעקבות המעבר לדקוטה הדרומית, שונה גם השבט האינדיאני העומד במרכז העלילה: בעוד בספר תיאר הסיפור שבט קומאנצ'י במערב טקסס, מציג הסרט שבט לקוטה, סעיף של שבט הסו.[15] מרכז ההפקה הוקם בעיר רפיד סיטי.[2]

בלייק קרא עדויות רבות בגוף ראשון לפני שכתב את התסריט כדי להשיג אמינות, והושפע במיוחד מביוגרפיה של מנהיג הסו סוס משוגע, שהיה לדבריו "אחד מהאנשים הגדולים ביותר שאי פעם חיו בעולם הזה".[16] מספר דמויות נוצרו בהשראת אנשים אמיתיים, בהם מייג'ור פמברו, שהתאבד ביריית אקדח בראשית הסרט.[17] הדגם לדמותו של "ציפור בועטת" הוא מנהיג שבט הקיווה (אנ') בשנות ה-70 של המאה ה-19 בעל השם הזהה, "ציפור בועטת" (אנ').[18][19] חייה של הדמות "עומדת עם אגרוף" מבוססים על הביוגרפיה של סינתיה אן פרקר (אנ'), שנכלאה בילדותה בידי שבט קומאנצ'י, נישאה בהמשך למנהיג השבט, והייתה אמה של קוואנה פרקר (אנ').[17] מיסיונר אמריקאי בשם ג'ון דנבאר הפיץ את הנצרות בין הפאוני בראשית המאה ה-19, אך בלייק טוען שדמותו של גיבור הסרט אינה מבוססת על אדם היסטורי מסוים, והיא ניסיון להעברת החיים האינדיאניים לצופים.[20][21]

המורה האינדיאנית דוריס לידר צ'ארג' העניקה לשחקנים שמדברים בסרט בשפת הלקוטה שיעור מזורז בן שלושה שבועות בשפה לפני תחילת הצילומים. ביחד עם אלברט וייט האט תרגמה את התסריט ללקוטה.[12] וייט האט ולידר צ'ארג' פישטו את שפתם של הדיאלוגים שתרגמו כדי להקל על השחקנים, והסירו את הסימנים המציינים דיבור נשי וגברי. לכן השתמשו חלק מהשחקנים האינדיאנים הגברים, וגם קוסטנר, בצורת דיבור נשית.[22][23] גם במהלך הצילומים ליוותה לידר צ'ארג' את הדיבור בלקוטה, ובמהרה הציעו לה קוסטנר והמלהקת אליזבת ליוסטיג תפקיד שכולל דיבור – אשתו של הצ'יף "עשרה דובים".[24]

ביצירת כ-200 התלבושות לסרט הושם דגש רב על הדיוק ההיסטורי. אחת מהמומחיות המרכזיות ללבוש אינדיאני, ילידת הגבעות השחורות קאת'י סמית', הכינה עבור מעצבת התלבושות אלזה זמפרלי לבוש אינדיאני בטכניקות מסורתיות.[25][26] ספריהם ואיוריהם של אירופים, שביקרו שבטי אינדיאנים במאה ה-19 וציירו אותם, הדריכו את יוצרי התלבושות בעת עיצובן של התלבושות האינדיאניות. ליצירת התלבושות השתמשו המעצבים בעורותיהם של 625 איילים, כמויות גדולות של עורות ופרוות ביזונים, וכן נוצות, חרוזים ותכשיטים מקוריים.[8] משום שנשרים הם עופות בסכנת הכחדה, השתמשו השחקנים האינדיאנים רק בנוצות שהועברו בירושה.[27] גם הטקסים האינדיאנים לוו בלימוד הנושא מראש, וסייוורט יאנג בר (Cyvert Young Bear), חבר להקת מוזיקת הלקוטה המסורתית Porcupine Singers, הציג לכוריאוגרפים של הסרט ריקודי ביזונים וקרקוף מסורתיים.[8]

המעצב האמנותי שיצר את התפאורה לסרט היה ג'פרי ביקרופט. חלק גדול מהרקוויזיטים, בהם קשתות וכלי נשק אחרים, רסנים לסוסים, כלי בית ואמצעי בישול אינדיאניים, ואוהלי טיפי, הוכנו בידי מומחים ממכון סמית'סוניאן, תוך שימוש בחומרי גלם טבעיים, כמו חלקי גוף שונים של ביזונים.[28][26] המודל לציורים שעל הסוסים היו ציורי קיר עתיקים מאוהלי טיפי. בין הסימנים שצוירו – יד, המסמלת לוחם שמתאבל על מת.[29] השקעה נוספת בתפאורה נעשתה בהעברת משרדו של מייג'ור פמברו בשלמותו מלוס אנג'לס לדקוטה הדרומית עבור הצילומים.[30]

ליהוק

עריכה

את תפקידי האינדיאנים שיחקו רק שחקנים ממוצא אינדיאני,[8] כדי לשמור על האותנטיות של הסרט.[2] מלבד אלפי מבחני בד לשחקנים הראשיים, שכר צוות הסרט את שירותיהם של כמאה וחמישים אנשים משבט סו משמורת האינדיאנים רוזבאד (אנ') ששימשו ניצבים,[8] ובסך הכל נשכרו 250 ילידים אמריקאיים לשחק בסרט.[2] מרבית השחקנים האינדיאניים שמשחקם בסרט כולל גם דיבור אינם שייכים לשבטי סו; כך למשל, גרהאם גרין הוא משבט אוניידה (אנ'); טנטו קרדינל (אנ'), שמשחקת את "צעיף שחור" (אשתו של "ציפור בועטת"), משתייכת לקבוצות הקרי (אנ') והמייטי (אנ'); ורודני גרנט (אנ') – הוא "רוח בשערו" – הוא ממוצא אומהי (אנ').[31]

הגורם המכריע לליהוקה של מרי מקדונל – אז שחקנית תיאטרון בניו יורק – לתפקיד "עומדת עם אגרוף" היה העובדה שלא הייתה מוכרת בעולם הקולנוע, והעובדה שפניה היו חרוצות קמטים, כפי שרצה קוסטנר.[32]

שלב הצילומים

עריכה

שלב הצילומים, שעל פי דיווחים אמור היה להתבצע במקסיקו החל ממרץ 1989, התאחר ל-17 ביולי,[10] וצולם בעשרים ושבעה מוקדים בדקוטה הדרומית.[2]

תיאורי הקרבות שפותחים את הסרט מתרחשים בסתיו במדינת הדרום טנסי, אבל בגלל בעיות לוגיסטיות לא ניתן היה לצלם אותם לא במקום המדויק ולא בעונה הנכונה. כדי להעניק לעלוות העצים ולשאר הצמחים בשדות מראה שמתאים לעונת השנה המתוארת, השתמשו אנשי התפאורה בכמעט 40,000 ליטרים של צבע. כדי לצלם את הסצנה השתמשו גם ב-250 שחקנים חובבים, שמשתתפים באופן קבוע בשחזורים של מלחמת האזרחים האמריקאית.[33]

הביזונים מהחווה של ל. רוי האוק הופיעו בכמה וכמה סצנות, שצילומן ארך שמונה ימים. צלמי הסרט נעזרו בצילומי הביזונים בהליקופטר, בעשר מסחריות, ב-24 אינדיאנים על סוסים ללא אוכף ובעשרים בוקרים. בסרט מופיעים שני ביזונים מאולפים ומבויתים – אחד בבעלות המוזיקאי הקנדי ניל יאנג[34] – ואחד שהיה הקמע של חברת בשר מדקוטה הדרומית. הביזונים שמוטלים מתים בסרט הם פיתיונות עשויים תיל ופרווה.[35]

סצנה שמופיעה בגרסה הארוכה יותר של הסרט, שבה רוכב דנבאר לצד "ציפור בועטת" באזור מיוער שהושחת לחלוטין בידי ציידים לבנים, צולמה בפארק הלאומי גרנד טיטון בוויומינג,[2] ומחנה החורף של הסו צולם בקניון ספירפיש בקרבת רפיד סיטי.[36]

על פי הודעה לעיתונות, צילם הבמאי האמריקאי קווין ריינולדס (אנ') חלקים מן הסרט ב"יחידה שנייה".[ב] היו שמועות כי ריינולדס הצטרף לצוות הסרט כדי להקל על קוסטנר, שהיה עמוס מדי. עם זאת, לדברי עורך הסרט ניל טרוויס, ריינולדס לא ביים את השחקנים ולא דיאלוגים, וקוסטנר היה אחראי לעיצוב כל סצינות "היחידה השנייה" שצילם ריינולדס.[2]

הצילומים הסתיימו בין 21 ל-23 בנובמבר 1989. על פי דיווחים שונים, עלה משך זמן הצילומים על לוח הזמנים המתוכנן ב-23 עד 30 יום, ונעשה שימוש בכ-1.8 מיליון דולר יותר מאשר התקציב הראשוני. הסרט כונה גם "שערי קווין" (Kevin’s Gate), ברמיזה לתהליך הייצור הכושל של המערבון "שערי החופש" (Heaven’s Gate) משנת 1981.[11] כדי להנמיך עלויות, בצוות הצילום וההפקה היו גם עובדים שלא היו חברי איגודים. עם זאת, גם חברי האיגוד הבינלאומי International Alliance of Theatrical Stage Employees היו מעורבים בתהליך היצירה, בהם עורך הסרט טרוויס והצלם דין סמלר (אנ').[2]

