בֶּרְלִין (בגרמנית: Berlin; האזנהⓘⒾ) היא בירתהרפובליקה הפדרלית של גרמניה, העיר הגדולה ביותר בה ואחת מ-16 המדינות המרכיבות אותה. ברלין נמצאת בצפון-מזרח גרמניה. גובהה הממוצע 34 מטרים מעל פני הים.
שטחה 891 קמ"ר, והיא אחת הערים הגדולות באירופה בשטחה.
אוכלוסיית ברלין מונה כ-3.7 מיליון תושבים,[1] והיא המאוכלסת בערי גרמניה.[2] בנוסף לכך, היא גם העיר הגדולה ביותר באיחוד האירופי. מטרופולין ברלין מכיל כ-6 מיליון תושבים שמוצאם מיותר מ-180 מדינות.
בברלין פועלים למעלה מ-160 אלף בתי עסק (נכון לשנת 2019). העיר ידועה הודות לחיי הלילה התוססים שלה, לבתי הקפה הרבים בה, למועדונים והברים שבקרבה, לעולמה התרבותי ולשלל אתרים היסטוריים חשובים הממוקמים בתחומי העיר.
האזכור הכתוב הראשון של העיר קלן (Cölln; להבדיל מקלן – Köln, שעל גדות הריין) מתוארך ל-1237, וזה של ברלין ל-1244. שני המסמכים מוצגים במוזיאון הדום (אשר מצוי בתוך קתדרלת ברלין) של ברנדנבורג אן דר האבל. כבר בהתחלה, שתי הערים היוו יחידה כלכלית וחברתית. ב-1307 התאחדו שתי הערים באופן פוליטי. עם הזמן, שתי הערים התאומות נודעו בפשטות כברלין, הגדולה מביניהן.
השם "ברלין" נובע ככל הנראה מהשורש הסלבי brl (ביצה), אף כי הועלתה סברה שהשם נגזר מהמילה דוב (Bär).[דרוש מקור]
ב-1411 מינה המלך זיגיסמונט את פרידריך השישי הוהנצולרן, למושל רוזנות הספר (מרקה) ברנדנבורג. ב-1415 הוכתר על ידי המלך כפרידריך הראשון, רוזן הספר (מארקגראף) של ברנדנבורג, ונסיך בוחר שלה (קורפירסט, אלקטור, חבר מטעם ברנדנבורג בקולגיום הבוחר את המלך הגרמני).
פרידריך הראשון הניח את היסוד לגדולת משפחת הוהנצולרן. מאז שלטו צאצאיו על ברלין וברנדנבורג, גם הפכו מלכי פרוסיה וקיסרי גרמניה, עד נפילתם ב-1918.
תושבי ברלין לא תמיד בירכו על שינויים אלו. ב-1448 הם התמרדו נגד בניית הארמון המלכותי החדש על ידי האלקטור פרידריך השני. התנגדות זו לא הצליחה, וציבור האזרחים איבד רבות מן הפריבילגיות הפוליטיות והכלכליות שלו. מלבד זאת האלקטור הפריד את ברלין וקלן מחדש לשתי ערים (מדיניות של הפרד ומשול). קיימת סברה שהאלקטור עצמו שיסה מתחילה את האזרחים באצילים, ולאחר מכן דיכא בכוח את המרד שנגרם מתככיו.[3]
ב-1451 (ובאופן רשמי ב-1486) הפכה לבית המגורים המלכותי של אלקטורי ברנדנבורג וברלין ויתרה על מעמדה כעיר הנזה חופשית. ב-1539 המיר האלקטור יואכים השני את דתו ללותרניות.
במלחמת שלושים השנים בין 1618 ל-1648 ברלין נכבשה ונבזזה מספר פעמים בידי כוחות האימפריה הרומית הקדושה ובידי הצבא השוודי של גוסטבוס אדולפוס, וניזוקה קשות. עם סיום המלחמה עמדו בברלין רק 845 בתי מגורים שלמים – שליש מן הבתים ניזוקו, והעיר איבדה מחצית מאוכלוסייתה. תושבי ברלין נחשפו תחת הכיבוש הזר לעינויים קשים כצלייה, בישול ברותחין והטלת לקות גופנית כדבר שבשגרה כדי לאלצם לגלות את מקומות מסתור הממון והמזון. בין השנים 1631 ל-1632 שרר רעב חמור בקרב האוכלוסייה האזרחית בברלין.
