אדוארד השני, מלך אנגליה

אדוארד השני, מלך אנגליה
Edward II
לידה	25 באפריל 1284; קרנארבון, נסיכות ויילס
פטירה	21 בספטמבר 1327 (בגיל 43); ברקלי (אנ'), ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה, ויילס
מקום קבורה	גלוסטר, הממלכה המאוחדת
דת	נצרות קתולית
בת זוג	איזבלה מצרפת
	7 ביולי 1307 – 25 בינואר 1327; (19 שנים)
	→ אדוארד הראשון, מלך אנגליה אדוארד השלישי, מלך אנגליה ←

אדוארד השני לבית פלנטג'נט, (באנגלית: Edward II;‏ 25 באפריל 1284 - 21 בספטמבר 1327) היה מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו וכליאתו בשנת 1326. מספר חודשים לאחר הדחתו מת בעודו בכלא, וככל הנראה נרצח.

בילדותו

אדוארד השני נולד למלך אדוארד הראשון ולאשתו אלינור מקסטיליה בטירת קרנארבון. לפני הולדתו הבטיח אביו לאצילי ויילס, שנכבשה על ידו, כי הנסיך הבא של ויילס יהיה יורש העצר הבא של ממלכת אנגליה, ולכן כשעמדה אלינור ללדת הביא אותה אדוארד הראשון לטירת קרנארפון שבוויילס וכך הפך את בנו לנסיך ויילס אותו הבטיח. אדוארד הראשון העניק לו את התואר "נסיך ויילס", תואר אשר משמש את יורשי העצר הבריטים עד היום. כשהיה בן ארבעה חודשים בלבד, אחיו הגדול אלפונסו מת ואדוארד התינוק היה ליורש העצר. מילדותו אומן אדוארד בידי אביו כדי שיהיה כשיר לנהל את הצבא ואת המדינה כמותו, אך למרות מאמצי אביו אדוארד נודע כקל ראש וראוותן כל חייו, ואהב יותר להתעסק בבידור, באתלטיקה, ובעבודות מכניות.

שנותיו כמלך

בשנת 1307 הוכתר אדוארד כמלך של אנגליה. עם עלייתו לשלטון החליט לזנוח את המערכה בסקוטלנד על אף חשיבותה לאביו שמת במהלכה, ושאף לאחד בין אנגליה לסקוטלנד. כמלך היה אדוארד אדם חזק ומרשים כאביו אך לעומת אביו היה נטול מוטיבציה ואמביציה והושפע באופן קבוע בידי האנשים החזקים שהיה בצילם. הוא אף הפקיד את ניהול הממלכה בידי ידידו הקרוב פירס גווסטון, אביר גסקוני אשר גורש בידי אביו של אדוארד, והעניק לו את סמכויות העוצר בשעה שהוא עצמו נסע לצרפת. עם זאת הוא עדיין פעל להגשמת החזון שלו - כהקטנת סמכויות האצולה - ואת עיקר חייו החברתיים בילה עם ידידים, שהיו שותפים לדעתו על האצילים. אדוארד התחתן עם איזבל, בתו של פיליפ היפה מלך צרפת, ונולדו להם שני בנים ושתי בנות: אדוארד, ג'ון מאלתם, אלינור וג'ואנה (בהתאמה). נישואיו פרחו בשנים הראשונות, אך לאחר מכן הלכו והדרדרו למשברים.

פירס גווסטון

פירס גווסטון האביר, לורד קורנוול, חברו הטוב של המלך והשולט בפועל במוסדות השלטון, לא היה אהוב על האצולה האנגלית וברוני המדינה אף גרמו לגירושו מהמדינה פעמיים (זאת בנוסף לגירושו על ידי אביו של אדוארד השני, אדוארד הראשון, מהלך שאדוארד השני ביטל מיד עם הכתרתו) אך בכל פעם החזיר אותו אדוארד למדינה. בסופו של דבר לברונים נמאס והם יצאו במרד נגד פירס בהנהגת בן דודו של אדוארד, תומאס, רוזן לנקסטר. ב-1312 רצחו הברונים את פירס, ובאותה תקופה היה זקוק המלך לתמיכת הברונים ולכן לא היה יכול לנקום את מותו. מאותה סיבה נשלטה הממלכה באותה תקופה על ידי ועדה בת 21 ברונים שכונו "לורדים מצווים" (באנגלית: Lords Ordained) שקיבלו את סמכויות השליטה בממלכה במקום המלך. הוועדה ראתה בפרלמנט אספה של אצילים ושללה מיושביו את סמכויותיהם, וכך הפכה אנגליה ממלוכה לאוליגרכיה.