גמר-הפקה

עריכה

כדי לגייס כסף לפוסט-פרודקשן, תהליך שאורכו היה כחודשיים, נמכרו אביזרים ותלבושות ששימשו ליצירת הסרט.[10]

קוסטנר אמר בראיון בשנת 2011 שבסצנה אחת בלבד השתמשו באפקטים מיוחדים: משום שביזונים הם יצורים חסרי מנוחה והם התקשו למנוע מהם לזוז, השתמשו יוצרי הסרט באנימטרוניקה כדי לייצר אשליה של עדר שלם במצב סטטי.[11]

המלחין הבריטי ג'ון בארי, שיצר בעבר את המוזיקה למספר סרטי ג'יימס בונד, הלחין את הפסקול של הסרט, וגם ניצח על הקלטותיו; הוא עשה זאת בסיועו של הזמר-יוצר ג'ון קוינמן (John Coinman), שעזר להפוך את המוזיקה והריקודים של הלקוטה לאותנטיים ככל האפשר. כדי להגיע למטרה זו האזין בארי לפני ההקלטה למוזיקה מסורתית של הלקוטה.[8]

יציאה לאור

עריכה

בהקרנות מוקדמות של הסרט, שהתקיימו החל ממאי 1990, בין השאר בסיאטל ובפיניקס, הוצגה גרסה קצרה בעשר דקות מהגרסה שיצאה לבסוף לאקרנים.[2] קמפיין השיווק של החברה המפיצה, אוריון, כלל גם פרסום ברדיו בשפת הלקוטה, ששודר בתחנות רדיו אינדיאניות, וכן קידום צולב בשיתוף ערוץ דיסקברי. בנוסף, במספר תחנות טלוויזיה הוצג עד סוף 1990 הסרט התיעודי "The Making of Dances with Wolves" (יצירת "רוקד עם זאבים").[2]

הקרנת הבכורה העולמית התקיימה ב-19 באוקטובר 1990 בוושינגטון די. סי.[37] הקרנות הסרט בארצות הברית החלו ב-9 בנובמבר 1990, רק בתשע ערים מרכזיות. עם תחילת ההקרנות בפריסה ארצית, ב-21 בנובמבר, הועלה הסרט ב-750 בתי קולנוע לפחות. במדינות אירופה החלו להציג את הסרט בפברואר 1991, ובישראל הוא הוצג החל מ-22[37] או 23 במרץ[1] 1991. הקרנת הבכורה המדינתית האחרונה המתועדת ב-IMDb התקיימה בצ'כוסלובקיה בתחילת יוני 1991.

גרסה מורחבת

עריכה

מלבד הגרסה שאורכה שלוש שעות, והיא זו שהוצגה בבתי הקולנוע בתחילה, פרסמה החברה המפיצה גרסה ארוכה יותר (בכ-50 דקות), שאורכה כמעט ארבע שעות. גרסה זו נוצרה במקור להצגה מחוץ לארצות הברית. היא מכילה קטעים שיוצרי הסרט נאלצו לחתוך בשלב העריכה של הגרסה המקורית,[38] וחלק מהסצנות מוצגות בה בסדר שונה.[39] הגרסה הוצגה לראשונה בלונדון ב-20 בדצמבר 1992,[2] ובהמשך היא הוקרנה במקומות אחרים באירופה, בהם בגרמניה.[40] הצגות הבכורה של הגרסה הארוכה בארצות הברית היו ב-7 וב-10 בנובמבר 1993, כאשר רשת הטלוויזיה ABC הציגה את הגרסה בתור מיני-סדרה במסגרת תוכניות הערב שלה.[2][41] היא לא הוצגה בבתי הקולנוע בארצות הברית.

הסצנות שנוספות בגרסה המדוברת הן סצנה שבה רוכבים דנבאר ו"ציפור בועטת" דרך יער שהשחיתו לחלוטין ציידים לבנים; ציידים לבנים טובחים בביזון, מה שמשפיע על החלטתו של דנבאר לחזור לחברה הלבנה; ומספר סצנות נוספות של "עומדת עם אגרוף" ודנבאר, שמדגישות את הפערים התרבותיים בין השניים.[2]

פסקול

עריכה

הפסקול של הסרט יצא לאור בארבע גרסאות שונות לפחות, כתקליטור וגם כקלטת שמע, כתקליט או כאודיו על פי דרישה. אוסף של המוזיקה מהסרט יצא בפעם הראשונה במקביל ליציאת הסרט לאקרנים בארצות הברית, דרך חברת התקליטים אפיק רקורדס, וכלל 18 יצירות מהסרט שהלחין ג'ון בארי. איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי העניק לאלבום הפסקול מעמד של אלבום זהב ביוני 1991, ובנובמבר 1993 היה הפסקול לאלבום פלטינה, בשל מכירות של כמיליון יחידות.[42] ב-1995 וב-2004 יצאו מהדורות חדשות, שבהן נכללו רצועות בונוס. המהדורות הללו כללו 21[43] ו-24 יצירות,[44] בהתאמה. קובץ נוסף של יצירות מהסרט, בשם "רוקד עם זאבים: מהדורה מורחבת לרגל יובל ה-25" (25th Anniversary Expanded Edition), יצא בדצמבר 2015 בידי חברת התקליטים לה-לה-לנד רקורדס (La-La Land Records). הייתה זו מהדורה מוגבלת, שחמשת אלפים עותקים בלבד שלה פורסמו, והיא כוללת 60 יצירות שאורכן הכולל מעל שעתיים.[45]

קבלה וביקורת

עריכה

באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 83 אחוזי תמיכה, בהתבסס על 75 ביקורות.[46] בקרב המבקרים שאת ביקורותיהם איגד אתר מטקריטיק, 72 אחוזים מ-20 הביקורות העניקו לסרט ביקורת חיובית.[47]

מספר מבקרים הביעו הערכה לתפקודו של קוסטנר כבמאי. האל הינסון לא רק שיבח את האותנטיות של הסרט, אלא גם את הבימוי, שנעשה לדבריו בצורה מופתית. לקוסטנר, כתב, יש אינסטינקט מולד לספר סיפורים, ששובה את לב הצופים. ביחס לסרט אפי, הסרט אינטימי ורגיש לדקויות בצורה מרשימה.[48] בביקורתו ב"רולינג סטון", כתב פיטר טרוורס כי קוסטנר מצליח להימנע מהטריקים הזולים שמרבית הבמאים נכשלים בהם בסרטי הבכורה שלהם.[49] מבקר הקולנוע המשפיע רוג'ר איברט מ"שיקגו סאן-טיימס" העיר שזהו לא סרט נוסחאתי, אלא סרט עשוי בקפידה ותוך תשומת לב לפרטים.[50]

עיצוב הנוף בסרט זכה לביקורות טובות במיוחד. לדוגמה, שילה בנסון כתבה בפיוטיות כי הסרט "אותנטי כמו תצלום של אדוארד קרטיס, לירי כמו ציור של ג'ורג' קטלין או כמו ציור נוף של קארל בודמר (אנ')".[51] הינסון השווה את יכולתו של קוסטנר להפוך את הנוף לדמות של ממש בסיפור לזו של ג'ון פורד ודייוויד לין.[48] גם את המשחק של חלק מהשחקנים הבליטו לטובה חלק מהמבקרים. כך לדוגמה, לדברי הינסון הצליח קוסטנר למצות את המשחק הטוב ביותר מכל השחקנים. הופעתה של מקדונל "עוצמתית ומרגשת", ואף סרט אחר ב-1990 לא מתקרב – כך הינסון – לרבגוניות והמבחר שמציע סרטם של קוסטנר ובלייק.[48]

מבקרים אחרים ראו בסרט יצירה בינונית, או פחות מכך. לדברי וינסנט קנבי מ"הניו יורק טיימס", התסריט והבימוי "רגילים", מלבד כמה רצפים טובים. אף על פי שיש תשומת לב לפרטים, כולל טקסי האבל של הסו, הם "מוצגים בצורה השטחית של אמירות כלליות בספרי הדרכה". כפר הסו המוצג נראה כמו מקום "שלא חיים בו", ויותר כמו פארק שעשועים, "בלי ריחות גסים שיפגעו בנחיריים רגישים". נקודת החוזקה של הסרט היא העובדה שהוא "אף פעם לא ממש משעמם". עם זאת, הסרט לא עובר לעולם מעבר ל"אדישות" מסוימת. הוא מסכם כי ניתן היה ללטש את הסרט הרבה יותר.[52] מבקרת הקולנוע פולין קייל (אנ') התבטאה ביחס לסרט בלעג במגזין "ניו יורקר". זהו "סרט לילדי-טבע, של החלום בהקיץ להפוך לאינדיאני". אין שום דבר תיאטרלי או צעקני בלי-בושה לאחר סצנת הפתיחה, ואין בסרט דבר בעל עוצמה או "עקיצה" סיפורית. למרות יכולתו המובחנת של הבמאי, נוצר הסרט, לדברי קייל בידי "מגלומן מעודן".[53] לימים אמרה שזהו סרט "מגוחך", "מזויף וצבוע כמו אחרון המערבונים הישנים של הוליווד".[54]