ב-1640 ירש פרידריך וילהלם הידוע כ"אלקטור הגדול" את אביו כמושל. הוא יזם מדיניות של קידום הגירה וסובלנות דתית. במשך העשורים שלאחר מכן ברלין התרחבה מאוד בשטח ובאוכלוסייה עם הקמת פרברים חדשים. ב-1671 חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה קיבלו בתים בברלין. בעקבות ה"אדיקט של פונטנבלו" של לואי הארבעה עשר, שהוציא ב-1685 את הנצרות הפרוטסטנטית בצרפת אל מחוץ לחוק ודחק את רגלי ההוגנוטים, הוציא פרידריך וילהלם את צו פוטסדאם, שהזמין את ההוגנוטים הצרפתים לברנדנבורג. יותר מ-20,000 פליטים נענו לקריאתו ורבים מהם התיישבו בברלין. עם מותו של "האלקטור הגדול" בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין, והשפעתם התרבותית הייתה רבה. מהגרים רבים נוספים באו מבוהמיה, מפולין ומזלצבורג. בכך נתקבע סגנונה של העיר כעיר של מהגרים, סגנון שהשתמר עד המאה ה-21.
עם הכתרת פרידריך הראשון ב-1701 כמלך פרוסיה הפכה ברלין לבירתה של פרוסיה. ב-1 בינואר1710 הערים ברלין, קלן, דורותיאנשטאדט (Dorotheenstadt), פרידריכסוורדר (Friedrichswerder) ופרידריכשטאדט (Friedrichstadt) התאחדו כ"הבירה והמגורים המלכותיים של ברלין". קצב גידול האוכלוסייה הואץ וב-1713 נספרו בעיר 55,000 תושבים. המהפכה התעשייתית שינתה את ברלין במהלך המאה ה-19 – האוכלוסייה והכלכלה של העיר התרחבו במהירות והעיר הפכה למרכז הרכבות הראשי והמרכז הכלכלי של גרמניה. פרברים נוספים התפתחו תוך זמן קצר והגדילו את השטח של ברלין ואת אוכלוסייתה. ב-1861 פרברים מרוחקים כגון ודינג (Wedding) ומואביט (Moabit) כמו גם מספר פרברים אחרים אוחדו לברלין. ב-1871 ברלין הפכה לבירת האימפריה הגרמנית החדשה שהוקמה.
לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הוקמה בגרמניה רפובליקת ויימאר, וברלין הוכרה כבירת הרפובליקה החדשה. ב-1920 איחד "חוק ברלין הגדולה" ערים פרבריות, כפרים ואחוזות סביב ברלין לעיר גדולה ומורחבת. לאחר התרחבות זו נאמדה ב-1939 אוכלוסיית ברלין ביותר מ-4 מיליון נפש.
דגם "ברלין החדשה" בתכנונו של אלברט שפר לפי חזונו של היטלר
מערב ברלין היה אזור מנותק משאר חלקי גרמניה המערבית, ולפיכך שימש באופן טבעי כנקודת המוקד של שני הגושים במלחמה הקרה. ההבדלים הגדולים בין הגישה הפוליטית של בעלות הברית המערביות לבין הגישה הסובייטית הובילו את ברית המועצות, ששלטה על האזור סביב ברלין, להכריז על הסגר על ברלין – סגר כלכלי שהוטל על ברלין המערבית בשנים 1948–1949. בעלות הברית המערביות התגברו על הסגר באמצעות רכבת אווירית.
ב-1949 הוקמה בגרמניה המערבית "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", בעוד שבגרמניה המזרחית הוכרזה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית-קומוניסטית". עקב היותה של ברלין שטח כבוש ולא שייך (באופן רשמי) לגרמניה, הקימה הרפובליקה הפדרלית, גרמניה המערבית, את בירתה בבון. מאותה סיבה זכו תושבי מערב גרמניה הגרים בעיר לפטור משירות צבאי והוענקו להם הקלות במיסים, דבר שנועד לעודד הגירת תושבים לעיר. ברלין המזרחית, שכללה את רוב המרכז ההיסטורי, הייתה לבירתה של גרמניה המזרחית.
אף על פי שגרמניה המזרחית הקימה ב-1952גבול מבוצר ובלתי עביר בינה לבין שכנתה המערבית, המשיכו אזרחיה לנהור באין מפריע כמעט לברלין המערבית ודרכה למערב. תופעה זו, שהביאה להגירתם של קרוב ל-3 מיליון מזרח-גרמנים בשנים 1949–1961, הייתה לצנינים בעיני שלטונות המזרח במידה רבה של צדק, שכן איימה על יציבותה של מדינתם, וב-13 באוגוסט 1961 הם החלו בהקמתה של חומה שתחצוץ בין מזרח ומערב העיר - חומת ברלין.