המפלה בסקוטלנד

במשך הסכסוך בין אדוארד ללורדים, הלך והתחזק בסקוטלנד המלך רוברט ברוס, שהשתלט על מצודות רבות אותן כבשו מלכי אנגליה שקדמו לאדוארד. רק מצודה אחת נותרה לא כבושה - מצודת סטירלינג, עליה צרו הסקוטים. אדוארד חש בושה עמוקה ויצא בראש צבא גדול למלחמה בסקוטלנד. ב-23 ביוני 1314 נחל הצבא האנגלי תבוסה בקרב באנוקברן, מול צבאו של רוברט דה ברוס. לאחר שהופתע במתקפת פתע של הסקוטים, הצבא הלא מוכן היה מבולבל וספג פגיעות קשות; אדוארד נילחם עד אשר מקורביו הוציאו אותו משדה הקרב כמעט בכח. ניצחונו של ברוס בקרב נחשב מפואר מכיוון שצבאו היה קטן בהרבה מזה של אדוארד, ובעקבותיו זכתה סקוטלנד מחדש בעצמאותה. בעקבות ניצחונו, אף החל רוברט ברוס לתקוף את מחוזותיה הצפוניים של אנגליה.

מאבקי השלטון

תבוסתו המבישה של המלך אדוארד גרמה לו ליתר תלות בברונים שלו. שלוש סיעות נאבקו אז זו בזו על השלטון באנגליה: בראש האחת עמד תומאס מלנקסטר - שהיה אמנם מוכשר, אך נחשד בקשר סמוי עם ברוס מלך סקוטלנד, במטרה להחליש את מלך אנגליה.

בראש הסיעה השנייה עמד איימר מוולנס רוזן פמברוק, ששנא את לנקסטר כל כך עד שהחל לתמוך במלך, שאף השיב לו חלק מסמכויותיו ב-1318. המלך, מצידו, שנא את לנקסטר ופמברוק גם יחד, ומצא שותף בדמות יו לה דספנסר רוזן וינצ'סטר, שהיה ברון בעל ניסיון רב. בנו של דספנסר, יו דספנסר הצעיר, הפך לחברו ואיש סודו של המלך, כשהוא ממלא את מקומו של גווסטון בחיי המלך. הברונים תיעבו את הדספנסרים, וכעסו במיוחד על ניסיונו של הרוזן להשתלט על רוזנות גלוסטר דרך זכויות הירושה של אשתו אלינור דה קלייר.

תבוסת סיעת לנקסטר ומותו

ב-1321 התכנסו הברונים בפרלמנט, ובהנהגת לנקסטר, החליטו על הגליית הדספנסרים. המלך התנגד להחלטה, יצא למלחמה נגד הברונים, השיב את הדספנסרים לאנגליה והביס את לנקסטר בקרב בורוברידג' ב-1322. לנקסטר נתפס והוצא להורג, ובמשך חמש השנים הבאות שלטו הדספנסרים במדינה. שלא כמו הברונים המצווים הקפידו הדספנסרים לזכות בתמיכתם של "פשוטי העם", וכבר בשנת 1322 ביטל הפרלמנט שהתכנס ביורק את סמכויות הלורדים המצווים בטענה שזוהי פגיעה בסמכויות המלך. מאז ועד היום לא ניתן היה יותר לחוקק חוקים ללא הסכמת "פשוטי העם", מה שהוביל להקמת הבית התחתון בפרלמנט האנגלי, בית הנבחרים (House of Commons). זה היה ההישג החשוב ביותר לשיטת הממשל האנגלית בתקופת אדוארד השני.