ייצוג הילידים והלבנים

עריכה

רבים מבני שבטי הסו הגיעו להקרנות הבכורה, שכן רבים מהם הופיעו בסרט כשחקנים וכניצבים וסייעו להפקתו כיועצים. בשונה מסרטים אחרים שעוסקים בנושאים אלו, הוא התקבל באהדה בידי הילידיים. לצד זאת, עורר הסרט נוסטלגיה לחיים החופשיים והטבעיים שהיו לשבטים הילידיים של אמריקה בעבר, והעצים את הרכיב הילידי בזהותם של רבים מצאצאי השבטים. כדי להודות ליוצרים על העלאת הנושא למודעות, אימצו משפחות לקוטה את המפיק וילסון, ואת השחקנים מקדונל וקוסטנר.[55] ילידים רבים ראו בסרט דיוקן סימפתי ורגיש של חייהם, בצורה שלא הוצגה על המסך הגדול בעבר. הודגש היפוך תפקידים – בעוד בעבר הוצגו הילדיים כנבלים או כפראים אכזריים בסרטי הקולנוע שבהם הופיעו, בסרט זה תופסים מקום זה הלבנים.[56]

בביקורות רבות ניכרת הערכה לתיאור והצגת הילידים בסרט. הביקורות שיבחו את התצוגה החפה מקלישאות של הילידים בקרב הציבור הלבן ובקרב צופי הסרטים, בניגוד לדימוי הסטראוטיפי שהנחילה הצפייה במערבונים שקדמו לו. יצחק בן-נר כתב בביקורת עבור "מעריב", כי אף שהסרט לא חידש בכך הרבה, הוא מציג גישה "שוויונית והומאנית לאינדיאנים ולגורלם", ושקוסטנר "נזהר מלראות באינדיאנים המון אנונימי של צבועי־פנים, המסתערים בצווחות על אויביהם",[57] וההיסטוריונית של מערב ארצות הברית, פטרישה נלסון לימריק, ראתה בסרט שינוי מהתיאור המקובל של האינדיאנים: "לאורך מרבית המאה ה-20, כאשר תקפו אינדיאנים את החיילים הרכובים, חשבו הצופים 'הו, לא!'. ב'רוקד עם זאבים', כאשר תוקפים האינדיאנים את הפרשים, חושב הקהל 'תודה לאל'".[58] במאמר שפרסם בכתב העת האמריקאי "Film Quarterly" בשנת 1991, ניתח הפעיל האינדיאני והחוקר אדוארד קסטילו (אנ') את הסרט. הוא החשיב את תהליך הגילוי הרגיש של תרבות ילידית כמעלתו החשובה ביותר של הסרט. התסריט, הוא כותב, הוביל את הצופים להבנה ולאהדה של האינדיאנים, מבלי להטיף מוסר. כבר בקטע קצר שמראה את האנושיות של המשפחה האינדיאנית, השיג קוסטנר את מבוקשו כבמאי: להראות שהסרט אינו סובב סביב פוליטיקה, אלא סביב רגש והומניות. לדבריו, הדמויות בסרט הן מהנות ומגוונות.[59]

לעומת זאת, גם ביקורת על צד זה של הסרט נשמעה. ב"אנטרטיינמנט ויקלי" כתב אוון גלייברמן שהסרט מתקשה להציג את האינדיאנים כבני אדם מפותחים, ושאל בתמיהה מדוע אין בסרט דמויות אינדיאניות אנוכיות או זועמות.[60] האנתרופולוג האמריקאי מייקל דוריס כתב ב"ניו יורק טיימס" שהסרט עוסק ב"אינדיאנים", על כל המשמעות של המונח עבור האמריקאי הלבן – אדם סטואי וחד-גוני, אמיץ, נבזי לאויביו וטוב לחבריו – ולא "באנשים שהם במקרה גם אינדיאנים", ושזהו מכשול בדרכו של הסרט לגשר בין התרבויות.[61] בתגובה לדבריו כתבה פולין אלמה כי הסרט הציג היטב את הסו, בין היתר כיוון שבפגישה שבטית החזיקו כמה מבני השבט בעמדות שונות לגבי דרך הפעולה הנחוצה.[62] גם הינסון הבחין בביקורתו ב"וושינגטון פוסט" שקוסטנר העניק לכל אחת מהדמויות האינדיאניות זהות ברורה ומובחנת, והם "הכל מלבד פאגאנים חסרי-פנים".[48] גם מן הצד השני נשמעה ביקורת, שלפיה ייצוג האינדיאנים רומנטי מדי: "דיוקן הסו, צמא הדם מכל שבטי האינדיאניים של המישורים ולא פציפיסטים או אנשי איכות הסביבה, הוא שקרי לכל דבר", כתב ריצ'רד גרנייה (אנ') הנאו-קונסרבטיבי ב"שיקגו טריביון".[63]

כמה מבקרים לא היו מאושרים מהצורה שבה הוצגו האינדיאנים משבט הפאוני. קסטילו, שמציין את חוסר ההתלהבות בקהילה האינדיאנית מדרך ההצגה של הפאוני, כותב שהם צומצמו לדמויות שליליות וחד-ממדיות. למרות דמותם המורכבת המשתקפת בהיסטוריה, "קל מדי לפטור את האינדיאנים המושמצים האלה [המוצגים בסרט] כ'אינדיאנים רעים' סטראוטיפיים".[59]

כמה מבקרים אמריקאיים מתחו ביקורת על דרך הצגתם של הלבנים בסרט. איימי דווס מכתב העת "וראייטי" כינתה את צורת הצגתם של חיילי האיחוד "אספסוף גס וברוטלי", שהקטע שבו הם מופיעים הוא החלק החלש ביותר ביצירה.[64] גרנייה מציין שהסרט הוא "אנטי-לבן בצורה נחרצת, במרמה, ואפילו בצורה לא-לוגית". עבור קוסטנר, הוא ממשיך תוך שימוש במילת הגנאי ללבנים "Whitey" (וייטי), "הסו אציליים, הלבנים קטלניים"; "לבנים הורגים זאבים, סוסים, ביזונים, אינדיאנים. לבנים הורסים את הסביבה. לבנים מריחים רע". לדבריו, קוסטנר עוין את "אמריקה הלבנה".[63] נציגים של קבוצות אינדיאנים הגיבו בזעם למאמר של גרנייה. ארדת' באקהולץ (Ardeth Buckholtz) משבט האוג'יבווה (אנ') העריכה שתגובתו נובעת מתפיסה של עליונות לבנה, וכתבה שדבריו "מתחת לכל ביקורת". לדבריה, בעייתו של גרנייה לא הייתה התיאור הרגיש של הסו, אלא תיאור ה"ווייטי" באור מדויק.[65]

הגרסה המורחבת

עריכה

מרבית הביקורות על הגרסה הארוכה היו חיוביות, והן כללו גם ביקורת שלילית על הגרסה הקצרה יותר. העיתונאי קרל וגמן (Karl Wegmann) כתב ב"די טאגסצייטונג" ב-1992, עם יציאת הגרסה הארוכה בגרמניה, כי העריכה החדשה מתקנת חלק גדול מהבעיות בגרסה הקצרה יותר: קל יותר להבין עם ראיית הגרסה הארוכה את התאבדותו של מייג'ור פמברו ואת מה שאירע בפורט סדג'וויק לפני הגעתו של דנבאר; סיומו של הסרט הגיוני יותר, מכיוון שהגרסה הארוכה ספקנית הרבה יותר ביחס לאפשרות הפיכתו של דנבאר לאינדיאני; והסו לא מוצגים בגרסה זו כ"היפים ניו אייג'יים", אלא בצורה ריאליסטית וברוטלית יותר.[66] את האספקט האחרון הדגיש גם דייוויד גריטן ב"לוס אנג'לס טיימס", שכן הסצנות שנוספו עוזרות להבהיר מהם נושאי הסרט. הוא מוסיף, שראשית הקשר בין דנבאר לבין "עומדת עם אגרוף" ונישואיהם מתחדדים בעקבות הצפייה בגרסה הארוכה. בשבועון הבריטי "The Observer" כתב פיליפ פרנץ' כי הסרט נעשה עמוק יותר, ואורכו עוזר, מנקודת מבטו של הצופה, להעריך את נטישת העולם הישן בידי דנבאר, ואת קליטתו בתרבות חדשה.[67]

לעומתם, כתב "האינדיפנדנט" וכתב "הטיימס" היו ספקנים. לדברי כריס פיצ'מנט מ"האינדפנדנט", מלבד סצנת קרב לא מאוד גדולה באמצע הסרט, הגרסה הארוכה היא "פשוט אותן הסצנות, מוארכות הרבה מעבר לגבולות הסיבולת".[67]

ניתוח ופרשנות

עריכה

בהקדמה לספר שחיברו יוצרי הסרט על תהליך היצירה, כתב קווין קוסטנר על הרומן של בלייק, שזהו "סיפור, שמאמץ לחיקו תרבות שהוצגה באופן מסורתי בצורה שגויה, הן היסטורית והן קולנועית".[68] עם זאת, כפי שהמשיך קוסטנר, הסרט לא נעשה כדי "להמציא את העבר מחדש", אלא מציג "מבט רומנטי אל תקופה נוראה בהיסטוריה שלנו, כאשר ההתרחבות בשם הקדמה הביאה לנו מעט ועלתה לנו הרבה".[69]

צורה ומבנה

עריכה

בסרט משמש דנבאר כמספר בגוף ראשון, וקולו נשמע מחוץ למסך. ככזה, הוא משתף את הצופים במחשבותיו, שאותן הוא מציין ביומנו בדרך כלל. דוגמה להערה של כזו של דנבאר, שמתארת את הידע שרכש על האינדיאנים, שהיו לו זרים קודם לכן: ”שום דבר שסיפרו לי על האנשים האלה לא היה נכון. הם לא קבצנים וגנבים. הם לא מפחידים כמו שמספרים. להפך, הם אורחים מנומסים, וחוש ההומור שלהם מצחיק אותי. התקשורת בינינו איטית, והשקט מתוסכל בדיוק כמוני. רוב ההתקדמות בנויה על כישלונות, לא הצלחות”.[70] קולו מעט מונוטוני, ולדברי אור סיגולי מאתר "סריטה", העובדה הזו, המנוגדת לאופי הדרמטי של הצילומים והפסקול, הופכת את הסרט לפחות רגשני ו"מורידה אותו לקרקע".[71]

