יהדות בריטניה

יהדות בריטניה היא מהחשובות והגדולות ביותר בקהילות היהודיות במערב אירופה. קהילה זו היא מהמאורגנות בעולם כולו ולה מוסדות רבים הפועלים למען חבריה. אחד מראשי ממשלת הממלכה המאוחדת, שנבחר פעמיים, היה ממשפחה יהודית: בנג'מין דיזראלי.

יהדות בריטניה

ציור של בית הכנסת הגדול בלונדון, 1810. בית הכנסת נחרב במהלך הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה.
אוכלוסייה
יהדות בריטניה
שפות
אנגלית, יידיש, עברית
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
יהדות אירלנד, יהדות סקוטלנד, יהדות אשכנז, יהדות הממלכה המאוחדת, יהדות צפון אפריקה, יהדות אמריקה הלטינית, יהדות ברית המועצות
נוסח תפילה
נוסח אשכנז

נכון למפקד האוכלוסין ב-2021, יש בממלכה המאוחדת מעל ל-277 אלף יהודים, המהווים כ-0.4% מאוכלוסיית המדינה.

היסטוריה

הקהילה הקדומה בימי הביניים

ראשיתה של הקהילה היהודית באנגליה היא ככל הנראה רק מזמן כיבושו של ויליאם הכובש בשנת 1066. אין תיעוד לקיומם של יהודים באנגליה לפני כן, ולכן ניתן להעריך כי רק בתקופה זו החלה התיישבות היהודים באזור זה.

ידוע מתיעודים של רוזנים ממחוזות שונים על כך, שוויליאם הכובש הביא עמו יהודים מרואן בשנת 1070 כדי לפתח את השטחים שכבש מבחינה כלכלית. בשנים 1073–1075 נוסדו הקהילות היהודיות הראשונות באנגליה.

בשנת 1096 התיישבו באנגליה יהודי נורמנדי, שנפגעו במסע הצלב הראשון. בשנת 1100 העניק המלך הנרי הראשון (מלך בשנים 1100–1135) ליהודים חופש תנועה ופעולה. עם עלייתו לשלטון השתפר מצבה של הקהילה היהודית, ובשנים לאחר מכן נמצאו יהודים בלונדון, קיימברידג', אוקספורד, סטאנפורד, ניופורט, וינצ'סטר, קנטרברי, וינדזור ועוד.

בתחילה עסקו היהודים בעיקר בעבודות הבנקאות, שכן הקתולים באותה תקופה ראו בעיסוק במקצוע זה חטא. בשנת 1144 אירעה עלילת הדם של נוריץ', ובכך הייתה אנגליה למדינה הראשונה שאירעה בה עלילת דם. סטפן (מלך בשנים 1135–1154) עצר את המהומות באנגליה כמעט לגמרי, ויהודים רבים ניצלו ממוות.

המלך הנרי השני (מלך בשנים 1154–1189) הטיל על היהודים קנסות כבדים והחרים נכסים של יהודים שנפטרו. בשנת 1168 נשלחו יהודים רבים לנורמנדי כחלק מהסכם בין הנרי השני לפרידריך הראשון ויהודים אחרים חויבו בתשלום מיסים. עם התחלפות המלכים השונים השתנה מצב היהודים באנגליה. עד לשנת 1177 לא הורשו היהודים לקבור את מתיהם באף מקום למעט לונדון, אך משנה זו שונה החוק והם הורשו לקבורם ברחבי המדינה.

מעמד היהודים התחזק מאוד בשנים אלו וניתן לראות זאת במספר מקרים:

• ביקורו של רבי אברהם אבן עזרא בלונדון בשנת 1158.
• הגעתו של יצחק מצ'רניגוב לאנגליה בשנת 1181.
• ההגירה ההמונית של היהודים מנחלות המלך בצרפת, שגורשו על ידי פיליפ השני בשנת 1182.

במקום פעלו מספר בעלי תוספות הבולט שבהם היה הרב משה בן הרב יום טוב מלונדריש. כמו כן פעלו באנגליה תלמידיו של רבנו תם, רבי יעקב מאורליינש (נהרג ביום הכתרת ריצ'רד לב הארי) ורבי יום טוב בן רבי יצחק מיואני (נהרג בטבח ביהודי יורק). כתב יד של בעל תוספות מאנגליה נמצא בספריית הפלטינה שבפארמה, איטליה ויצא לאור בשם תוספות חכמי אנגליה. כתבי יד נוספים שהתגלו בעשורים האחרונים הם "עץ חיים" של הרב יעקב מלונדרץ, "תוספות אלפס" של הרב משה בן הרב יום טוב מלונדריש, "פירושי ר' אליהו מלונדריש" לרבי אליהו בנו של הרב משה ועוד.