שלטון הדספסנרים נעשה במהרה למושחת, והם השניאו את עצמם על שכבות נרחבות בציבור. במיוחד עוררו את חמתה של המלכה איזבלה מצרפת.

סיום שנות המלוכה של אדוארד השני וכליאתו

ציור של פסלו של אדוארד השני אשר נמצא על קברו.

איזבלה הבליגה עד שנת 1325, אז יצאה לצרפת ביחד עם בנה אדוארד מוינדזור. אדוארד היה צריך לתת הומגיום (Homage), כוואסל לאדונו, אחי אמו, שארל הרביעי מלך צרפת, על חבל אקוויטניה שהיה בשליטתו. איזבלה כרתה ברית עם רוג'ר מורטימר מוויגמור, אחד הברונים הגולים, ובספטמבר 1326, נחתה בראש צבאה באסקס. המלכה הצהירה כי כוונתה היא לנקום את הריגתו של לנקסטר ולסלק מן השלטון את הדספנסרים. תומכיו של המלך נטשו אותו והמלך נמלט מלונדון, אל אחוזתו של תומכו, דספנסר הצעיר בגלמורגן. מורטימר יצא בעקבותיו, הרג את שני הדספנסרים ושם את המלך במאסר בטירת קנילוורת'. בינואר 1327 התכנס הפרלמנט בווסטמינסטר, קרא למלך לפרוש מהמלכות ולתת ליורשו את הכס, ומינה במקומו את בנו כאדוארד השלישי.

מותו של אדוארד השני

אדוארד נכלא במספר מקומות, אך לאחר שהתגלה כי תומכיו מתכוננים לנסות לשחררו הועבר לטירת ברקלי אשר בנפת גלוסטרשייר. גם שם ניסו תומכיו לשחררו ואף היו מספר מקרים של פריצה לטירה אך ללא הצלחה, וב-11 באוקטובר 1327 נפטר אדוארד, לפי הגרסה הרשמית ממוות טבעי. יש האומרים שנרצח בצורה אכזרית שכללה החדרת מוט מלובן לפי הטבעת שלו ושריפתו מבפנים, אם כי רוב ההיסטוריונים לא תומכים בסברה זו בטענה כי מדובר בתעמולה מצד תומכיו של אדוארד השני אשר כעסו על מותו^[^{דרוש מקור]}. יש הטוענים שהוא לא מת בכלא אלא שוחרר בסתר על ידי תומכיו או שוחרר על ידי איזבלה ומורטימור, אך ההיסטוריונים חלוקים אם זה אכן קרה או שגם כאן מדובר בתעמולה נגד יורשיו. אדוארד השני נקבר בטקס חגיגי בקתדרלה על שם פטרוס הקדוש בגלוסטר. בנו אדוארד השלישי הקים מצבה מפוארת לזכרו, והמקום הפך לזירת עלייה לרגל בקרב בני העם, ולמקור לא אכזב של הכנסות לכנסייה. לאחר שהגיע לגיל הבגרות ב-1330, הוציא אדוארד השלישי את מורטימר להורג ודרש מאמו לפרוש מן החיים הציבוריים.

מיניותו

ישנה הסוברים כי אדוארד היה הומוסקסואל, ושפירס גווסטון היה בעצם מאהבו איתו ניהל מערכת יחסים רומנטית ומינית. אדוארד הואשם גם על ידי מתנגדיו שבתקופת שלטונו הרבה להסתובב רק עם ידידיו הזכרים, מה שלטענתם מעיד על כך שהיה הומוסקסואל. בנוסף, יש הטוענים כי מערכת היחסים הכושלת שלו עם אשתו, וכעסה כלפיו נבעו מכך שהמלכה קינאה ביחסיו עם פירס. עם זאת, מרבית ההיסטוריונים המודרניים אינם תומכים בתאוריה זו בשל היעדר ראיות מוצקות, וטוענים כי פירס היה חברו לנשק בלבד ושנטייתו המינית של אדוארד הייתה הטרוסקסואלית^[^{דרוש מקור]}.