קאנוניזציה של כתבים

משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.

משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) ביוונית הייתה סרגל או קנה מידה.

המושג 'כתבי הקודש', ("Biblia Sacra", בלטינית, או לשם הקיצור: ביבליה) עומד על ההנחה שבכתבים הללו, היהודיים והנוצריים, "מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם".

משום כך, קנוניזציה של כתבי קודש שונים לכדי מאגד מאוחד מגדירה את המכלול הזה כ'כתבי הקודש' המחייבים, העולים בדרגתם ובסמכותם על כל כתבים או חיבורים אחרים. מבחינה דוגמטית, למשל, אפשר ויהיה מותר למאמין לחלוק או לערער על סמכותו או על דבריו של חיבור חיצוני לקאנון, אך אסור יהיה לו לערער או לחלוק על סמכותו של חיבור שנכלל בתוך הקאנון של כתבי הקודש המחייבים.

הן המונח, 'כתבי קודש', בספרות חז"ל של סוף הבית השני והן המונח 'קאנון', שאינו קיים במקורות היהודיים, ומופיע לראשונה במקורות הנוצריים רק לאחר התגבשות הברית החדשה במאה ה-4 וכולל גם את ספרי המקרא, הולמים את תהליך האיסוף והגיבוש המקראי שהתרחש מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-2 לפני הספירה, עוד קודם שניתן לו הכינוי המפורש – קאנוניזציה.

הקאנון היהודי

הקאנון היהודי מכונה "מקרא" או תנ"ך. משמעותו של "מקרא" הוא "מה שקוראים" (בציבור), והוא מקביל למונח הלועזי Scriptus ("מה שכותבים"). תנ"ך הוא קיצור של תורה, נביאים, וכתובים, ומשקף את החלוקה הקדומה של ספרי המקרא לשלוש קבוצות ובסה"כ 24 ספרים (עם מספר ספרים שמחולקים ל-2 או ל-12 אך נספרים כאחד).

על פי חז"ל, אחרון הספרים במקרא נכתב בערך בשנת 450 לפני הספירה הנוצרית בזמנו של עזרא הסופר, ומספר הספרים הנמנים בתנ"ך מגיע ל-24. יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" שנכתב בשנת 90 לספירה טוען שכל הספרים נכתבו עד תקופת עזרא, וממיין אותם לשלוש קבוצות, אולם מונה רק 22 ספרים: ”כי לא רבבות ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק 22 ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא ובצדק נאמנים הם כספרי אלוהים”.

תהליך האיסוף, המיון, האחדה והקידוש היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. ראשונים זכו להתקדש חמשת חומשי תורה. הדים ראשונים לקאנוניזציה של התורה ניתן לקרוא כבר בתורה עצמה: ”וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.” (דברים לא, כד–כו). נדבך נוסף ואחרון בעריכת התורה והתקדשותה היה מעשה ידי עזרא הסופר וסיעתו ברוח שלטון הכהונה שנקבע בימים ההם ביהודה וצריך היה לסגל את חוקת-המדינה, התורה, אל טיפוס המדינה הכפופה כלפי חוץ לממלכת פרס ובעלת אוטונומיה דתית פנימית ובראשה הכהן הגדול בירושלים.

בעקבות התורה נתקדשו נביאים וחתמו כתובים, בהתאמה לרמת קדושתם. בעקבות הקאנוניזציה, נתפסו גם החיבורים המאוחרים לתורת משה (ספרי הנביאים והכתובים) ככתבים שנכתבו בנבואה או ברוח הקודש, שאסור למאמין לחלוק עליהם. בדרך כלל לא נתפסים ספרי הנביאים והכתובים כחלק מן התורה שבע"פ, שאסור היה להעלותה על הכתב, ואף אין הספרים הללו נחשבים חלק מן התורה שבכתב במשמעה המקורי, שהרי עדיין לא נכתבו במעמד מתן התורה, ואף על פי כן מחילים גם על ספרי הנ"ך את מצות תלמוד תורה. חרף הקאנוניזציה שלהם במסגרת התנ"ך השלם, לא ניתן לחלקים הללו (נביאים וכתובים) אותו מעמד קאנוני השווה לזה של תורת משה עצמה; נערכה הבחנה בין משקלה הנבואי העליון של תורת משה, לבין משקלם של שאר הספרים בתנ"ך. כך למשל, מקורה הראשי של כל אחת מתרי"ג המצוות אמור להיחקק בתורת משה בלבד, ואילו שאר ספרי התנ"ך יכולים להוות מקור הלכתי רק כאסמכתא להבנת כוונת תורת משה ולא כמקור הלכתי עצמאי. נקודה זו שונה ביהדות הקראית, שם העניקה הקאנוניזציה של התנ"ך כולו מעמד הלכתי שווה ('דאורייתא') גם לשאר ספרי הנ"ך.