שני חלקיה של ברלין הפכו לנפרדים לחלוטין. תושבי מערב גרמניה יכלו לעבור לצידה המזרחי רק דרך נקודות ביקורת שבוקרו בקפדנות. עבור רוב תושבי ברלין המזרחית נסיעה למערב ברלין ולמערב גרמניה לא הייתה אפשרית עוד, אלא במקרים נדירים מאוד.
נפילת חומת ברלין ב־9 בנובמבר 1989 הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה. ב־1990 התאחדו שני חלקי ברלין, והחל דיון האם בירת גרמניה המאוחדת תישאר בבון או שתעבור לברלין. ב-1991 הצביע הבונדסטאג להשיב את הבירה הגרמנית לברלין עד שנת 1999.
בברלין שורר אקלים אוקיאני ממוזג, הכולל קיץ חם וחורף קר. בחורף, הטמפרטורות בלילה בדרך כלל נופלות מתחת לאפס, ושלג הוא עניין שבשגרה, אם כי רק לעיתים נדירות השלג מצטבר ליותר מכמה ימים. הקיץ הוא בדרך כלל נעים ונוח, עם טמפרטורות שמגיעות בשעות היום ללמעלה מ-C° 20, והטמפרטורות בלילה, בדרך כלל לא יורדות מ-C° 10.
לאחר תהפוכות היסטוריות, ברלין בתהליך חזרה להיות עיר מרכזית בעולם ומושכת אליה אמנים ויוצרים מרחבי העולם. העסקים חזרו, האוכלוסייה גדלה, והעיר הפכה לבירה אירופית מהראשונות במעלה.
בברלין כ-3.664 מיליון תושבים (נכון ל-2019) בשטח של 891.68 קמ"ר. כך, צפיפות האוכלוסייה של האזור מסתכמת ב-4,088 תושבים לקמ"ר. ב-2012, גילם הממוצע של תושבי העיר עמד על 42.2[6] ולפי נתוני הסטטיסטיקאי העירוני מ-2015, גילם של למעלה מ-40 אחוזים מתושבי העיר, צעיר מ-35.[7]
457,806 (13.5%) מהתושבים הם זרים עם אזרחות מ-185 מדינות (2005). מתוכם 250,000 מטורקיה (הקהילה הטורקית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לטורקיה) וכ-36,000 מהמדינה השכנה פולין.
חצי מתושבי העיר אינם מקומיים. חמישית מהתושבים הגיעו בכלל מארצות אחרות (2020).
כנגזרת מרישום כ-60% מהתושבים כחסרי דת, מוגדרת ברלין כבירת האתאיזם באירופה. 19.4% מהתושבים הם נוצרים פרוטסטנטים, 9.4% נוצרים קתולים, 2.7% נוצרים המשתייכים לכנסיות אחרות ו-8.8% מוסלמים. פחות מ-0.3% מתושבי ברלין רשומים כיהודים.
ראש עיריית ברלין, רשמית ראש העיר המושל של ברלין (בגרמנית: Regierender Bürgermeister von Berlin) הוא ראש הרשות המבצעת בברלין ומשלב שני תפקידים: ראש העיר של העיר ברלין, וראש ממשלת מדינת ברלין. ראש העיר מנהל את ממשלת ברלין, המכונה "הסנאט של ברלין".
ראש עיריית ברלין הנוכחי הוא קאי וגנר שנבחר לתפקידו באפריל 2023. קודמתו פרנציסקה גיפי, שנבחרה בדצמבר 2021, הייתה האישה הראשונה בתפקיד.
משטרת ברלין (Polizei Berlin) הוא כוח משטרה גרמני האחראי על אכיפת החוק ושמירת הסדר בעיר-מדינה של ברלין. תפקידי אכיפת החוק בגרמניה מחולקים בין הסוכנויות הפדרליות וסוכנויות המדינות.
בראש משטרת ברלין עומדת נציבת המשטרה, ברברה סלוביק (החל מ-2018). לצידה פועל משרד המטה של נציבות המשטרה ומפקדי שש החטיבות המקומיות, חטיבת המשימות המרכזיות, המחלקה לחקירות פליליות וחטיבת השירותים המרכזיים.
בשנת 2019 התוצר המקומי הגולמי הנומינלי (תוצר) של מדינת ברלין הסתכם ב-153.3 מיליארד אירו מבחינת התוצר הנומינלי, ברלין היא הכלכלה העירונית הגדולה ביותר בגרמניה והשלישית בגודלה באיחוד האירופי.
בין השנים 2009–2019 התוצר המקומי הגולמי עלה בממוצע שנתי של 4.5%, לעומת 3.5% בפריסה ארצית. בשנת 2019 התוצר לנפש במדינת ברלין עמד על 41,967 אירו והיה מעל הממוצע הגרמני לראשונה מאז 1990. מספר האנשים המועסקים בברלין עמד על 2.064 מיליון באותה שנה. זה היה 2.4% יותר מאשר בשנה הקודמת.