קצב העלילה של הסרט תואר בידי כמה מבקרים איטי ומחושב.[72][73] על פי ניתוחו של חוקר הקולנוע הגרמני נורברט גרוב (גר'), הצילומים הותירו לצופים מספיק זמן להבין את סקרנותו של דנבאר ביחס לתרבות האינדיאנים. עבודת הצילום נעשית פעמים רבות מנקודת מוגבהת, המציגה אנשים נעים בנוף, לא כאויבי הטבע אלא כחלק ממנו; צילומים "מורחבים" באמצעות התרחקות אל לונג שוטים, או באמצעות הסטת ההתרחשות למחצית אחת של התמונה, בעוד מחצית המסך השנייה מציעה נקודת מבט על הנוף. הניגוד לתמונות הפנורמיות מתבצע באמצעות הצרה קיצונית של נקודת המבט "כאשר יחסי האדם והטבע נמצאים בסכנה". לדוגמה, הכוריאוגרפיה של סצנת ציד הביזונים נעשתה "כמו בלט – במקצב מקוטע של שוטים שונים". הבמאי מעצב את המתרחש באמצעות "מעבר מהיר של הגודל, המקצב והאווירה של צילומיו".[72] לדברי סיגולי, הצלם "עושה פלאות עם הנוף האמריקאי של "רוקד עם זאבים", כזה שנראה שנפרש עד הנצח [...] התאורה לרוב רכה ומהפנטת, שמשווה לסרט הרגשה רומנטית מאוד". עם זאת, לדבריו, בשל האופי הציורי של הצילום הוא "לא בהכרח מעביר את הקושי של החיים במישורים האמריקאים". נקודת המבט של הסרט היא לרוב של אחת הדמויות בסצנה, ו"ככה יוצר קוסטנר פסיפס של הסתכלויות והתבוננויות שגורמות לנו להרגיש שאנחנו נחשפים לתרבות חדשה, גם אם היא זו שלנו".[71]

הפסקול תואר כאלגי (כלומר, בעל מקצב עגום או רציני). נעימת הנושא, "ג'ון דנבאר", נתפסה כמהורהרת, טרגית, ודומה למוזיקה שהלחין ג'ון בארי לסרטים "היכן שהוא בזמן" (1980) ו-"They Might Be Giants" (אנ') משנת 1971. חלקים אחרים מהמוזיקה, לעומת זאת, מראים דמיון רב למוזיקה של סרטי ג'יימס בונד משנות השישים, בהלחנתו של בארי; מוזיקת הפתיחה, על "קטעי הקשת הדחוסים והעוצמתיים לצד לצלילי החצוצרה" שבה, היא דוגמה טובה לקטעים אלו.[74]

עיבוד קולנועי ותיאור היסטורי

עריכה

בניגוד לרומן, המתמקד בשבט הקומאנצ'י בטקסס שבדרום המישורים הגדולים, עוסק הסרט בשבט לקוטה-סו בדקוטה הדרומית, השוכנת בצפונם של המישורים הגדולים. שינוי עיקרי נוסף הוא סופה של העלילה: בעוד ברומן משכנע הצ'יף "עשרה דובים" את דנבאר להישאר עם אשתו בכפר האינדיאני, בסיום הסרט עוזבים בני הזוג את הלקוטה כדי להגן על השבט מפני החיילים האמריקאיים שמחפשים את דנבאר.[15] הסיפור של הרומן בנוי מנקודות מבט שונות: של דנבאר, של "ציפור בועטת", ושל "עומדת עם אגרוף". המעבר למדיום הקולנועי חייב התמקדות בנקודת המבט של דנבאר.[75]

בשל האילוצים ההפקתיים שבגללם הועבר מקום הצילום, כולל הסרט מספר אי-דיוקים היסטוריים. קסטילו הצביע על כך ש"עשרה דובים" הוא שמו של מנהיג קומאנצ'י, ולא של צ'יף משבט הלקוטה. הוא מוסיף שהסצנה שבה מציג "עשרה דובים" מוריון (אנ') ספרדי עתיק – קסדת ברזל – כדי להסביר שחובשי הקסדה הגיעו לאזור מגורי הלקוטה בימי סביו, ולאחריהם הגיעו המקסיקנים, לא מציאותית, כיוון שלשבט הלקוטה הצפוני לא הייתה אפשרות להיתקל בקולוניאליסטים הדרומיים הללו. חוסר הדיוק המשמעותי ביותר בסרט, על פי קסטילו, הוא המערכה שמבצע הצבא האמריקאי בחורף 1864, בסוף הסרט, כנגד דנבאר ואת השבט האינדיאני שבקרבו הוא חי. למעשה, מערכה כזו של הצבא לא התרחשה, שכן מערכת החורף הראשונה של הצבא האמריקאי במישורים הגדולים נערכה רק בחורף 1868 – ובה התרחש טבח ואשיטה.[76] חוקר התסריטאות סיד פילד כתב ביחס לסרט, כי לעיתים כדי להגיע לדרמטיות הנדרשת מסרט בעל נפח הממוקם במרחב היסטורי, נדרש שינוי של אירועים היסטוריים. במקרה כזה, אין לשנות את פרטיה של ההיסטוריה, אך התסריטאי רשאי למלא את החללים הריקים באמצעות אירועים שלא התרחשו, ושיספקו רקע רגשי לעלילה.[16]

רוויזיוניזם

עריכה

הסרט הוא חלק ממסורת ארוכת שנים של יצירות קולנועיות וספרותיות שבהן מגלה הגיבור אינדיאנים. בין היצירות הללו "החץ השבור" (אנ') מ-1950, "המחפשים" מ-1956, והסרטים "איש קטן גדול" ו"איש ושמו סוס" (אנ') מ-1970.[61] הסרט "החץ השבור" בפרט מוזכר כסרט שהקדים את "רוקד עם זאבים", שכן הוא אחד הסרטים הראשונים, אם לא הראשון, שבו האינדיאנים מתוארים באהדה. בדומה לסרט שבו מכבב קוסטנר, עוסק "החץ השבור" בגבר לבן שהופך מאויב לאוהב של האינדיאנים, ומתחתן עם אישה ילידית.[77] "רוקד עם זאבים" גם אינו הסרט הראשון על אינדיאנים שבו הם מדברים בשפה הילידית; קדם לו בהקשר זה "Windwalker" (אנ') מ-1981.[78] גם בדרך שבה מוצגת מלחמת האזרחים האמריקאית כ"פרסה מיותרת הקוטלת חיי אדם ללא פשר וסיבה", שלא כדרך המקובלת במערבונים האמריקאיים הקלאסיים, ניתן לזהות תקדים קולנועי – סרטו של סרג'ו לאונה "הטוב, הרע והמכוער".[79] עם זאת, חדשנותו של הסרט התבטאה לדברי כמה חוקרים בניסיון להציג את העובדות בצורה המדויקת והאותנטית ביותר.[80]

בדומה לתקדימים הללו, ניסיונו של הסרט לתקן את ההצגה הקלישאתית המקובלת של האינדיאנים ולהפֵּך את התפקידים המסורתיים של בוקר ואינדיאני במערבונים נתפס לעיתים כרוויזיוניסטי (אנ'), כלומר, כקורא תיגר על הנחות בסיסיות (מבחינה היסטורית, חברתית או קולנועית). מערבונים קלאסיים מוצגים פעמים רבות כעלילה היסטורית, שההיסטוריות שלהם מושגת באמצעות אסתטיקה אותנטית, גם כאשר הם אינם משקפים את העבר לאשורו. הצלחתו של המערבון לשוב לחזית התרבות האמריקאית עם "רוקד עם זאבים" נתפסה כתוצאה של יכולתו להציג לראשונה את ההיסטוריה בצורה אמינה יותר,[81] אף כי, כאמור, היו לכך תקדימים שונים. בביקורתו ב"ניוזוויק" כתב דייוויד אנסן שזוהי "קריאה רוויזיוניסטית שאפתנית" של "הספר", ו"פיצוי על מאה שנות הטיה היסטורית בהוליווד".[82] ז'קלין קילפטריק (Jacqueline Kilpatrick) כתבה בספרה "Celluloid Indians" ‏(1990), שעוסק בדימויי האינדיאנים בקולנוע, שהסרט רוויזיוניסטי בשל הצגת הלקוטה כאומה מאוחדת בעלת זהות לאומית מובחנת מהזהות שמביא איתו "הפולש הלבן", כמו גם כ"בני אדם עגולים".[83] עם זאת, היו גם שהתנגדו לתפיסת הסרט כרוויזיוניסטי. ג'יימס בררדינלי, למשל, חשב שהסרט אכן מציג את הסו בצורה מאוזנת ורגישה, תכונות שחסרות בייצוג האינדיאנים בקולנוע. עם זאת, הפאוני מוצגים בצורה שאופיינית למערבונים משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, והחיילים האמריקאים מתוארים כבני אדם אמיתיים ולא מושלמים; לא כבריות חסרות מחשבה ואכזריות. לפיכך, לדבריו, שבירת המוסכמות אינה מתממשת במלואה.[84] מאוריציה נטלי (Maurizia Natali) השוותה את הסרט ל"מרדף השמש" (אנ') של מייקל צ'ימינו מ-1996. לדעתה, שני הסרטים מעצבים מחדש את היחסים הכואבים של האמריקאים עם ה"אחר" הילידי באמצעות הנוף הוויזואלי; "הקישוט המרהיב של העלילה" טומן בחובו רמיזות קלות לבחינה המחודשת. לדוגמה, היומן של דנבאר מהדהד את תקשורת ההמונים בת-הזמן, שעשתה שימוש הנרחב בדפוס, ובכך "מזכיר לנו שהנוף [של המערב הפרוע], שדמויות שני הסרטים מגלות, כבר "עוצב" ברובו במשך מאתיים שנים של רישום, ציור, הדפסה, איור, צילום וקולנוע אמריקאי". הסרט מבקש להציג גרסה חדשה של הדימוי שעוצב לאורך השנים, השונה מהעיצוב המוכר, ומסייע לקהל האמריקאי "לרפא" את יחסיו עם המערב ועם תושביו.[85]