ב-3 בספטמבר 1189, בעת הכתרתו של המלך ריצ'רד לב ארי, נערך בלונדון טבח ביהודים על ידי תושבי העיר וצלבנים. כאשר נשבה המלך בגרמניה בדרכו חזרה ממסע הצלב השלישי, השתתפו יהודי אנגליה בתשלום הכופר לפדיונו.

בז' בניסן ד'תתק"ן, 16 במרץ 1190, נערך הטבח ביהודי יורק, אירוע קידוש השם שהתרחש בעיר יורק, שבאנגליה, כשהמון צר על חלק מיהודי העיר ודרש שימירו את דתם. בתגובה, העדיפו היהודים למות על קידוש השם מלהתנצר. בפוגרום נספו לפי אחת העדויות כ-150 יהודים. כיום יש קהילה יהודית קטנה ביורק ויהודים רבים לומדים באוניברסיטת יורק. יהודים רבים עדיין נוסעים למגדל קליפורד, מקום הפוגרום, כדי להנציח את המתים. במגדל קליפורד יש תערוכה וירטואלית גדולה המוקדשת לאירועים.

גירוש יהודי אנגליה

ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה

במרוצת המאה ה-13 סבלו יהודי אנגליה מרדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה. כוונת השלטון והכנסייה המקומית הייתה להעביר את היישוב היהודי על דתו. בשנת 1219 ויליאם מבלואה, הגמון ווסטר, אסר על היהודים להעסיק נוצרים כמשרתים ונוצריות כמיניקות. בשנת 1232 הוחרם בית כנסת בלונדון על ידי המלך והפך לבית תפילה נוצרי. בשנת 1244 נערכה התקפת סטודנטים על יהודי העיר אוקספורד.

בשנת 1275 נאסר על יהודי ווסטר להלוות כספים בריבית, הותר להם לגור בערים שבבעלות המלך בלבד. כל אדם מגיל 8 ומעלה חויב בסימון, וכל אדם מגיל 12 ומעלה חויב בתשלום מס. בשנת 1275 גירשה המלכה האם אליאנור את היהודים מכל הערים שבבעלותה, והם עברו לעריו של המלך אדוארד הראשון.

בעקבות סירוב לליוולין הנסיך מוויילס להצהיר נאמנות לממלכת אנגליה, יצא אדוארד הראשון מלך אנגליה למערכה נגד ויילס בשנים 1276 ו-1277, וכדי לממן את מלחמתו הטיל אדוארד מיסים על המלווים בריבית היהודים. ההוצאות היו כה גדולות, עד שהמלווים בריבית התרוששו. כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד הגביל עוד יותר את זכויות היהודים ואסר עליהם לעסוק בהלוואה בריבית. הוא חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו". אדוארד המשיך לרדוף את היהודים ואסר את כל ראשי המשפחות היהודיות, באשמת זיוף מטבעות והלוואה בריבית בניגוד לחוק. השופטים קיבלו הנחיות להחמיר עם העצירים היהודיים וב-17 בנובמבר 1278 הובלו כ-300 מהם למצודת לונדון ונתלו, ורבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון.

בשנת 1287 נאסרו כל ראשי בתי אב יהודיים והוחזקו בכלא עד שישולם סכום של 20 אלף ליש"ט. בשנת 1290 היו בכל אנגליה כ-16,000 יהודים, שאדוארד החליט לגרשם בשנה זו מארצו. צו הגירוש ניתן ב-18 ביולי 1290. היהודים חויבו לצאת מכל אנגליה עד 1 בנובמבר, תוך איום במוות על מי שיישאר. מספר המגורשים נאמד בכ-4,000 נפש. היהודים שגורשו היגרו בעיקר להולנד וצרפת השכנות או שהרחיקו אף יותר מכך. היהודים הורשו לקחת איתם את רכושם אך בתיהם וכל מה שלא הצליחו לקחת עימם הפך באופן אוטומטי לרכוש המלך. מאז הגירוש ידוע רק על יהודים בממלכה המאוחדת שהתנצרו בצורה חלקית או שהתחזו למתנצרים. העדויות עליהם נמשכו רק עד שנת 1551, אף על פי שגם לאחר מכן הם לא עזבו את הממלכה המאוחדת.

התחדשות הקהילה היהודית

ארון הקודש של בית הכנסת בוויס-מרקס

בתקופת שלטונו של המלך צ'ארלס הראשון (1625–1649) הגיעו ללונדון ראשוני האנוסים, רובם סוחרים.

