צניחה
צניחה היא טכניקת שינוע של עצמים, שנעשית באמצעות הגדלת שטח הפנים של העצם הנופל נפילה חופשית באטמוספירה, כדי שהחיכוך עם האוויר יאט את התאוצה הנגרמת בשל כוח המשיכה, ויביא לידי ריחוף איטי ונחיתה רכה שהעצם הנופל יוכל לעמוד בה. הגדלת שטח הפנים נעשית באמצעות מצנח, שהוא חופה עשויה מחומר קל, דק וחזק. בדרך כלל הצניחה מתבצעת ממטוס, אך היא גם יכולה להתבצע מבניינים גבוהים או ממצוקים גבוהים.
בתחום הצבאי השתמשו בעבר בצניחה בעיקר בשעת מלחמה להצנחת צנחנים אל מעבר לקווי האויב כדי שיוכלו לפעול בעורפו. כיום משתמשים בצבאות בהצנחת ציוד, גם בעת אימונים. משתמשים כיום בצניחה להצנחת טייסים ממטוסי קרב שנפגעו תוך כדי טיסה באמצעות כיסא מפלט. בתחום האזרחי משמשים מצנחים בתרבות הפנאי כספורט אתגרי. בצניחה משתמשים גם להצנחת כבאים וציוד כיבוי ביערות שהגישה אליהם קשה. וכן להצנחת מזון, מים ותרופות לאזורי אסון או רעב.
היסטוריה של הצניחה
עריכהב־1495 לאונרדו דה וינצ'י תכנן ושרטט מצנח. מצנח זה מעולם לא נבנה אך השרטוט מעיד על הבנה עמוקה של האווירודינמיקה והכוחות הפועלים על הגוף המוצנח ועל המצנח עצמו.
בשנת 1600 בנה פאוסטו ורנזיו האיטלקי מצנח שהיה נראה כמו סדין גדול ומרובע מחובר למקלות. לאמיתו של דבר הייתה החופה קשיחה, ונועדה להציל מבניינים בוערים. רעיונותיו מיושמים היום על ידי פעלולנים הקופצים מצוקים.
ב־21 בנובמבר 1783 המריא לראשונה הכדור הפורח המאויש של האחים מונגולפייה בשמי פריז. כעת הייתה להרפתקנים וחוקרים נקודות קפיצה גבוהה בהרבה לצניחות, ועלה הצורך לאמצעי בטיחות בעת תקלה קריטית בכדור הפורח. באותה שנה פיתח סבסטיאן לה-נורמאנד הצרפתי מצנח שיוכל לשמש את טייסי הכדורים הפורחים. הוא גם טבע את השם פאראשוט, המשמש באנגלית, צרפתית ושפות נוספות למילה מצנח.
ז'אן-פייר בלנשאר ערך ניסויים בהצנחת בעלי חיים מכדורים פורחים, והצליח להנחיתם בשלום.
הצנחן האנושי הראשון היה אנדרה-ז'אק גרנרן (Garnerin), שעבר מחופה קשיחה לבד קנווס. ב־22 באוקטובר 1797 הוא צנח מעל פאריס מכדור פורח. המצנח היה עשוי מ־32 פיסות מחוברות של בד קנווס לבן בקוטר 7 מטר. הוא עצמו ישב בתוך סל. הצניחה התבצעה מגובה 3,000 רגל. הצניחה היוותה אטרקציה כה גדולה, עד כי הוא הפך אותה למופע ראווה וחזר עליה שוב במקומות שונים תמורת תשלום.
לאחר צניחותיו הראשונות חש גונורין רע מאוד והקיא לעיתים קרובות, בשל הזעזועים העזים שנגרמו כתוצאה מזרימת האוויר מתחת לחופה בעת הצניחה, לפיכך הוא החליף בהמשך את החופה לחופה מבד משי רך יותר וחזק, שריכך מעט את הזעזועים. סך הכול צנח גונורין בחייו כ־200 פעמים.
ב־1837 ניסה רוברט קוקינג (Cocking) לצנוח עם מצנח בעל עיצוב חדש דמוי חופה הפוכה. החופה קרסה בזמן הצניחה והוא נהרג. בסוף המאה ה־19 קאתי פאולוס הגרמנייה הייתה הראשונה שצנחה עם מצנח שקופל לתוך תיק נשיאה.