לדברי פולין קייל, הסרט "לא ממש רוויזיוניסטי", וזהו למעשה "המשך של אותו דבר, רק מעודן ומרוכך".[53] הסופר והחוקר לואי אוונס (אנ') סבר שהסרט "מחופש למערבון רוויזיוניסטי ותקין פוליטית", מבלי להיות סרט כזה באמת. זהו, לדבריו, "האמצעי החתרני ביותר" להעברת המסר האמיתי שלו: להחזיר את הקולוניאליזם לאמריקה. כדי להצדיק זאת אמר ש"סיפור האהבה של קוסטנר לטבע הוא בדיוק זה: מכתב אהבה עוצמתי מבחינה קולנועית, הפורט על מיתרי הלב, לעבר אמריקאי מזויף לחלוטין שהמציאו אירופאים-אמריקאים כגרסה מחוטאת ורומנטית של המציאות המכוערת של קולוניזציה ורצח עם. סרטו של קוסטנר לוקח את כל זה, אורז את זה באריזה חדשה, והופך את הקלישאות החבוטות ואת המטא-נרטיב (אנ') האיתן לערבים יותר לחך".[86][87] לדברי קמרון מקארתי (Cameron McCarthy) מתבטאת הבחינה המחודשת של העבר האמריקאי בהצגתם "בדרך שמאפשרת ליאפי ניו-אייג'י לעטות על עצמו את אדרת ה'קורבן'". האינדיאנים משמשים רק רקע בסיפור הניצחון והמוסריות של האדם הלבן, המגלה דרך חיים אידיאלית וטרנסצנדנטית, ובכך סיפור המאבק והשליטה של האינדיאנים נותר שולי.[88] סטיבן נורטון כתב שהסרט אינו רוויזיוניסטי, אלא מנסה להחיות את המערבון הקלאסי: למרות הניסיון המודע להתמודד עם הקולוניאליזם בארצות הברית, הצגת האלימות והניכוס כאירוע שהיה ונגמר מאפשרת ללבנים להתנער מאחריות לסבלם המתמשך של האינידיאנים בהווה. הצגת דנבאר כאדם שסובל גם הוא מהקולוניאליזם האירופי-אמריקאי היא חלק מ"מעברי המתיישב לחפות מפשע" (settler moves to innocence), מושג בחקר קולוניאליזם התיישבותי שמתאר את מגוון הדרכים שבהן מקילים לבנים על אשמתם מבלי לפעול בצורה משמעותית לשינוי מעמדם של המדוכאים.[89] חוקר הולנדי שלל את התפיסה שזהו סרט רוויזיוניסטי, וראה בו דוגמה ל"מיתוס רב-תרבותי", שמחליף את ההתמקדות בלבנים במערבון הקלאסי בהתמקדות לא-מאוזנת לא פחות בילידים אמריקאים. התמקדות כזו "יוצרת סטריאוטיפים חדשים, ומציגה תמונה פגומה של מיתוס המערב".[90]

התפתחות דמותו של דנבאר

עריכה

סיד פילד זיהה את מאבקו של דנבאר לאורך הסרט עם מאבק רוחני, שבמהלכו עובר הגיבור מהפך תודעתי וחוזר עם מסר עמוק. המאבק מתבטא במסעו של דנבאר במרחב: הוא נפתח בניסיון התאבדות כושל, שמעניק לו הזמנות שנייה לעיצוב חייו בדרכו; בהמשך הוא עובר לספר כדי לראותו לפני שהוא נעלם, מה שמניע את העלילה לאורך כל הסרט, ולמעשה מסמל את חיפושו אחר זהותו ואחר שייכות והרמוניה.[91] אחד הדרכים שבה מעוצב המעבר ההכרתי הוא הפיכתו של דנבאר לאינדיאני. אדוארד קסטילו אפיין את הפיכתו של דנבאר למקומי כהדרגתי. אט אט ויתר דנבאר על זקנו, על כסותו ועל כובעו, ומחליפו בשריון חזה, סכין אינדיאני, ושער ארוך מעוטר נוצות. נקודת המפנה העיקרית בתהליך המעבר התרבותי של דנבאר, לפי ניתוחו של קסטילו, היא מראה התאואים הנרקבים בערבה ששחטו ציידים לבנים עבור עורם, שבעקבותיו מבין דנבאר שהלבנים הם חסרי נשמה או ערכים. פעימות התופים הקצביות שנשמעו עם חזרתו למוצב ובמהלך ריקודו סביב האש במוצב (בניסיון לחקות את המנהגים האינדיאניים) מסמלות את השינוי העמוק שעבר, את הקשר שלו לקצבה של האדמה ואת התחברותו המחודשת עם אבות-אבותיו הנאוליתיים.[92] התיאור מלווה גם בשינוי שמו של דנבאר. השם החדש שניתן לו, "רוקד עם זאבים" (Dances with Wolves), הוא ביטוי לדמות החדשה שמאמץ דנבאר. לדברי מאוריציה נטלי, העובדה שלא נאמר "הוא רוקד עם זאבים" והשם חסר גוף, מרמזת על נטישת הזהות הישנה של דנבאר, ועל אימוץ דמות חדשה, המחוברת לטבע ולנוף, לזאבים ולאמא אדמה. המילה "רוקד" בשמו מעוררת תיאור פואטי של טקסיות שבטית.[93]

מספר מבקרים פירשו את סיפורו של דנבאר כסיפור של "הפיכה לילידי" (Going native), מונח שמציין אימוץ של אורח החיים האינדיאני תוך זניחת התרבות הקודמת. כך למשל כתב דייוויד אנסן (אנ') כי דנבאר מצא את זהותו רק כשהשליך מאחוריו את תרבותו, ושהסרט בנוי בתבנית הרומנטית הקלאסית מן המאה ה-19 של המשיכה לסיפורם של אנשים טבעיים, "פרימיטיביים", המושפעת במקרה זה מן התודעה הפוליטית של המאה ה-20.[82] חוקר מדע המדינה האמריקאי רנדל לייק (Randall A. Lake) טען שהטמיעה הזהותית של דנבאר לא הייתה שלמה ורדיקלית כפי שמתארים מבקרים אלו. אפילו המונח "מעבר", או "טרנספורמציה", שהרבו להשתמש בו לתיאור התהליך שעבר דנבאר, שגוי לדבריו בהקשר זה, מכיוון שדנבאר אינו מוותר על זהותו הישנה, אלא רק מביא לידי ביטוי את זהותו בהקשר חדש. במקום המינוח "הפיכה לילידי", מדויק יותר להתייחס ל"הליכה אל הילידים"; ביניהם התנהל דנבאר והתפתח בדרך שלא הייתה מתאפשרת בסביבה הקודמת. בניגוד לפרשנות הטמיעה התרבותית, דנבאר מעולם לא מוותר לחלוטין על זהותו האירופאית לטובת זהות שבטית; ריחוק מסוים בינו לבין האינדיאנים ממשיך ללוות את הסרט. על פי לייק, פרשנות ה"הפיכה לילידי" מובילה למסקנה המוטעית שהחיפוש אחר זהות "אותנטית" או מסורת טהורה חייב להיות מלווה במסע של רצון להכניע את האחר. מסע הגילוי העצמי של דנבאר אינו המרה ואינו כיבוש, אלא "אחרוּת שלא ניתן לצמצמה, המתמודדות בפנים גלויות מול עצמה", כפי שנכתב בכתב העת המשפיע "מחברות הקולנוע".[94]

בכתב העת "Journal of Film and Video" טען ארמנדו חוסה פרטס (Armando José Prats) שהגרסה הארוכה לא פגעה בשלמות המהפך התרבותי שעובר דנבאר, המוצג בגרסה הקצרה. עם זאת, הגרסה הארוכה, בניגוד לגרסה הקצרה, מציגה בפתיחות את התהליך שבו נמחקת הזהות הקודמת, ואת הספקות והחששות שמלווים את התהליך, ובכך חותרת הגרסה הארוכה תחת טענותיה האידאולוגיות של הגרסה הראשונית.[95]