בשנת 1655 הגיע ללונדון מנשה בן ישראל, רב מאמסטרדם, ונשא ונתן עם אוליבר קרומוול, שהיה לשליט אנגליה בעקבות מלחמת האזרחים, על שיבת היהודים לאנגליה. הרב לא הצליח לשכנע את קרומוול ואת הפרלמנט להתיר את חזרתם של יהודים לאנגליה, אך ב-1656 אפשר קרומוול לקבוצת אנוסים שכבר ישבה באנגליה, לשוב בגלוי ליהדות, ובכך נתחדש היישוב היהודי באנגליה. יהודים ספרדים החלו להתיישב באנגליה משנת 1663 ובשנת 1690 הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון. ב-1702 הוקם בסיטי של לונדון בית הכנסת הספרדי הראשון, בית הכנסת בוויס-מרקס.

היהודים שהתיישבו באנגליה לא קיבלו זכויות אזרח ולכן לא היו רשאים לרכוש נכסי דלא-ניידי. נעשתה שדלנות רבה על מנת שיוענקו להם זכויות אלו. בין הטוענים בזכות מתן זכויות היו יהושע צ'יילד ב-1693 והפילוסוף ג'ון טולנד ב-1714. כשלב ביניים פטרו בעשור האחרון של המאה ה-17 את יהודי אנגליה מתשלום מס הזרים. התהליך בו התאפשר ליהודים לזכות באזרחות בריטית היה מודרג, בשלב הראשון הוציא הפרלמנט הבריטי ב-1740 את חוק התאזרחות (Naturalization Act) שאיפשר לכל היהודים היושבים במושבות בריטניה ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים להתאזרח. ב-1753 חוקק חוק התאזרחות נוסף, על פיו הורשו יהודים להיות בעלי רכוש דלא ניידי ולשאת במשרות ללא צורך בשבועה נוצרית. הייתה התנגדות לחוק זה ונטען נגדו שהוא מביא לסוף הנצרות באנגליה. לכן בוטל החוק אחרי כשנה. ב-1826 בוטלה השבועה הנוצרית כתנאי להתאזרחות וזו הייתה הפעם הראשונה בה יכלו יהודים להתאזרח באנגליה ללא התנצרות.

מצבם היהודים מאז חזרתם לממלכה המאוחדת השתפר בהתמדה ובשנת 1837 קיבל משה מונטיפיורי תואר אביר. ארבע שנים מאוחר יותר קיבל יצחק ליאון גולדסמיד תואר ברון. בשנת 1855 נבחר לראשונה ראש עיר יהודי לעיר לונדון, דייוויד סלומונס.

שוויון זכויות

ערך מורחב – האמנציפציה היהודית באנגליה

כתובה מבריטניה (1836)

כבר בשנת 1829 הוסרו מספר הגבלות חוקתיות שהיו מוטלות על קבוצות מיעוט דתיות (קתולים בעיקר) וגם היהודים נהנו מתיקונים אלו. שוויון זה היה בהתחלה "על הנייר" בלבד מאחר שכל אדם שהיה מעוניין להתמנות לתפקיד ציבורי או לקבל תואר אקדמי היה צריך להישבע "לפי אמונת האמת של נוצרי", שבועה שיהודים לא יכלו להישבע. ב-1830 תיקנו את נוסח השבועה הנדרשת בהצטרפות לגילדות כך שהתאפשר ליהודים להצטרף לגילדות. ב-1837, עם הקמת האוניברסיטה של לונדון הותר ליהודים לרכוש בה תארים אקדמיים, אולם מגבלת השבועה הדתית נשארה באוניברסיטאות הנחשבות של אוקספורד וקיימברידג' עד 1871. בין השנים 1837–1838 כיהן משה מונטיפיורי כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות. ב-1847 נבחר ליונל דה רוטשילד לבית הנבחרים הבריטי אולם לא הצליח להתמנות בגלל נוסח השבועה שמנע ממי שאינו נוצרי להצטרף לבית. בשנת 1858 קיבלו יהודי אנגליה אמנציפציה, בוטלה השבועה "לפי אמונת האמת של נוצרי" ובתי המשפט האנגלים הכירו בתוקפם של נישואים יהודיים ובסמכותם של הרבנים.

ב-26 ביולי 1858 הורשה ליונל נתן רוטשילד לשבת בבית הנבחרים הבריטי. בשנת 1868 נבחר בנג'מין דיזראלי (שנולד כיהודי, אך הוטבל בילדותו) לראשות ממשלת הממלכה המאוחדת וכיהן מאוחר יותר בכהונה נוספת בין השנים 1874–1880. בשנת 1882 מנתה הקהילה היהודית באנגליה כ-46,000 איש. החל משנת 1887 גדל מאוד מספר היהודים באנגליה בעקבות הגירת יהודים פליטי הרדיפות באימפריה הרוסית. שוויון הזכויות המלא ליהודים הושלם בשנת 1890 ומאז לא קם בית נבחרים שלא היו בו נציגים יהודיים, כמו כן הכיר החוק בקיומה של הקהילה היהודית. עד 1860 היו אוניברסיטאות אנגליה חסומות בפני יהודים ולכן לא היו כמעט יהודים בעלי מקצועות חופשיים או אקדמאים. רובם השתלבו במסחר או שהמשיכו לעסוק בחלפנות.