עם המצאת המטוס בראשית המאה ה־20 עלו אפשרויות הצניחה, בשל הדינמיות הרבה של המטוס, וכן נדרש אמצעי מילוט בעת סכנה וההשקעה בפיתוח מצנחים גברה.
ב־1 במרץ 1912 אלברט בארי קפץ ממטוס לראשונה. המצנח קופל לתוך מכל בתחתית המטוס. משקלו של בארי משך את המצנח מתוך המכל.
טייני ברודווייק (Georgia "Tiny" Broadwick) בת ה־15 הייתה האישה הראשונה שצנחה ממטוס, במופע ראווה מעל פארק גריפית' בלוס אנג'לס, בשנת 1913. בשנת 1914 הדגימה טייני לראשונה קפיצת צניחה לממשל האמריקאי. בקפיצה הרביעית נתפס מיתר המצנח באחד הגלגלים וכמעט התרחש אסון. טייני החליטה לחתוך אותו כך שלא יחובר למטוס והיא תוכל לפתוח את המצנח במשיכה ידנית. היא פתחה את המצנח על ידי משיכת רצועה והייתה האדם הראשון בעולם שביצע צניחה חופשית.
מלחמת העולם הראשונה
עריכהבמלחמה זו נעשה שימוש צבאי מבצעי לראשונה במצנחים. הגרמנים השתמשו בצפלינים לצורכי תצפית. הצפלינים היו מלאים בגז דליק והיו פגיעים מאוד לירי מטוסי אויב. כשהתקרב מטוס אנגלי, עוד לפני הפגיעה בצפלין, נטש אותו התצפיתן על ידי צניחה. דווקא המטוסים האנגלים, אויבי הצפלינים, לא צוידו במצנחים. המטכ"ל הבריטי חשש שהטייסים ימהרו לנטוש את המטוסים היקרים בעת תקלה או פגיעה.
הגרמנים לעומתם ציידו את טייסיהם במצנחים מן הדגם שניתן לתצפיתני הצפלינים, אך הדבר נעשה רק בסמוך לסיום המלחמה. הטייס הגרמני רב התהילה ארנסט אודט, שהיה שני במספר ההפלות רק ל"ברון האדום", ניצל פעמיים ממוות בזכות צניחה ממטוס פגוע.
בין מלחמות העולם
עריכה
אחרי המלחמה יצא לדרכו פרויקט אמריקאי מקיף לפיתוח ושכלול המצנח. הפרויקט נערך בשדה מקוק, דייטון, אוהיו. רב-סרן אדווארד הופמן היה המפקד הצבאי של הפרויקט ופלוייד סמית' המנהל האזרחי.
תוצאת הפרויקט הייתה פיתוח המצנח מדגם A, אשר היה המצנח המוביל ב־40 השנה הבאות, כולל בעת הצניחה בנורמנדי. קוטר חופת המשי של המצנח היה 8.5 מטרים, והיא חוברה ל־40 מיתרים. היא נישאה בתיק נשיאה על הגוף. כך הסיכוי להינצל ממטוס בוער היה גדול בהרבה.
לזלי אירווין, מתכנן מצנחים וצנחן חובב, נבחר לצנוח ראשון. ב־28 באפריל 1919 הוא צנח ממטוס usd9, אשר טס במהירות של 128 קמ"ש בעת הצניחה, ובגובה של 1,500 רגל. עם הגיעו לארץ הוא שבר את רגלו.
מיד לאחר מכן הקים אירווין עם שותף נוסף מפעל למצנחים דגם A. המפעל העניק את "אות הזחל", על שם זחל המשי שמייצר את חוטי המשי, לכל מי שחייו ניצלו בזכות מצנחי החברה. ניצולים אלו כונו "מועדון הזחל".
רופאים בתקופה זו חששו שנפילה חופשית במהירות גבוהה תגרום להפרשי לחצים ולכן לאובדן הכרה, ולכן גם לחוסר יכולת לפתוח את המצנח על ידי משיכת הרתמה. לפיכך הם הורו לטייסים לפתוח את המצנח מיד עם יציאתם מהמטוס. ברור שפעולה כזו חושפת את הצנחן לזמן רב יותר, בו הוא עלול להתגלות על ידי האויב.
החששות הופרכו ב־22 באוקטובר 1922 בעת שהרולד האריס בדק מטוס חדש אשר התקלקל באוויר והוא נאלץ לנטוש אותו. מגובה של 2,500 רגל הוא קפץ והתקשה למצוא את רתמת פתיחת המצנח. לכן הוא נפל 2,000 רגל של נפילה חופשית ולאחריה פתח את המצנח מגובה של 500 רגל בלבד, ולמזלו הרב נחת על ערימת חציר ולא ניזוק. סיכת "מועדון הזחל" הוענקה גם לו.
צ'ארלס לינדברג, שהתפרסם בעת שחצה את האוקיינוס האטלנטי לראשונה, נטש מטוסים 4 פעמים, עוד בטרם טיסתו המפורסמת.
הגרמנים אף הם ראו את החשיבות הרבה של המצנח כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמטוס, ומציודו של הטייס. ב־1930 הם השיקו פרויקט משלהם, בראשות תיאו קנאקי, מהנדס אווירונאוטיקה, שמקום מושבו היה בשטוטגרט. הכוונה הייתה לנקוט גישה מדעית יותר בכל הקשור למבנה המצנח.
מלחמת העולם השנייה
עריכה
הפרויקט של תיאו קנאקי נשא פירות ראשונים במתקפת הבליצקריג (מלחמת בזק) המוצלחת של הגרמנים עם פתיחת המלחמה. 10,000 חיילים הוצנחו בנורווגיה, הולנד ובלגיה כחוד החנית של כיבוש הבזק של מדינות אלו.
במאי 1941 התבצעה הצניחה הגדולה בקרב על כרתים. הכוונה הייתה למנוע מהבריטים להשתמש בשלושת שדות התעופה החשובים באי. נתיב הים אל האי היה סגור, ופריצתו הייתה עלולה להיות איטית ולחשוף את התוכנית כולה.
לשם נחיתה מהירה וחשיפה מזערית נעשה שימוש באחד מפיתוחי הפרויקט של קנאקי, המצנח המפרשי הדו-שלבי. רצועה הקיפה את מיתרי המצנח והחזיקה אותם קרוב זה לזה, ובכך לא נתנה לחופה להיפתח עד הסוף.
הצניחה לפיכך הייתה מהירה מהרגיל. בהמשך הצניחה שחרר הצנחן את הרצועה והחופה נפתחה לחלוטין והאטה את הצניחה עד הקרקע. סך הכול השתתפו בהתקפה על כרתים 25,000 חיילים, מהם 13,000 הוצנחו או הונחתו על ידי דאונים. בזכות ההתקפה המהירה הם השתלטו על כוח כפול בגודלו.
צוותו של קנאקי התמודד גם עם סוגיה מורכבת של גידול במהירות המטוסים עד גבול מהירות הקול. במהירויות אלו אי אפשר היה עוד לקפוץ מהמטוס, ולפיכך פותח כיסא המפלט, היורה את הצנחן אל מחוץ למטוס עם כיסא הטייס שלו.
צוותי הפיתוח האמריקאים לא טמנו ידם בצלחת. הם עבדו על יישום השימוש בחומר חדש שיחליף את המשי, שאספקתו וקצב ייצורו לא היו מהירים מספיק. הם בחרו בניילון, חומר סינתטי מבוסס נפט, שפותח על ידי חברת דופונט. מלוא ייצור הניילון, שלושים מיליון טון, הופקע לצורך ייצור המצנחים.
בתקופת המלחמה נולד מקצוע חדש: מקפלי מצנחים. החוטים המחברים את החופה לרתמה חייבים להיות ישרים. הם חוברו בגומיות והקיפול בוצע כך שהמצנח נפתח בהדרגה למניעת הסתבכויות.
המצנח הנפוץ בשימוש בעלות הברית היה ה־T4 המבוסס על דגם איי. קוטרו היה 8.5 מטרים ומיתריו סינתטיים. לחייל לא הייתה כל השפעה על פעולת המצנח. הוא נפתח מכובד משקלו של הצנחן, ולא על ידי משיכת חוט. הנחיתה הייתה במיקום מקרי לפי כיוון הרוח, ללא אפשרות כיוון.
המצנחים ופוטנציאל השימוש בהם הביאו עד מהרה להסבת דיוויזיית הרגלים מספר 82, לדיוויזיה מוצנחת. החיילים אומנו בצניחה על ידי שימוש באומגות וקפיצה ממגדלים בגובה 250 רגל (כ-76 מטר). מאוחר יותר הם אומנו גם בפעולות מבצעיות מוצנחות.
ביום הפלישה לנורמנדי, 6 ביוני 1944, כבר היו 4 דיוויזיות מוצנחות, מהן צנחו שתיים: דיוויזיה 82 המוצנחת ודיוויזיה 101 המוצנחת. 1,086 חיילים הוצנחו מעבר לקווי האויב והכינו את הקרקע לפלישה. בחוף יוטה, שם נעשתה הכנה מוקדמת על ידי צנחנים, נהרגו בעת הפלישה 12 חיילים. באגף המערבי של חוף הנחיתה הציפו הגרמנים את השטח וצנחנים רבים טבעו על ציודם הכבד בבוץ שנוצר.
באוקיינוס השקט הוצנחו חיילים אמריקאים לאי קורגידור, ליד העיר מנילה, בירת הפיליפינים. זה היה מעוז יפני מבוצר ביותר. לאחר קרב קשה ורב נפגעים שוחרר האי. במחנה השבויים לוס-בניוס בפיליפינים שוחררו 20,000 איש תוך 20 דקות.
אחת הצניחות המפורסמות נעשתה בשנת 1941 על ידי רודולף הס שהיה מבכירי המשטר הנאצי. הס צנח בסקוטלנד לאחר שלא הצליח למצוא את מסלול הנחיתה המיועד לו. מטרתו לטענתו הייתה לדון על הסכם שלום עם ממשלת בריטניה.
צניחה מבצעית
עריכה
ערך מורחב – צניחה צבאית
הצניחה המבצעית מבוצעת באמצעות פתיחת מצנח אוטומטית. קצה המצנח מחובר באמצעות פתיל בעל חוזק ידוע מראש לרצועה חזקה המחוברת לגוף המטוס. כאשר הצנחן קופץ מן המטוס נמתחת הרצועה המחוברת למצנח שעל גבו, בעוד הצנחן נופל נפילה חופשית והמצנח נמשך מתוך אריזתו. כאשר מסתיים תהליך פתיחת המצנח, הפתיל המחבר את קצה המצנח לרצועה נמתח ונקרע מיד בשל משקלו של הצנחן המשתחרר מהמטוס, כאשר המצנח שלו פרוש לכל אורכו.
קיימים סוגים שונים של מצנחים מבצעיים, בעלי חופות בגדלים שונים. החופות עשויות ניילון מצנחים. יכולת הכיוון בהם מוגבלת.
- מצנח אמריקני – מהירות הנפילה בהגעה לקרקע היא כ־5 מטר לשנייה. למצנח ארבע רצועות תלייה וכיוון.
- מצנח צרפתי – מהירות פגיעה בקרקע של כ־6 מטר לשנייה.
- מצנח רזרבי – מצנח נוסף, המקופל על בטנו של הצנחן. הצנחן פותח אותו ידנית במקרה חירום, כלומר כאשר המצנח הראשי אינו נפתח. מהירות הפגיעה בקרקע כ־7 מטר לשנייה. למצנח שתי רצועות תלייה וכיוון.
עקב המהירות הגבוהה בה פוגע הצנחן בקרקע, תרגולת הפגיעה כוללת גלגול שמטרתו פילוג המכה בין העצמות בגוף להקטנת עוצמת החבטה שסופג כל איבר. גלגול זה הוא ייחודי לפעולת הצניחה בלבד. סדר הגלגול: כפות רגליים, שוק, ירך, שרירי כתף. הידיים מגוננות על הראש, התנוחה הסופית דומה לתנוחה עוברית או לנפילה בג'ודו.
הצנחן הקרבי נושא עמו ציוד לחימה בצונחו. נשיאת ציוד זה על הגוף תכביד על תפקודו של הצנחן בעת הפגיעה בקרקע. במלחמת העולם השנייה, בפלישה לנורמנדי, נוסו לראשונה שקי ציוד שהיו קשורים לרגלי הצנחנים. שקים אלו נכשלו כישלון חרוץ – הם ניתקו ואבדו עם היציאה מן המטוס. כיום מקובל לעשות שימוש בשקי חזה לצורך זה.
ברבע האחרון של המאה העשרים הצטמצם מאוד השימוש בצניחה מבצעית עקב התפתחותם של מסוקי תובלה ומסוקי סער, המיועדים להוביל לוחמים על ציודם בדרך האוויר ולהנחיתם אל הקרקע.
בניגוד לאמונה הרווחת, אמנת ז'נבה אינה אוסרת על פגיעה בצנחנים בעודם באוויר, משום שבצניחתם הם מהווים כוח לוחם. אולם היא אוסרת פגיעה בטייסים ואנשי צוות אוויר שנטשו את מטוסם הפגוע וצנחו.
צניחות מבצעיות בצה"ל
עריכההצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל ("מבצע מכבש") התקיימה ב-29 באוקטובר 1956 במסגרת מבצע קדש במעבר המיתלה שבסיני, שם צנחו 395 צנחנים מגדוד 890 מ-16 מטוסי DC-3 דקוטה.
הצניחה המבצעית השנייה, והאחרונה עד כה, התקיימה מספר ימים מאוחר יותר (2 בנובמבר 1956) כאשר כח של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור (שנפצע בעת הצניחה), הוצנח בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה הסמוך ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיוון שארם א שייח.
במלחמת ששת הימים הייתה אמורה חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים, לצנוח באל עריש אולם הצניחה בוטלה עקב התקדמות מהירה מהמתוכנן של אוגדת טל והחטיבה נשלחה לחזית הירדנית וכבשה את מזרח ירושלים. צניחה אחרת, אשר בוטלה אף היא, נועדה לכבוש את שארם א שייח, אולם כוח של חיל הים ששוגר במקביל, גילה כי המקום נטוש. התכנון המקורי של מלחמת לבנון הראשונה כלל הצנחת גדוד צנחנים באזור כביש ביירות–דמשק, לצורך מניעת נסיגת מחבלים מביירות, ומניעת הזרמת תגבורות מסוריה, אך התכנון לא בוצע לבסוף. במלחמת המפרץ תוכננה הצנחת כוחות במערב עיראק לשם השמדת משגרי הסקאד אולם עקב לחץ של ארצות הברית לא יצא המבצע אל הפועל.
צניחה ספורטיבית
עריכהצניחה ספורטיבית היא צניחה שנעשית לשם ספורט אתגרי. מועדוני צניחה שאחראים לניהול הענף קיימים בכל העולם. במסגרת הענף קיימים מספר תחומים, אחד הנפוצים שבהם הוא קפיצה ממטוסים רגילים. תחום אחר הוא קפיצת בסיס ממצוקים ומגדלים.
צניחה חופשית
עריכה- ערך מורחב – צניחה חופשית
צניחה חופשית כוללת נפילה חופשית במשך פרק זמן מסוים, ופתיחת מצנח באופן ידני לאחר מכן. במהלך הנפילה החופשית פורש הצנחן את גפיו כדי להגדיל את החיכוך עם האוויר. מהירות ההגעה לקרקע נמוכה יחסית, והצנחן יכול לספוג את המכה בעומדו על רגליו, גם אם מדובר ב"צניחת טנדם" – צניחה של שני אנשים תוך שימוש במצנח בודד, כאשר רק אחד מן האנשים מתפעל את המצנח והשני נלווה אליו.
המצנח המשמש בצניחה חופשית נקרא מצנח כנף וצורתו מלבנית (כמו כנף של מטוס). למצנח זה ישנן יכולות היגוי ובלימה.
צניחה ממטוס קרב
עריכהצניחה ממטוס קרב כוללת היחלצות מתוך המטוס הפגוע ולאחר מכן צניחה לקרקע. במטוסים שבהם אין כיסא מפלט פעולת ההיחלצות נעשית על ידי פתיחת חופת המטוס ויציאה עצמאית מן המטוס. במטוסים בעלי כיסא מפלט אוטומטי נעשית ההיחלצות על ידי משיכה בידית הפלטה שמפעילה את תהליך הנטישה. לאחר היפלטות מן המטוס על ידי מנוע רקטי מתבצעת פתיחת מצנח אוטומטית. רימון הדף קטן מתפוצץ בתוך גוף המצנח כדי לפרוש אותו, במטרה לאפשר צניחה מגובה נמוך.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- אבי בליזובסקי, הצנחן הראשון – אנדריי ז'אק גרנרין צנח מגובה של כמעט קילומטר במצנח שבנה בעצמו – 22 באוקטובר 1797, באתר "הידען", 22 באוקטובר 2013
מפגן צניחה מעל הכנרת, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1969