ניסיון ההתאבדות וחשיבותו לפיתוח דמותו של דנבאר הודגשו כבר בדבריו של פילד, שראה בסרט "סיפור של מוות ותחיית מתים".[75] קסטילו מציג פרשות אחרת שמבוססת על מותו המטאפורי של הגיבור: לדבריו, הסיפור הוא "אלגוריה שמאנית של מוות ולידה מחדש סימבוליים". קודם לקבלתם של כוחות רוחניים, מחכים שמאנים למעין מוות – תרדמת. על פי פרשנות זו, ניסיון ההתאבדות של דנבאר בראשית הסרט הוא נקודת מותו, וכל ההתרחשויות העוקבות הן חלק ממסעו בשאול, המלוות, כמקובל בחברות שבטיות רבות, במספר התנסויות מסוכנות. בחלקו הפותח של הסרט מתייחס "ציפור בועטת" לדנבאר בדברו על אדם שאינו מביא עמו סכנה, ואולי יביא עמו רפואה. קסטילו הבין את המונח "רפואה" בהקשר הזה כידע או כוח רוחני, שמאני. לפיכך, בקשריו המיוחדים עם השאמאן הלא-מנוסה, משמש "ציפור בועטת" מעין חונך של דנבאר. אפשר לתפוס את הזאב "שני גרביים" כמלווה הרוחני של דנבאר, שמסייע לו להפוך מגבר רגיל לאדם בעל יכולות על-אנושיות; הצלחתו של דנבאר באיתור ובציד ביזונים יכולה להתפרש כעדות ליכולות פלאיות אלו.[96]

דנבאר כ"מושיע לבן"

עריכה

מספר מבקרים זיהו בסרט את התבנית העלילתית של "מושיע לבן", ומיקמו את הסרט כחלק מהמסורת הארוכה של גיבורים לבנים שמצילים אנשים של צבע ממצבי מצוקה, ובכך יוצרים אצל הצופים את התחושה שהזרים או המיעוטים המוצגים הם חלשים וחסרי אונים, ואינם מסוגלים לדאוג לעצמם.[97][98] מקומה של התבנית החוזרת הזו מודגש בדבריו של פעיל זכויות האינדיאנים ראסל מינס (אנ') משבט הלקוטה, שהשווה את "רוקד עם זאבים" לסרט הבריטי "לורנס איש ערב" (1962), בגלל מוטיב "המושיע הלבן", וכינה את סרטו של קוסטנר "לורנס איש המישורים".[22][99] לדברי מינס השתמש קוסטנר בכל סטריאוטיפ קלאסי על אמריקאים-ילידים, למעט "האינדיאני השיכור"; הדמויות שטוחות לגמרי, ולא מפותחות מספיק כדמויות.[100]

במאמרו "לורנס איש דקוטה הדרומית" (Lawrence of South Dakota), השווה גם וורד צ'רצ'יל (אנ'), חוקר לימודים אתניים ופעיל אינדיאני, את הסרט ל"לורנס איש ערב". בדומה לדרך שבה גרמו מאמציו הטרגיים של לורנס ליומרות הקולוניאליות של האימפריה הבריטית להיראות אנושיות ומתקבלות יותר על הדעת, מציגה סצנת הסיום של "רוקד עם זאבים" מעין "תחושה מאולצת של מעשה בלתי-נמנע וטרגי" כאשר רוכבים דנבאר ואשתו לאור השקיעה ומותירים את חבריהם האינדיאנים ל"שחיטה ושעבוד".[101] ארמנדו חוסה פרטס הסכים עם עמדתו של צ'רצ'יל, שהכליל את מאמרו הנזכר על הסרט בספרו על "Fantasies of the Master Race" ("פנטזיות הגזע העליון"); לדבריו, האינדיאניוּת של הגיבור הלבן דנבאר אינה מעוררת את הדימוי של האינדיאני האנושי וההומני, אלא נתפסת כבן דמותו של "אדם האמריקאי", של הקולוניאליסט האירופאי החי באמריקה כגן עדן.[102]

הפרא האציל

עריכה

מבקרים רבים התמקדו בחיבורם הקוסמי והאקולוגי של האינדיאנים בסרט לטבע.[103] אנג'לה וייס השוותה את הסו המוצגים בסרט לדימוי האידיאלי של הפראים האצילים שהגה ז'אן-ז'אק רוסו, האדם הטבעי שטרם התקלקל בגלל הפגמים והשחיתות של הציוויליזציה. לדבריה, הסו נדמו עדינים, חכמים ודמויי-ילדים, בניגוד למקביליהם הלבנים המנוונים.[104] עניין זה הדגישו גם חוקרים אחרים.[105][3] מייקל דוריס סבר כי בסרט זה, כבסרטים אחרים עם תמות דומות, מגלם האינדיאני את "האחר": האקזוטי, הזר, המוגזם; לעומתו מייצג האדם הלבן את המודרנה, והוא נבחן בידי האינדיאני עד שהוא מוכיח את תעוזתו בשדה הקרב ורוכש את כבודם של מארחיו.[61]

דייוויד סירוטה (אנ') כתב כי דימוי הפרא האציל מנסה ליטול את עוקצה של הביקורת על סיפור "המושיע הלבן" שבבסיס הסיפור. לדבריו, הצגתם של דמויות אינדיאניות בסרט כמיוחדות ויוצאות דופן מיועדת למנוע תפיסה של הסרט כ"חשוך", המתרכז סביב אנשים לבנים.[97]

הצלחה והשפעה

עריכה

הכנסות הסרט בארצות הברית היו 184.2 מיליון דולר, ובשאר העולם 240 מיליון דולר,[106] כך שהסרט הרוויח פי כמה וכמה מתקציב היצירה שלו. הוא היה הסרט הרביעי בהכנסותיו בשנת יציאתו לאחר סרטים מצליחים כמו "אישה יפה", "שכחו אותי בבית" ו"רוח רפאים",[107] והשלישי בארצות הברית.[108] עד ש"ג'אנגו ללא מעצורים" (2012) עקף אותו, היה זה המערבון המכניס ביותר בכל הזמנים.[109]

בטקס פרסי אוסקר ה-63 (לסרטי 1990), היה הסרט מועמד ב-12 קטגוריות שונות, וזכה בשבעה פרסים: פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר; פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר עבור קווין קוסטנר בסרט הבכורה ששלו כבמאי; כמו גם הפרסים לתסריט המעובד, לצילום, לעריכה, לפסקול המקורי ולסאונד הטובים ביותר. זכייתו של "רוקד עם זאבים" על פני "החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה נזכרת כטעות של בוחרי האוסקר.[110][111][112] בקטגוריות המשחק (פרס השחקן הראשי, פרס שחקנית המשנה ופרס שחקן המשנה) היו קוסטנר, גרהאם גרין ומרי מקדונל מועמדים, אם כי לא זכו; כמו כן קיבל הסרט מועמדויות לפרס עיצוב התלבושות ולפרס עיצוב ההפקה. בפרס גלובוס הזהב זכה "רוקד עם זאבים" בתור סרט הדרמה הטוב ביותר. הוא קיבל בטקס זה גם את פרס התסריט הטוב ביותר ואת פרס הבמאי הטוב ביותר. גילדות הכותבים, המפיקים והבמאים, כמו גם החברה האמריקאית של צלמי הקולנוע (אנ'), העניקו גם הן לסרט את פרסיהם. מלבד פרס האוסקר, זכה ג'ון בארי גם בפרס BMI ובפרס גראמי לפסקול הטוב ביותר למדיה חזותית. הסרט זכה גם בפרסים שמחלקות אגודות מבקרי הקולנוע של שיקגו (אנ') ושל לוס אנג'לס (אנ'). גם מחוץ לארצות הברית זכה הסרט להצלחה רבה. בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין קיבל קוסטנר את פרס דוב הכסף לשחקן הטוב ביותר ומועמדות לפרס דוב הזהב. בנוסף קיבל את פרס האקדמיה היפנית לקולנוע לסרט הזר הטוב ביותר, ותשע מועמדויות לפרס באפט"א לקולנוע.

בשנת 2007 בחרה ספריית הקונגרס להכליל את הסרט באוסף הסרטים לשימור שבארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.[113] גם מכון הסרטים האמריקאי ראה בסרט איכות מיוחדת, והוא הופיע במקום ה-75 ברשימת "מאה שנים... מאה סרטים" בשנת 1998, ובמקום ה-59 ברשימת הסרטים מעוררי ההשראה של המכון, "מאה שנים... מאה השראות", משנת 2006.

בעקבות כישלונו של "שערי החופש" השאפתני של מייקל צ'ימינו, נחשבו מערבונים לז'אנר "מת" לאורך שנות ה-80, מלבד יוצאי דופן בודדים, כמו "סילברדו" מ-1985, שהפך את קוסטנר לכוכב. זכייתו בפרס האוסקר של "רוקד עם זאבים", כמו גם הצלחתו הקופתית, סימנו את תחילתה של תחיית הז'אנר ההוליוודי הקלאסי. אחריו הגיעו סרטים כמו "בלתי נסלח" של קלינט איסטווד, שזכה גם הוא בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ו"טומבסטון עיר ללא חוק" מ-1993, בכיכובם של קורט ראסל וואל קילמר.[7] אלכסנדרה קלר ייחסה את תחיית המערבונים עם תחילת שנות ה-90 לסיום שנות שלטונו של רונלד רייגן, שהיה, לדברי כתבי תרבות אמריקאיים בני התקופה, "קאובוי" בעצמו; בנוסף, טענה שהמערבונים החדשים, שראשיתם ב"רוקד עם זאבים", משקפים את הרצון לייצוג הולם של ההיסטוריה במערבונים.[81] פולין אלמה כתבה כי הוא משקף את הכמיהה האמריקאית לאחות את קרעי המאבק עם העמים הילידיים.[62] זו גם הסיבה להצלחתו של הסרט לדברי מחברו, בלייק: בלבבות האמריקאים חבויה אשמה, "על הדרך שבה התייחסנו למדינה שלנו. האנשים שפעם גרו כאן, הארץ עצמה ובעלי החיים שעדיין חיים כאן".[3] כשניסה קסטילו להסביר את הפופולריות של הסרט, כתב שדנבאר ייצג את שנות התשעים עבור הקהל, והחייל המתפכח מדור הבייבי בום שביקש להיגאל בטבע הזדהה עם דמותו. משאלתו הילדותית של דנבאר לראות את הסְפָר לפני שיעלם נגעה בערגה לא-מדוברת של אמריקאים רבים. בנוסף, הסצנה שבה תוקפים האינדיאנים כוח צבאי ומשחררים את דנבאר גרמה סיפוק רב לצופה בן שנות התשעים: "האינדיאנים, בעלי העמדה המוסרית מבחינה אקולוגית, הופכים למעין יחידת SWAT עבור האמריקאים העתידיים".[114]

הרומן שעליו התבסס הסרט, שהופיע כבר בשנת 1988, הפך לרב-מכר רק לאחר שהסרט יצא.[115][116] ספר המשך בשם "The Holy Road" יצא בשנת 2001; לאורך השנים נשמעו הצהרות על עיבוד קולנועי מתוכנן של ספר ההמשך,[117] אך הוא לא מומש (נכון למאי 2020).