המאה ה-20 וכיום

יהדות בריטניה המודרנית נתגבשה מתוך שלוש קבוצות: בסוף המאה ה-19 חיו בה כ-60,000 יהודים ספרדים. בעקבות התחזקות האנטישמיות, הפוגרומים והחוקים כנגד היהודים במזרח-אירופה הגיעו אל בריטניה כ-300,000 יהודים, בגלי הגירה גדולים מרוסיה, אוקראינה וליטא ובכך הגדילו את מספר התושבים היהודים במדינה עד לכ-350,000 נפש בשנת 1919. הקבוצה השלישית היא של פליטי הנאציזם ומלחמת העולם השנייה; כ-75,000 - 90,000 פליטים יהודים ממרכז, דרום ומזרח אירופה הגיעו לבריטניה בעת שלטון הנאצים בגרמניה. טרם פרוץ המלחמה נשלחו לממלכה המאוחדת כ-10,000 ילדים יהודיים מגרמניה הנאצית.

בתחילת המאה ה-20 חיו באיסט אנד של לונדון מעל 70,000 יהודים בתנאים מחרידים, רובם בשכונות ספיטאלפילדס (Spitalfields), סטפני ווייטצ'אפל. העוני היה רב, ומספר הילדים הממוצע למשפחה היה 7.2, פי שניים מהממוצע הבריטי באותם ימים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שרתו בצבא הבריטי כ-50,000 יהודים, ובהם דוד בן גוריון, מתוכם נהרגו בשדות הקרב כ-10,000. כמו כן הוקם "הלגיון היהודי" ("הגדודים העבריים"), שעזר בכיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית, כאשר אחד משלושת הגדודים הורכב מיהודים, ממוצא רוסי בעיקר, שהתגוררו בממלכה המאוחדת.

בהתאם להצהרת בלפור, ובזכות הישגיו המדיניים המרשימים של ד"ר חיים ויצמן, הפכה הממלכה המאוחדת למחזיקה במושא התקוות של התנועה הציונית. עד מלחמת העולם השנייה, עת תפסה ארצות הברית יותר ויותר את מקומה, הייתה הממלכה המאוחדת מוקד הפעילות המדינית, ושם ישב מרכז הסוכנות היהודית.

קיבוץ יהודי זה, ברובו לא היה שומר מצוות, אך ההתבוללות בקרבם הייתה מעטה. רוב היהודים התגוררו בלונדון, כאשר יוצאי מזרח-אירופה התרכזו באזור איסט אנד, שם התקיימו חיים יהודיים נפרדים למדי מן החברה הכללית. כמעט כל יתר היהודים התגוררו בשאר הערים הגדולות. בין שתי מלחמות העולם שיפרו יהודי בריטניה את מעמדם הכלכלי, דבר זה התבטא, בין היתר, במעבר לאזורי מגורים טובים יותר, אך פחות יהודיים-מובהקים. בנוסף, עברו יהודי בריטניה ממלאכת כפיים לדפוסי תעסוקה של המעמד הבינוני. ניכר גם שיפור ברמת השכלתם. אף על פי שהתקופה הייתה רצופה קשיים כלכליים ואבטלה, הרי למרות עלייה באנטישמיות, נותרה זו שולית.

כמעט כל יהודי בריטניה השתייכו לבית-כנסת כלשהו. בית הכנסת, מלבד היותו מקום פולחן, שימש כמרכז ציבורי לקהילה. כאשר הקהילה הפעילה בנוסף בתי-קברות, מוסדות ללימודי יהדות ועברית ("בתי-ספר של יום ראשון") וכיוצא בזה. במוסדות אלה למדו כמה אלפי תלמידים באותה תקופה. נציגי בתי-הכנסת ומוסדות יהודיים נוספים, לאו דווקא בעלי סדר-יום דתי, הרכיבו את ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies), שקם ב-1760, שהיה המוסד המייצג את יהודי בריטניה, והמוכר ככזה על ידי הממשלה. וועד זה הפך לציוני במהלך תקופת המנדט. מאז שנת 1967 הוועד נוקט בעמדות פוליטיות שמשקפות ותואמות את עמדות השמאל במדינת ישראל, רוב הקהילות הדתיות לאומיות אינן רואות בוועד כמייצג אותן וכל הקהילות החרדיות לא מיוצגות בוועד שבו חברים ארגונים רפרומים וליברלים מאד.

יהודי בריטניה קיימו מגוון של מוסדות חילוניים, בהם ניכרה לעיתים הפרדה בין ספרדים, מרכז-אירופאים ומזרח-אירופאים. המדובר באיגודים מקצועיים, איגודי נשים, חיילים משוחררים, אגודות ספורט, מסדרים, לנדסמנשאפטים וכו'. כמו כן, היו קיימות מאות אגודות צדקה, תנועות נוער לעשרותיהן (ולהן ארגון גג), מועדונים, מועדוני נוער ואיגודי סטודנטים. בנוסף התקיימו עיתונים, שהחשוב שבהם ה-Jewish Chronicle, ספריות, ארכיונים וכיוצא בזה. אף על פי שרוב יהודי בריטניה היו מאורגנים דרך בתי הכנסת, היו גם שאינם כאלה. למשל קומוניסטים.

ציונות

בבריטניה הייתה קיימת פדרציה ציונית שנהנתה באופן מסורתי מתמיכה המונית, אם כי נכרה הסתייגות ממנה בקרב היהודים הספרדים-הוותיקים. בנוסף, הייתה קיימת פדרציה של נשים ציוניות. כן היו קיימות תנועות נוער ציוניות שהגדולה בהן הייתה הבונים הסוציאליסטית שנוסדה בלונדון ב-1929 על ידי וולסלי (פנחס) אהרון. לעומת זאת, פרט להמזרחי, שלא הייתה מאוגדת ב"פדרציה", לא זכו מפלגות ותנועות נוער ציוניות להצלחה בקרב יהדות בריטניה. עם זאת, זכתה להצלחה פעילות איסוף הכספים של המגבית היהודית המאוחדת, כמו גם קק"ל וקרן היסוד.

עוד קודם למלחמת העולם הראשונה השתתפו יהודים מלונדון וממנצ'סטר ב"מפעל האחוזות". בעוד החברה שבמנצ'סטר הפסיקה את פעילותה במהרה, החברה בלונדון שנקראה "אחוזת לונדון א'" קנתה ב-1913 וב-1914 את האדמות עליהן הוקמה כרכור, ו-15 מתוך 83 חבריה התיישבו על האדמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הציונות הפכה מרכזית בקרב יהדות בריטניה משנות השלושים, וביתר שאת במלחמת העולם השנייה ואחריה. ב-1943 הפך ועד השליחים לגוף בעל רוב ציוני, כאשר נשיאו, פרופ' זליג ברודצקי היה חבר בהנהלה הציונית. עד אז סבלה הציונות מכמה מכשולים להפיכתה פופולרית יותר בקרב יהדות בריטניה. המכשול הראשון היה מה שנראה בזמנו כ"פתרון ללא בעיה". העלמות השלטון הצארי נראתה כפותרת את בעיית הדיכוי והקיפוח, וכך, למעשה, את רוב הבעיות שהציונות בקשה לפתור. מכשול אחר היה המצב הטוב בו הייתה שרויה יהדות בריטניה, עם השיפור המתמיד במצבה. המאמץ העיקרי היה נתון, אם כך, בהתקדמות כלכלית וחברתית וברכישת התרבות האנגלית בקרב המהגרים וצאצאיהם. עבור אלה שלא הצליחו בכך, ניקז אליו הקומוניזם חלק מהתמיכה. זאת גם עם התגברות הפשיזם, כאשר הקומוניזם הצטייר כלוחם חריף במגמה. בייחוד כאשר הציונות לא ריכזה תחילה מאמציה בכיוון זה. כך, ההגירה מבריטניה לארץ ישראל במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל 1,574. לעומת זאת, נהנה היישוב מתמיכה של יהדות בריטניה, שהתבטאה במגוון רב של השקעות, למשל, שנעשו על ידי ציונים ולא-ציונים כאחד.

עידוד-מה קיבלה התנועה הציונית עת הגיעו לבריטניה יהודים מאירופה היבשתית, משנות השלושים ואילך. בנייניהם היו בעלי גישה ציונית חזקה יותר, הן עקב נסיבות הגירתם, שנבעה לרוב מרדיפות על רקע יהדותם, הן עקב רקע ציוני מארצות מוצאם. כך, למשל, פעלו בבריטניה תנועות נוער חלוציות, כמו הבונים או בני עקיבא, ש"יובאה" מגרמניה, ושבוגריה נקראו "ברית חלוצים דתיים" (בח"ד). אלה התאגדו תחת מטריית "החלוץ" והחינוך בהן כלל הכשרה חקלאית, לימוד עברית, מחנות קיץ, מורשת וכיוצא בזה. מבין בוגרי התנועות החלוציות היו שפנו ל"הכשרה" - שלוש הכשרות של הבונים, אחת של השומר הצעיר ואחת או שתיים - בני עקיבא. מדיניותה של הממלכה המאוחדת כלפי היישוב בשנות המנדט האחרונות הוציאה אותם לעמוד בראש הפגנות מחאה מדי פעם. עם זאת, היקף ההשתתפות בתנועות הנוער הציוניות היה קטן, בסיכומו של דבר.

לקראת סיום המנדט הבריטי נוספה לפעילות תנועות הנוער גם הכשרה קדם-צבאית, כמו קרב-מגע וכיוצא בזה. במהלך 1947 הקים ארגון ההגנה סניף בבריטניה, זה עסק בעיקר בגיוס מתנדבים וב"רכש" שכלל בעיקר ציוד צבאי שאינו נשק, כמו כבלים, טלפונים, שמיכות וכיוצא בזה. נתבצעה גם פעילות רכישת נשק בהיקף לא-גדול, יחסית. כן נאסף כסף בבריטניה לצורכי המלחמה בא"י, שחלקו הוברח אליה על ידי בעלי דרכונים בריטיים. בתקופת מלחמת העצמאות התנדבו מאות מיהודי בריטניה לעזרת היישוב במסגרת מח"ל.

אנטישמיות

ערכים מורחבים – אנטישמיות בממלכה המאוחדת

האנטישמיות בבריטניה במאה ה-20 לבשה צורה תעמולתית בעיקרה וכללית, ללא פגיעה ממשית בציבור היהודים. לאחר עליית היטלר גברה פעילות המפלגה של אוסוולד מוסלי (Mosley). בכל זאת נראה שהאנטישמיות השפיעה בכיוון של אי-רצון להתבלט אצל היהודים, מה שמיתן את פעילותם למען קליטת פליטים יהודים בבריטניה. חשש מפני התגברות האנטישמיות גם הגביל פעולות שלא עלו בקנה אחד במלואן עם המדיניות הבריטית, למשל, מחאה כנגד היחס ליהודים בגרמניה בעת מדיניות הפיוס. בתקופת המאבק של היישוב, פעולות המחתרות הזינו רגשות איבה כנגד היהודים. כך, לאחר תליית שני חיילים בריטים ב-1947, פרצו מהומות כנגד היהודים ^{[דרושה הבהרה]}.

מלחמת העולם השנייה ואחריה

בבריטניה היו בשנות הארבעים כ-450,000 יהודים, מהם שרתו בצבאה כ-60,000. מספר ההרוגים היה כ-1,500. בשנים שחלפו מאז 1945, ירד מספר היהודים בממלכה המאוחדת וכיום מספרם מעורך ברבע מיליון בני אדם. בעבר ישבו יהודים בערים רבות ברחבי הממלכה, אולם כיום קיימת מגמה של התרכזות במספר מצומצם של ערים. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בלונדון, ומונה 200 אלף יהודים. רוב היהודים מרוכזים בשכונות הצפון מערביות של העיר ובראשן הנדון וגולדרס גרין, אך גם בהמפסטד. באזורים אלו קיימות חנויות ומסעדות כשרות רבות. הקהילה השנייה בגודלה במדינה יושבת במנצ'סטר, בעיקר בצפון העיר. הקהילה במנצ'סטר, בניגוד לזו בלונדון, יושבת באזור מרוכז יותר ואחוזי היהודים הדתיים בה, גבוה יותר. במנצ'סטר מתגוררים כ-40 אלף יהודים. בעיר לידס קיימת קהילה בת 8,000 בני אדם ובערים ברמינגהאם, ליברפול וגלאזגו אשר בסקוטלנד, מתגוררים כמה אלפי יהודים בכל אחת מהן. בערים אחרות, כגון ניוקאסל וקארדיף, בירת ויילס, מתגוררים כמה מאות יהודים. הארגון הגדול ביותר בקהילה היהודית בממלכה המאוחדת הוא ארגון המגבית הציוני ה-UJIA. כמו כן קיימים במדינה ארגונים כגון קק"ל.

בממלכה המאוחדת רשת חינוך יהודי בעיקר בלונדון מנצ'סטר ולידס. בעבר לא נהגו רוב הילדים היהודים ללכת לבית ספר יומי יהודי והסתפקו בחינוך שסופק על ידי תנועות הנוער היהודיות. עם התגברות ההתבוללות, עלתה התודעה בקרב הקהילה לגבי חשיבות החינוך היהודי וכיום ישנה עלייה במספר התלמידים בבתי ספר אלו. בין בתי הספר הללו ניתן למנות את JFS בלונדון ואת KING DAVID במנצ'סטר. לצד בתי ספר אלו, קיימים גם מוסדות תורניים רבים במדינה וישיבות כשהגדולה שביניהן, ולמעשה הגדולה באירופה, היא הישיבה בגייטסהד. ארגון החינוך לימוד שנוסד בבריטניה ב-1980 מקיים אירועים וקבוצות לימוד בנושאי תוכן יהודי ברחבי העולם באמצעות מתנדבים.

בממלכה המאוחדת מספר תנועות נוער יהודיות כשהגדולות שבהן הן בני עקיבא, הבונים דרור ותנועת FZY (תנועה מסורתית). תנועות אלו מקיימות פעילות שוטפת בלונדון ובערי השדה במדינה וכן מחנות בהם משתתפים אלפי ילדים, פעמיים בשנה.

ליהדות הממלכה המאוחדת מספר עיתונים קהילתיים, הוותיק ביניהם הוא הג'ואיש כרוניקל הלונדוני. ליהודי הממלכה המאוחדת קשר הדוק עם ישראל. מאז האינתיפאדה השנייה, חלה עליה דרמטית באירועים האנטישמיים במדינה, בעיקר מצד חוגים מוסלמיים. התקשורת בממלכה המאוחדת נחשבת כעוינת יחסית את ישראל בעיקר בהשוואה לזו האמריקאית. כל אלו משפיעים על התחושה בקרב הקהילה היהודית במדינה ובעיקר על הסטודנטים בקמפוסים שמאוגדים בארגון UJS. התחושות הלא נוחות גורמות לחלקים מהקהילה 'להוריד פרופיל' לגבי זהותם היהודית בעוד אחרים נעשים מעורבים יותר בחיי הקהילה ומעתיקים את מקום מגוריהם לאזורים בעלי דומיננטיות יהודית.

לאחר קבלת העצמאות בהודו וכשנה לאחר מכן בישראל, הייתה הגירה של אלפים מבני קהילת בני ישראל בהודו לכיוון ישראל. לעומת רבים בחרו להגר לאנגליה ולסקוטלנד וכך הצטרפו לקהילת 'בני ישראל, המקומית שמנתה עשרות בודדות בלבד מאז סוף המאה ה-19 - רובם ככולם צאצאים ללוחמים ששירתו תחת דגל בריטניה עוד מסוף המאה ה-17.

בתי הכנסת שייכים לכמה איגודים. הגדול בהם נקרא ק"ק כנסת ישראל שבחר, בהתייעצות עם גורמים אחרים, את הרב הראשי ליהודי בריטניה. הרב הראשי ברוב התקופה האמורה היה ג'וזף הרמן הרץ (1872 - 1949), ששימש בתפקיד בשנים 1913–1946 והיה ציוני, כמו גם יורשו ב-1948, ישראל ברודי (Brodie 1895 - 1979). מתחרהו העיקרי היה Federation of Synangogues שהתבסס על יהודים ממוצא מזרח ומרכז אירופי. היו קיימים עוד כמה איגודים כאלה: רפורמים, ליברלים, ספרדים, חרדים ועוד. כמו כן, קיימו יהודי בריטניה מוסדות דתיים נוספים, כמו בית מדרש לרבנים. החרדים קיימו ישיבות וכיוצא בזה. ב-1840 קם בית-הכנסת מערב לונדון על ידי פורשים אשכנזים וספרדים, שננקטה בו גישה נאו-קראית בתחילת ימיו. במחצית השנייה של המאה קמו גם שני בתי-כנסת רפורמיים מתונים בהשפעת ההתפתחויות בגרמניה. שלושת אלו הוחרמו ונודו על ידי הרבנות הראשית. בתחילת המאה ה-20, הקימו קלוד מונטיפיורי ולילי מונטגיו את האיחוד ליהדות ליברלית, גוף רפורמי קיצוני. שלושת בתי-הכנסת הלא-אורתודוקסיים המקוריים רכשו חברים רבים עקב הגירה מגרמניה לאחר עליית היטלר, ויחד עם קהילות חדשות אחרות של יוצאי ארץ זו הקימו בשנות ה-40 את הזרם הידוע כ'תנועה ליהדות רפורמית'. היהדות הליברלית קטנה יותר. שתיהן חברות כיום באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. ב-1962 סולק הרב לואיס ג'ייקובס מק"ק כנסת ישראל עקב קבלתו את ביקורת המקרא והוכרז ככופר. ג'ייקובס, שנותר שמרן מאוד, הקים את 'היהדות המסורתית', הסניף המקומי של התנועה הקונסרבטיבית הבינלאומית. כמו כן, בנוסף לאורתודוקסים המתונים, קיימת התאחדות קהלות החרדים שנוסדה ב-1926. בבריטניה מתגוררת כיום הקהילה החרדית הגדולה ביותר באירופה; על פי הערכה, בשנת 2010 נכללו בה 53,000 נפש. שיעור הילודה שלהם גבוה בהרבה מהממוצע היהודי ומחקרים שונים צופים שיהפכו לרוב בהמשך המאה ה-21. הקהילות הגדולות ממוקמות בלונדון, מנצ'סטר וגייטסהד.

בשנת 2010 נפתח בית הספר התיכון לקהילה היהודית, שהוא בית ספר תיכון יהודי ראשון בלונדון^{[דרוש מקור]}.