מגילת אסתר היא אחת מחמש המגילות בתנ"ך

לדעת רוב החוקרים של ימינו חתימת הקאנון מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה. זרז נוסף לחתימת המקרא הוא העובדה שהחל מ-300 לפני הספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתיים שסתרו את היהדות הפרושית וההלכה שהיא גיבשה (כמו הקידוש בספר היובלים של לוח השנה הייחודי לכת המסוימת שחיברה אותו), או שתוכנם לא התקבל על הפרושים מסיבות אחרות. משום שהפרושים חששו כי ספרים אלו יוכרו כמקודשים, הם הזדרזו לחתום את הקאנון ואף להוסיף ספרים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, כגון קהלת, שיר השירים ומגילת אסתר, ובלבד שלא להותיר את הסוגיה ללא הכרעה.^{[דרוש מקור]}

יש ספרים שנזכרים במקרא אך לא הוכנסו אליו לדוגמה – ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד.

הספרים שלא נכללו בקאנון היהודי נקראים הספרים החיצוניים, חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.

על פי מחקרים חדשים ארכאולוגיים ואחרים הצעדים של יצירת מהדורה קאנונית של התנ"ך החלו בתקופה החשמונאית במאות השנייה והראשונה לפני הספירה (באופן ספציפי בימי יוחנן הורקנוס) כתוצאה ממדיניות רשמית של השושלת החשמונאית ליצירת זהות לאומית שכללה בין השאר כפייה של לימוד השפה העברית שנשכחה מזה מאות שנים. וקובץ שנוצר בתקופה זאת הוא הבסיס למה שאנו מכנים היום "התנ"ך".

תהליך הקנוניזציה של התנ"ך ושל הקודקסים הרבניים

לדעת החוקרים, הספר הראשון במקרא שהוענק לו מעמד של קדושה (כלומר נכתב בהשראה אלוהית) הוא כנראה ספר דברים. זה התרחש אגב רפורמת יאשיהו בשנת 622 לפנה"ס. בהנהגת עזרא ונחמיה, לקראת שיבת ציון ולמין סוף המאה החמישית, צורפו לדברים שאר ספרי התורה, אשר עוד פני כן היה להם מעמד מקודש: א וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר--לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ--בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה ח ב-ג). קרוב לוודאי, ספרי נביאים, כקובץ נחתמו במאה השלישית לפנה"ס, בתום התקופה הפרסית בארץ ישראל. לאחר חורבן הבית הראשון, ספרי הכתובים נקבצו כקובץ – וכלומר הושלמו רק לקראת סוף המאה הראשונה – בסנהדרין שהתכנסה ביבנה.

ראוי לציין כי רמזים סמויים לתהליך של קנוניזציה של התנ"ך נמצאים במלכים ב' כ א–ג, נחמיה ח' ב–ג; וגם מקורות חיצוניים אינם מגלים כיצד הוא נערך. אדרבה, ליימן ערך סקר של הספרות הרבנית, אשר ממנו עולה כי אין הוכחה שהקנון גובש סופית בידי חכמים, בתהליך מוגדר; וספק רב אם בכלל בסנהדרין של יבנה היא שעסקה בנושא. יתר על כן, רוב המלומדים סבורים כיום כי תהליך הקנוניזציה התרחש בשונה ומאוחר יותר מהמתואר במקרא: עובדה היא כי ספריית קומראן במעט גדולה יותר מזאת של החכמים. כמו כן, ללא הצלחה המלומדים ניסו לברר את אמות המידה של הקנוניזציה, על סמך ספרים שלא נכנסו לקנון (למשל ספר בן סירא, יובלות ועוד) ואלו שכן נכנסו אליו והיו שנויים במחלוקת (שיר השירים וקוהלת). ייתכן שבכלל המושג קנוניזציה בהקשר המקראי הוא נוצרי, ואטנזיוס הוא הראשון המשתמש בו.

על פי שטרן, אפשר לטעון כי לא כתבי הקודש היו המקור הקובע ביותר בהיסטוריה של היהדות, אלא אוסף הפרשנויות עליהם כולל 'אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו' (ירושלמי, פאה יז, עא). אמנם התורה שבעפ קיבלה מעמד מעין קנוני, והיא מוצגת כזאת אשר ניתנה לבני ישראל 'להיות מצוינים בה משאר האומות' (במדבר רבא יד:י). אמנם ידוע שר' יהודה ערך את המשנה, אבל גם תהליך הקנוניזציה של התורה שבעפ לוט בערפל, וכנראה בא לידי סיומו בתקופת הגאונים – מאות שנים לאחר עריכת המשנה והתלמוד. עצם היווצרות התלמוד והספרות המדרשית מצביעה על כך, שערערו על סמכותה של המשנה, אף כי לא נשללה קדושתה, וחיבורה בהשראה אלוהית. כמו כן, גם 'השולחן ערוך' הפך להיות קודקס ההלכות החתום, רק אחרי הוספת פרשנויות שפירטו הרחיבו ושיפרו את פסיקותיו בענייני הלכה. על פי שטרן, מושג הקנוניזציה ביהדות אינו טבוע אפוא בכתבים עצמם, אלא הוא תולדה של מערכת יחסי גומלין וכברית בין כתבים מקודשים לבין קהל קוראיהם.