סרט הקומדיה "לרקוד עם טייסים", ששמו העברי מקורו בסרט "רוקד עם זאבים", הוא בחלקו פרודיה לסרט. בשנים שלאחר יציאתו לאור של הסרט נעשו בארצות הברית סרטים אחרים שניסו לצייר תמונה סימפתית של ילידים אמריקאים, בהם הסרטים העלילתיים "המוהיקני האחרון" (1992), "לב הרעם" ((אנ'), 1992), "ג'רונימו" ((אנ'), 1993) ו"פוקהונטס".[17] בנוסף, יצאו מספר סרטים דוקומנטריים בעלי מגמה דומה, בהם הסדרה "500 Nations" (אנ'), שביצירתו היה מעורב קוסטנר.[118] "רוקד עם זאבים" שימש השראה לסרטים מצליחים נוספים, בהם "הסמוראי האחרון" (2001),[17] והסרט השני המצליח ביותר מבחינה מסחרית בכל הזמנים, "אווטאר" (2009). הבמאי והתסריטאי ג'יימס קמרון הודה כי "רוקד עם זאבים" מכיל מספר רעיונות יפים שהוא פשוט ליקט לסרטו.[119] מבקרים כינו את "אווטאר" בכינויים "רוקד עם זאבים בחלל" (Dances with Wolves in Space)[120] ו"רוקד עם דרדסים" (Dances With Smurfs).[121] הכינוי האחרון שהוזכר הוא גם שמו של פרק של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "סאות' פארק" מ-2009.[122]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 קולנוע, מעריב, 22 במרץ 1991
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Dances With Wolves – History, קטלוג מכון הסרטים האמריקאי
  3. ^ 1 2 3 4 Mervyn Rothstein, The Writer's Reward for 'Wolves', הניו יורק טיימס, 25 במרץ 1991
  4. ^ די בראון, האפים הנקובים בורחים לארצה של סבתא, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
  5. ^ Robert Epstein, ‘Wolves’ Author Does Dance of Vindication: Publishing: Thanks to the hit film, Michael Blake has set up cottage industries for artists who are ‘shut out,’ as he once was, לוס אנג'לס טיימס, 2 בפברואר 1991
  6. ^ Marianne Mortensen Blake, Michael Lennox Blake, 2009
  7. ^ 1 2 Kevin L. Ferguson, Pop Goes the Decade: The Nineties, ABC-CLIO, 2019, p. 12
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 ג'רלדין באום, MOVIES: Kevin Costner’s Dance With the Sioux : How the director and star achieved authenticity in his unusual film tribute to the Sioux, ‘Dances With Wolves’, לוס אנג'לס טיימס, 28 באוקטובר 1990
  9. ^ ראו פילד, עמ' 243–247
  10. ^ 1 2 3 "רוקד עם זאבים", באתר של מייקל בלייק
  11. ^ 1 2 3 אירנה לייצ'ר, The Sunday Conversation: Kevin Costner, לוס אנג'לס טיימס, 23 בינואר 2011
  12. ^ 1 2 סקוט רוס, 'Dances with Wolves' - Natives portrayed honestly and sympathetically, וינדספיקר 8(19), 1990, עמ' 23, באתר AMMSA
  13. ^ Aleiss, Angela (2005). Making the White Man's Indian: Native Americans and Hollywood Movies. Westport, Conn./London: Praeger. p. 145. ISBN 027598396X.
  14. ^ Ron Spomer, IT MAY HAVE BEEN KEVIN COSTNER'S MOVIE, BUT THOSE 'EXTRAS' WHO RAMPAGED ACROSS THE PLAINS IN 'DANCES' BELONGED TO ROY HOUCK. DANCES WITH BUFFALO, לואיסטון טריביון, 5 בספטמבר 1991
  15. ^ 1 2 מרסדן, עמ' 5
  16. ^ 1 2 פילד, עמ' 254
  17. ^ 1 2 3 4 Angela Aleiss, Dances with Wolves, ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, 2016
  18. ^ Wayne Michael Sarf, "Oscar Eaten by Wolves", Film Comment 27(6), 1991, p. 67 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  19. ^ Dances with Wolves by Kevin Costner, Jim Wilson, review by Edward D. Castillo, Film Quarterly 44(4), 1991, p. 17 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  20. ^ Jeff Donn, "Fiction, history intersect in a name, John Dunbar", דה דיי, 17 באפריל 1991
  21. ^ פילד, עמ' 253
  22. ^ 1 2 Russell Means Interview with Dan Skye of High Times, באתר של ראסל מינס, 20 במאי 2009
  23. ^ Who's That Squaw?, ניוזוויק, 25 בנובמבר 1990
  24. ^ David E. Thigpen, Kevin Costner Said the Words but Doris Leader Charge Made the Dances Dialogue Truly Sioux, פיפל, 21 בינואר 1990
  25. ^ Johnny D. Boggs, Cathy A. Smith, באתר HistoryNet
  26. ^ 1 2 Meredith Berkman, How Dances With Wolves got real, אנטרטיינמנט ויקלי, 8 במרץ 1991
  27. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 101
  28. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 105
  29. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 38
  30. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 13
  31. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 108
  32. ^ Hilary de Vries, ACTING HER AGE, שיקגו טריביון, 29 באוגוסט 1993
  33. ^ Daniel Eagan, America's Film Legacy: The Authoritative Guide to the Landmark Movies in the National Film Registry, Bloomsbury Publishing USA, 2009, p. 804
  34. ^ Kevin Costner Borrowed Neil Young’s Pet Buffalo for ‘Dances with Wolves’, MSN, 28 ביוני 2019
  35. ^ Christopher Henrikson, Filming the "Dances With Wolves" stampede, אנטרטיינמנט ויקלי, 8 במרץ 1991
  36. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, עמ' 131
  37. ^ 1 2 "מידע על יציאה לאור", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  38. ^ ביירד, עמ' 163
  39. ^ פרטס, עמ' 7
  40. ^ תאריכי הצגה ראשוניים עבור הסרט "רוקד עם זאבים", באתר Verband der Filmverleiher (בגרמנית)
  41. ^ פרטס, עמ' 4
  42. ^ DANCES WITH WOLVES (SOUNDTRACK)‎ באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  43. ^ Dances with Wolves [1995 Bonus Tracks]‎ באתר AllMusic
  44. ^ Dances with Wolves [2004 Bonus Tracks]‎ באתר AllMusic
  45. ^ John Barry – Dances With Wolves (25th Anniversary Expanded Edition) (Original MGM Motion Picture Soundtrack)‎ באתר Discogs
  46. ^ "רוקד עם זאבים", באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes (באנגלית)
  47. ^ Dances with Wolves באתר מטקריטיק
  48. ^ 1 2 3 4 Hal Hinson, ‘Dances With Wolves’, וושינגטון פוסט, 9 בנובמבר 1990
  49. ^ Peter Travers, Dances with Wolves, רולינג סטון, 21 בנובמבר 1990
  50. ^ Roger Ebert, Dances with Wolves, שיקגו סאן-טיימס, 9 בנובמבר 1990 (מהאתר של איברט)
  51. ^ Sheila Benson, MOVIE REVIEW : Costner’s Magic With ‘Wolves’ : In his directorial debut, he creates a frontier epic rich in character, action and spectacle, לוס אנג'לס טיימס, 9 בנובמבר 1990
  52. ^ Vincent Canby, A Soldier at One With the Sioux, ניו יורק טיימס, 9 בנובמבר 1990
  53. ^ 1 2 Pauline Kael, Dances With Wolves, ניו יורקר, 17 בדצמבר 1990
  54. ^ ז'אן-לוק גודאר, Conversations with Pauline Kael, הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי, 1996, עמ' 137
  55. ^ Susan King, McDonnell Learns Another Way of Life Making ‘Dances With Wolves’, לוס אנג'לס טיימס, 17 בנובמבר 1990
  56. ^ Randi Henderson, REVISITING HISTORY Local Indians praise 'Dances with Wolves' as sympathetic portrayal, בולטימור סאן, 21 בנובמבר 1990
  57. ^ יצחק בן־נר, משֹחקים באינדיאנים, מעריב, 29 במרץ 1991
  58. ^ Patricia Nelson Limerick, "Hollywood's chance to get beyond the cliches of Western myth", USA Today, 25 במרץ 1991 (מתוך: Liz Sonneborn, The American Indian Experience, Twenty-First Century Books, 2010, עמ' 28)
  59. ^ 1 2 Castillo, עמ' 63–64
  60. ^ Owen Gleiberman, Dances With Wolves, אנטרטיינמנט ויקלי, 16 בנובמבר 1990
  61. ^ 1 2 3 Michael Dorris, Indians in Aspic, ניו יורק טיימס, 24 בפברואר 1991
  62. ^ 1 2 פולין אלמה, 'Dances With Wolves' Depicts Sioux Well, ניו יורק טיימס, 15 במרץ 1991
  63. ^ 1 2 Richard Grenier, HYPE IN WOLVES` CLOTHING: THE DEIFICATION OF COSTNER`S `DANCES`, שיקגו טריביון, 29 במרץ 1991
  64. ^ Amy Dawes, Film Review: ‘Dances With Wolves’, וראייטי, 11 בנובמבר 1990
  65. ^ Ardeth Buckholtz, TRUTH FROM FILM, שיקגו טריביון, 18 באפריל 1991
  66. ^ Karl Wegmann, Gestreckte Monster, taz.de, 15 במאי 1992
  67. ^ 1 2 David Gritten, ‘Dances With Wolves’--the Really Long Version, לוס אנג'לס טיימס, 20 בדצמבר 1991
  68. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, הקדמה (בלי ציון עמוד)
  69. ^ קוסטנר, וילסון ובלייק, הקדמה (בלי ציון עמוד)
  70. ^ התרגום לעברית מתוך הכתוביות שמוצגות ב-Yes VOD, בתרגום גיא רקוביצקי
  71. ^ 1 2 אור סיגולי, פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר – פרק 63: "רוקד עם זאבים" (1990), סריטה, 16 בינואר 2018
  72. ^ 1 2 Norbert Grob, An der Grenze: Kevin Costners Spätwestern, די צייט, 22 בפברואר 1991
  73. ^ Stephen Prince, Movies and Meaning: An Introduction to Film, Allyn and Bacon, 1997, עמ' 5
  74. ^ Bruce Eder, Dances With Wolves [Original Motion Picture Soundtrack], AllMusic
  75. ^ 1 2 פילד, עמ' 249
  76. ^ קסטילו, עמ' 67
  77. ^ ביירד, עמ' 155
  78. ^ קסטילו, עמ' 73. התאריך 1973 שנזכר שם שגוי.
  79. ^ שלמה זנד, "הטוב, הרע וההיסטוריון", בתוך: זנד, חיים בראשית ומשה צימרמן, קולנוע וזיכרון: יחסים מסוכנים?, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ד, עמ' 51
  80. ^ Laura Isherwood, Noble Savages, Black Cowboys and Vengeful Bounty Hunters: Exploring Images of the Native American and Black Other in the American Western, MA Thesis, Cultural History, Utrecht University, 2013, p. 30
  81. ^ 1 2 Alexandra Keller, "Historical Discourse and American Identity in Westerns since the Reagan Administratio", in: John E. O'Connor, Peter Rollins, Hollywood's West: The American Frontier in Film, Television, and History, University Press of Kentucky, 2005, p. 240–242
  82. ^ 1 2 דייוויד אנסן, HOW THE WEST WAS LOST, ניוזוויק, 18 בנובמבר 1990
  83. ^ Jacqueline Kilpatrick, Celluloid Indians. Native Americans and Film, Lincoln: University of Nebraska Press, 1999, ISBN 0-8032-7790-3, p. 130
  84. ^ James Berardinelli, Dances with Wolves (United States, 1990)‎, ‏ReelViews, לאחר 1997
  85. ^ נטלי, עמ' 105–125, ובמיוחד 110–111.
  86. ^ אוונס, עמ' 114–116
  87. ^ Joy Porter, “Primitive” Discourse: Aspects of Contemporary North American Indian Representations of the Irish and of Contemporary Irish Representations of North American Indians", American Studies 49(3–4), 2008, p. 72
  88. ^ Cameron McCarthy, "After the Canon: Knowledge and Ideological Representation in the Multicultural Discourse on Curriculum Reform", in: McCarthy, Warren Crichlow (eds.), Race, Identity, and Representation in Education, Psychology Press, 1993, p. 297
  89. ^ STEVEN DAVID NORTON, PRIMITIVISM AND CONTEMPORARY POPULAR CINEMA, A DISSERTATION for the degree of Doctor of Philosophy, University of Oregon, 2015, pp. 11–12, 82–134
  90. ^ Maarten Buijs, The Evolving Hollywood Myth of the American West and its Reflection of Fundamental Cultural Values in American Society, MA Thesis, American Studies Program, Utrecht University, 2012, p. 17–18, 70–93
  91. ^ פילד, עמ' 241, 249
  92. ^ קסטילו, עמ' 69–70
  93. ^ נטלי, עמ' 111–112
  94. ^ לייק, עמ' 82–86. הציטוט האחרון הוא מדבריו של מבקר הקולנוע הצרפתי תיירי ז'וס (Thierry Jousse).
  95. ^ פרטס, עמ' 7, 18
  96. ^ קסטילו, עמ' 74–75
  97. ^ 1 2 David Sirota, Oscar loves a white savior, סלון, 22 בפברואר 2013
  98. ^ נטע חוטר, ‏לחם לבן ללא גלוטן, באתר ‏מאקו‏, 11 ביולי 2019
  99. ^ Elaine Dutka, The Angriest Actor : Native American activist Russell Means focused his fierce will at Wounded Knee. Can a revolutionary co-exist with ‘Pocahontas’?‎, לוס אנג'לס טיימס, 11 ביוני 1995
  100. ^ Russell Means, Acting against racism, אנטרטיינמנט ויקלי, 23 באוקטובר 1992
  101. ^ Ward Churchill, Lawrence of South Dakota, הבלוג TV Multiversity,‏ 26 במרץ 2011 (פורסם במקור בתוך: "Lawrence of South Dakota: Dances With Wolves and the Maintenance of the American Empire", in Ward Churchill, Fantasies of the Master Race: Literature, Cinema and the Colonization of American Indians, City Light Books 1998, p. 239ff.)
  102. ^ פרטס, עמ' 8
  103. ^ Michael Valdez Moses, ‏"Savage Nations: Native Americans and the Western", in: Jennifer L. McMahon, B. Steve Csaki, The Philosophy of the Western, Kentucky 2010), pp. 278–280, באתר Academia.edu; נטלי
  104. ^ Angela Aleiss, "Le Bon Sauvage: Dances with Wolves and the Romantic Tradition", American Indian Culture and Research Journal 15(4), 1991, pp. 91-95.
  105. ^ Jean-Anne Sutherland, Kathryn Feltey (eds.), Cinematic Sociology: Social Life in Film, SAGE, 2012, p. 34
  106. ^   "רוקד עם זאבים", במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
  107. ^ הסרטים המכניסים ביותר של שנת 1990 בעולם, במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
  108. ^ הסרטים המכניסים ביותר של שנת 1990 בארצות הברית, במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
  109. ^ All Time Worldwide Box Office for Western Movies, באתר The Numbers
  110. ^ Brian Koppelman, Oscar Travesties! The Boning of Goodfellas, גרנטלנד, 14 בפברואר 2013
  111. ^ פחים של זהב: הזוכים הכי גרועים באוסקר, באתר ‏מאקו‏, 21 בפברואר 2013
  112. ^ לירון סיני, יש חיים מחוץ לאקדמיה, באתר ynet, 27 בפברואר 2011
  113. ^ National Film Registry 2007 באתר ספריית הקונגרס
  114. ^ קסטילו, עמ' 69; ציטוט מעמ' 71.
  115. ^ Meredith Berkman, "Dances With Wolves": From novel to film, אנטרטיינמנט ויקלי, 8 במרץ 1991
  116. ^ Michael Blake dies; writer won Oscar for ‘Dances With Wolves’, וושינגטון פוסט
  117. ^ Olly Richards, Dances With Wolves Sequel Coming, אמפייר, 1 בנובמבר 2007
  118. ^ הווארד רוזנברג, ‘500 Nations’ Sets the Record Straight, לוס אנג'לס טיימס, 19 באפריל 1995
  119. ^ Victor Grech, Avatar Dances with Wolves, The New York Review of Science Fiction, דצמבר 2016, עמ' 19–24 (באתר אוניברסיטת מלטה)
  120. ^ Dana Goodyear, Man of Extremes, ניו יורקר, 26 באוקטובר 2009
  121. ^ Chris Tookey, Avatar: It's Dances With Smurfs, דיילי מייל, 28 בדצמבר 2009
  122. ^ Susanna Loza, Speculative Imperialisms: Monstrosity and Masquerade in Postracial Times, Lanham: Lexington Books, 2018, ISBN 978-1-4985-0797-4, עמ' 37, הערת שוליים 8
ביאורים
  1. ^ גרסה מוארכת. ראו פירוט בגוף הערך.
  2. ^ Second unit. צוות קולנוע שמצלם סצנות במקביל לצוות קולנוע אחר, היחידה הראשונה, כדי לסיים במהירות רבה יותר את צילומי הסרט.
  3. ^ פורסם במקור ב-Film Quarterly 44(4), 1991, pp. 1423 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  4. ^ (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוקד_עם_זאבים&oldid=39713196"