נכון ל-2016, היו 71.1% מבתי-האב היהודיים (שני הורים יהודים או ראש משפחה יהודי) בבריטניה, או 79,597 משפחות, רשומים בבית-כנסת. מבין הללו, 53% חברים בק"ק כנסת ישראל, "איחוד בתי-הכנסת" ובתי-כנסת עצמאיים, שכולם נחשבים ל"אורתודוקסים מתונים"; 19% השתייכו לתנועה ליהדות רפורמית; 13.5% חרדים, תת-הקבוצה היחידה שגדלה במהירות, וחברים בהתאחדות החרדים ובבתי-כנסת עצמאיים החולקים השקפה דומה; 8% בזרם הליברלי; 3% ספרדים ו-3% בתנועה המסורתית.

ליגת הכדורגל היהודית

ליגת הכדורגל היהודית באנגליה (באנגלית: JC-MSFL) היא ליגת כדורגל חובבנית של הקהילה היהודית המסוקרת באופן קבוע ומורחב בעיתון היהודי "ג'ואיש כרוניקל". הליגה קיימת למעלה מ-50 שנים. 60 קבוצות הליגה מתפרסות על פני 6 בתים (בכל בית 10 קבוצות). הקבוצות הן עם שחקנים יהודים בלבד מלונדון והסביבה. הקבוצה היחידה שרחוקה מהבירה האנגלית היא מכבי מנצ'סטר.

ראו גם

• גירוש יהודי אנגליה
• בריגדת הבנים והבנות היהודים
• בית הדין הרבני בלונדון
• ק"ק כנסת ישראל
• ועד שליחי הקהילות
• האגודה היהודית להגנת נערות ונשים
• אנטישמיות בממלכה המאוחדת
• האמנציפציה היהודית באנגליה

לקריאה נוספת

• שמואל גולדשמידט, חצי מיליון יהודים בערפל. יהודי בריטניה. הקונגרס היהודי העולמי, ההנהלה הישראלית. 1964(הספר בקטלוג ULI)
• יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. מערכות. תל אביב. תשל"ג
• אריה גרטנר (עורך), יהודי אנגליה בעת החדשה, מרכז זלמן שזר, תשמ"א 1981
• יוסף קפלן ואחרים (עורכים), גירוש ושיבה: יהודי אנגליה בחילופי הזמנים, מרכז זלמן שזר, תשנ"ד 1994 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• ד"ר אביהו זכאי (עורך), חיי היהודים בבריטניה, תפוצות ישראל כ"א, חוברת ד', חורף 1983 (תשמ"ד)

• Mundill, Robin R, Out of the shadow and into the light : the impact and implications of recent scholarship on the Jews of medieval England 1066–1290, History Compass Volume 9, Issue 8, August 2011, עמ' 572–601
• Albert Montefiore Hyamson, A History of the Jews in England, Forgotten Books, 1928, ISBN 9781440042362
• William D. Rubinstein, A History of the Jews in the English-Speaking world: Great Britain. Macmillan. London. 1996
• Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000. Berkeley, 2002
• Kerner, A. Lost in Translation, Found in Transliteration, Brill, 2018

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של Board of Deputies of British Jews (באנגלית)
• וולף פרי, יהדות אנגליה, מחניים סו, תשכ"ב (באתר דעת)
• האתר הרשמי של ליגת הכדורגל היהודית באנגליה
• אנשיל פפר, הביטחון של יהודי בריטניה נסדק, ואיש אינו יודע למה, באתר הארץ, 3 באפריל 2015
• אושי דרמן, סיפורו של מלון "גרין פארק" הוא סיפורה של יהדות אנגליה, בבלוג בית התפוצות, מאי 2018
• דוד רוט, My great-grandfather's chumash and siddur with piyutim, על מנהגי יהדות אנגליה בתחילת המאה ה-20, אן די מיין ליין, 2014 (באנגלית)
• הארייט שרווד, יהדות בריטניה מתחרדת: מחקר חוזה כי עד סוף המאה רוב היהודים במדינה יהיו חרדים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2015
• ג'ייקוב ג'ודה, משני עברי נהר הטיין: הקהילה היהודית החרדית שמשגשגת - וזו שגוועת, באתר ynet, 15 באוגוסט 2021
• דניאל ליפסון, "אלוהים נצור את המלכה": מתפללים לשלומה של מלכת אנגליה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 7 ביולי 2022
• דניאל ליפסון, הדפוס היהודי הראשון באנגליה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 3 בנובמבר 2022
• אריאל כהנא, "זה ממש ניצול ציני של הדמוקרטיה הבריטית, יש פה מיטוט מבפנים של השיטה", באתר ישראל היום, 21 במרץ 2024
• ארכיון אוסף פרסומים מקהילות ישראל בבריטניה, בספרייה הלאומית
• הרב ד"ר י. מ. לרמן, קהילת לונדון, מחניים, 15 בפברואר 1967