הקאנון של ביתא ישראל

מצהף קדוס (עברית: "ספרי הקודש") הוא הכינוי שניתן בקהילת ביתא ישראל לאוסף כתבי הקודש של הקהילה. פרט לתנ"ך נכללים במצהף קדוס חלק מהספרים החיצוניים, ספרי מוסר וספרים שנכתבו על ידי המנהיגים הרוחניים של העדה ומצויים רק בקהילה זו. הן "מצהף קדוס" והן כתבי הקודש של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית הם "כנוסח תרגום השבעים", וכתובים בגעז, ששימשה לשון קודש הן עבור ביתא ישראל והן עבור הכנסייה האתיופית האורתודוקסית.

הקאנון השומרוני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

השומרונים מקדשים את תורת משה, אך אינם מקבלים בצורה דומה את שאר חלקי התנ"ך. אפשר שכך סברו גם הצדוקים. השומרונים לא הרחיבו את הקאנון ולא הוסיפו לתוכו חיבורים שומרוניים. יש לשומרונים גרסה משלהם של ספר יהושע, אך למעשה זהו חיבור פופולרי בשפה הערבית ואינו נחשב כחלק מכתבי הקודש. יש להם כתבים דתיים נוספים, מן המאה ה-4 או אף מאוחרים יותר, ואף הם אינם נחשבים חלק מהקאנון: מימר מרקה (או: תיבת מרקה), וסידור התפילה השומרוני הקרוי דפטר.

הקאנון הנוצרי

ערכים מורחבים – הקאנוניזציה של הברית החדשה

הקאנון הנוצרי נחלק לשניים:

• הברית הישנה (שכולל בתוכו את ספרי התנ"ך)
• הברית החדשה

הקאנוניזציה של הברית הישנה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

נצרות פרוטסטנטית הותירה את סדרם הפנימי של הספרים "בברית הישנה" ואת חלוקתם לפי תרגום השבעים, אך עתה הקפידה לכלול בתוך קאנון הברית הישנה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica). במילים אחרות, הרפורמציה האיצה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו מזה זמן רב כאפוקריפיים. מרבית הספרים החיצוניים הוצאו מהנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ורק על סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית. מרטין לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של פאולוס. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את איגרת יעקב, מגילת אסתר וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות בכך שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בועידת טרנטו).

הקאנוניזציה של הברית החדשה

במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קאנון מוסכם. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו, בשנת 397, אושר הנוסח של הברית החדשה המקובל עד ימינו. עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר, למשל, טען שהבשורה על-פי יוחנן מזויפת.

סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, התגלו בנאג חמאדי שבמצרים, וידועים כ"אוונגליונים אפוקריפיים" (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שנחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה המביאה ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונים בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על התרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצנות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה "הבשורה על פי תומאס" ולספר אחר שהתגלה בעשור הראשון של המאה ה-21 ומכונה הבשורה על פי יהודה איש קריות. האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה ה-5 לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.

הקאנון האסלאמי

בתקופת שלטונו של הח'ליפה השלישי, עת'מאן בן עפאן (عثمان بن عفان), יורשו של עומר בן אל-ח'טאב, בין השנים 650–656 לספירה להערכת החוקרים, הנשענת על המסורות המוסלמיות, נעשה הצעד החשוב הנוסף בגיבוש האסלאם – האחדת תשע גרסאות הקוראן והעלאתן על הכתב.

מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר.

בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה. ואכן, המחקר הפילולוגי מאשר שלשונו של הקוראן ואופן הניסוח שלו מתאימים לשפה הערבית שהייתה מדוברת במכה במאה ה-7 לספירה.

הקאנון הפאלי

ערך מורחב – הקאנון הפאלי

הקאנון הפאלי (לעיתים גם מכונה "הטקסט הפאלי") הוא אוסף של כללים, סוטרות והגות פילוסופית המיוחס לגאוטמה הבודהה. הקאנון הפאלי הוא האוסף היחיד המוסכם על כל הזרמים בבודהיזם. הקאנון הועלה על הכתב בשפת הפאלי במאה הראשונה לספירה ככל הנראה בסרי לנקה, אך תוכנו מיוחס לבודהה עצמו ונאמר שהועבר מפה לאוזן עד שלב העלתו על הכתב.

קישורים חיצוניים

• מנחם הרן, קאנון וקאנוניזציה של המקרא ושל אסופות אחרות, מוסד ביאליק, תשנ"ו, במאגר המידע של אתר מקרא-נט
• רקפת סלע שפי, המאבקים על הקנון: הדינמיקה של שימור ושל חידוש בתרבות, קנון וכתבי קודש, יעקב שביט עורך, אוניברסיטת תל אביב, עמ' יז-מו
• גיא דרשן, "כ"ב ספרים, כ"ד ספרים והקורפוס ההומרי", תרביץ ע"ז (תשס"ח), עמ' 5–22
• מי כתב את התנ"ך, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר