סינתיסייזר

סינתיסייזר, מְסַנְתֵּז או סַנְתָז הוא כלי נגינה פיזי או וירטואלי המפיק צלילים באמצעות מעגלים חשמליים או באמצעות אלגוריתמים מתוכנתים. סינתיסייזר חייב להיות מחובר למערכת הגברה כלשהי כדי שצליליו ישמעו, ולכן יש סינתיסייזרים שמכילים רמקול מובנה. סינתיסייזרים רבים מכילים גם מקלדת אלקטרונית מובנית, וכן כפתורים וחוגות. ניתן לנגן על סינתיסייזר ולשלוט בצליל שלו גם באמצעות סיקוונסר או תוכנת DAW, על ידי שליחת פקודות MIDI.

סינתיסייזרים יכולים להשתלב כחלק מתחנת עבודה מוזיקלית הכוללת לרוב גם סיקוונסר, סמפלר ואפקטים.

הסינתיסייזרים הראשונים נוצרו באמצע המאה ה-20 והיו בעיקר בשימוש אולפני של מלחינים של מוזיקת אוונגרד.^[1] מסוף שנות השישים ואילך, עם יצירת הסינתיסייזר של רוברט מוג ומאוחר יותר של מתחריו, עלתה הפופולריות של הסינתיסייזר ברוק, פופ, ג׳אז וסגנונות שונים של מוזיקה אלקטרונית. החל מראשית המאה ה-21 עלתה הפופולריות של סינתיסייזרים וירטואליים, המתחברים לתכנות מוזיקה כתוספי-תוכנה. חלק מתוספים אלה מחקים את הצליל והממשק של סינתיסייזרים קלאסיים כגון DX-7, מינימוג, Prophet-5 וכדומה, וחלקם מציגים שיטות סינתזה חדישות כגון סינתזה חיבורית וגרנולארית.

סינתיסייזרים מחולקים לשתי משפחות עיקריות, המובדלות זו מזו לפי הטכנולוגיה של הפקת הצליל: דיגיטליים ואנלוגיים.

מבנה הסינתיסייזר

סינתיסייזר טיפוסי בנוי מרכיבים שונים שמחוברים זה לזה ושותפים ליצירת הצליל. כל רכיב (מודול) הוא לרוב פשוט באופן פעולתו אבל החיבור של הרכיבים השונים ביחד הופך את הצליל הסופי לעשיר ומורכב. הרכיבים הנפוצים הם: מתנד (אוסילטור), מסנן (פילטר), מעטפת צליל (Envelope), מתנד בתדירות נמוכה (LFO) ועוד.

ברבים מהסינתיסייזרים יש מספר רכיבים מכל סוג. למשל בסינתסייזר האנלוגי המפורסם מינימוג של חברת מוג, ישנם שלושה אוסילטורים (שאחד מהם מסוגל לעבוד גם בתדירות נמוכה), גנרטור רעש (Noise Generator), פילטר, ושתי מעטפות צליל.^[2] בסינתיסייזר הדיגיטלי DX7 של ימאהה ישנם שישה אוסילטורים דיגיטליים לכל קול (סה״כ 96 אוסילטורים) ומעטפת צליל לכל אחד מהם.^[3]

סינתיסייזר אנלוגי

סינתיסייזר אנלוגי הוא מכשיר שמייצר את הצלילים באמצעות רכיבים אלקטרוניים שמייצרים או משנים מתח חשמלי. בסינתסייזר אנלוגי 'טהור' כל המעגלים שקשורים בייצור ובעיבוד הצליל יהיו אנלוגיים, וסינתסייזר שמשלב בין רכיבים אנלוגיים ודיגיטליים נקרא סינתסייזר היברידי (Hybrid analog/digital synthesizer, למשל PPG Wave).

סינתיסייזר אנלוגי מפיק צליל באמצעות מתנד (Tone generator/oscillator) אשר יוצר שינויים מחזוריים במתח חשמלי, או גלים.

את הגלים שנוצרו ניתן לאפנן באמצעות רכיבים אלקטרוניים אחרים, לרוב מסננים שחותכים או מדגישים תדרים ומגברי VCA שמשנים את עוצמת הגל. על רכיבים אלה ניתן לשלוט (למשל: להחליש את העוצמה במידה רצויה) באמצעות מתח בזרם ישר, הנקרא 'מתח שליטה' (Control Voltage). רכיבים אלקטרוניים נוספים יכולים לייצר מתח שליטה שמשתנה לאורך זמן, למשל תנועה גלית איטית (LFO), ומשמשים את המוזיקאי כדי לקבוע את המאפיינים והאופי של כל צליל שייווצר בתגובה לנגינה.

כך, באמצעות שילוב של מעגלים אלקטרוניים פשוטים וללא שימוש בתוכנה, ניתן ליצור מגוון רחב מאוד של צלילים, החל מחיקוי של כלי נגינה אמיתיים ועד לצלילים סינתטיים שלא ניתן ליצור באמצעים אחרים.

הסינתיסייזרים האנלוגים הראשונים היו מסובכים לתפעול, גדולים ויקרים מאוד. המתנדים המפיקים את הצליל לא היו יציבים מספיק ולכן קשה היה לכוון אותו.

ב-1971 יצר רוברט מוג את הסינתיסייזר האנלוגי הנייד הראשון אשר היה, יחסית, נוח יותר לתפעול.

יצרניות ידועות של סינתיסייזרים אנלוגיים הן: sequential, Moog, Alesis, Casio, Clavia, korg ,ימאהה, Roland ועוד.

סינתיסייזר דיגיטלי

הסינתיסייזר הדיגיטלי מפיק צלילים באמצעות מעבד בטכנולוגיה שנקראת עיבוד אותות ספרתי (DSP). כל רכיב בסינתיסייזר הדיגיטלי הוא אלגוריתם והתקשורת בין הרכיבים השונים אף היא נעשית באופן מתמטי או אלגוריתמי. האות הסופי הוא גל דיגיטלי, רצף של ערכים מספריים שמומר לאות אנלוגי באמצעות ממיר דיגיטלי לאנלוגי (DAC).^[4] כל הסינתיסייזרים הווירטואליים (Plug-ins) הם דיגיטליים.

חלק מהסינתיסייזרים הדיגיטליים (כמו ה-Nord Lead) מחקים באופן דיגיטלי את אופן הפקת הצליל של סינתיסייזרים אנלוגיים בגישה שמכונה Virtual Analog, בעוד אחרים משתמשים בטכנולוגיות שלא יכולות להתבצע בצורה אנלוגית כגון סינתזה גרנולרית, מידול פיזיקלי, Wavetable synthesis ועוד.