ענפי הכלכלה החשובים בברלין כוללים מדעי החיים, תחבורה, טכנולוגיות מידע ותקשורת, מדיה ומוזיקה, פרסום ועיצוב, ביוטכנולוגיה, שירותי איכות הסביבה, בנייה, מסחר אלקטרוני, קמעונאות, עסקים במלונאות והנדסה רפואית.
תיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי בברלין, ובשנת 2011 הגיעו לעיר כ-9.8 מיליון תיירים.
בניגוד לערי בירה אחרות באירופה, כמו לונדון, פריז ומדריד, נחשבת עלות המחיה בברלין לנמוכה בהשוואה ליתר חלקי גרמניה. שכר הדירה הממוצע בברלין שווה לכשני שלישים מזה שבקלן ולכמחצית מזה שבמינכן (2010). שיעור האבטלה ומקבלי קצבאות הסעד בה גבוה יחסית (כ-9,4% ב-2015) בין היתר בגלל הנסיבות הכלכליות והדמוגרפיות של איחוד העיר לאחר נפילת חומת ברלין.
בברלין פועלים (נכון לשנת 2019) למעלה מ-160 אלף בתי עסק.
ברלין הפכה לבירת ההיי-טק של אירופה, גם בזכות עלויות המחיה הנמוכות ואיכות החיים הגבוהה, אבל גם בזכות העושר הגדול של ידע בתחום הטכנולוגי (2017).
על פי הערכות בשוק, בברלין יש 6,000 סטארט-אפים (המוגדרים כך אם מדובר במיזמים בעלי מודל עסקי ובני פחות משבע שנים). ההתמקדות היא על האי-קומרס וחצי מתעשיית הפינטק הגרמנית נמצאת בבירה ברלין.[9]
על פי דירוג רשימת הערים העשירות בעולם שפרסמה חברת ייעוץ ההגירה הנלי אנד פרטנרס בתחילת 2024, ברלין היא העיר ה-43 בדירוג המקומות המועדפים ביותר על עשירי העולם. נכון ל-2024 גרים בה מעל 26,500 מיליונרים ומתוכם 43 מוגדרים כמיליארדרים.[10]
בברלין ארבע אוניברסיטאות (האוניברסיטה החופשית של ברלין, אוניברסיטת הומבולדט, האוניברסיטה הטכנית של ברלין והאוניברסיטה האמנותית) ו-35 מכללות, בהן לומדים כ-200 אלף סטודנטים (2020).
שָאריטֶה (Charité Universitätsmedizin Berlin) הוא בית חולים ובית ספר לרפואה בברלין שנוסד בשנת 1710 וקשור מבחינה אקדמית לאוניברסיטת הומבולדט ולאוניברסיטה החופשית של ברלין. בארבעת הקמפוסים שלו לומדים מעל 8,000 סטודנטים לרפואה, והצוות הרפואי והסיעודי בו מונה מעל 15,000 איש.
את העיר ברלין משרת נמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג שנפתח ב-31 באוקטובר 2020. עד לסגירתו ב-2020, פעל בסמוך לברנדנבורג, שנפלד שנמצא מדרום-מזרח לברלין בעיירה שנפלד שבמדינת ברנדנבורג ואשר שירת בעבר את מזרחהּ. בנוסף, עד ל-8 בנובמבר פעל בעיר נמל התעופה טגל שנמצא בצפון-מערב העיר ואשר שירת בעבר את מערב ברלין ואף שימש כנמל התעופה הראשי של העיר לאחר איחוד גרמניה. בשנת 2008 עברו דרך טגל ושנפלד למעלה מ-21 מיליון נוסעים. נמל התעופה השלישי של העיר, טמפלהוף, נסגר בשנת 2008 כחלק מהכוונה של רשות שדות התעופה של ברלין להעביר את כל התנועה האווירית של העיר לנמל התעופה ברנדנבורג, שעתיד היה להיפתח בשנת 2012.
בעיר פועלת מערכת האס-באן - מערכת רכבות המופעלת על ידי חברת אס-באן ברלין בע"מ (S-Bahn Berlin GmbH), שאורך מסילותיה 331.5 ק"מ ובה נוסעים מדי שנה כ-375.8 מיליון נוסעים (נכון לשנת 2006) ומערכת האוּ-באן, המופעלת על ידי חברת ברלינר פרקהרסבטריבה – Berliner Verkehrsbetriebe (BVG), שאורך מסילותיה 144.2 ק"מ ונוסעים בה 171.3 מיליון נוסעים מדי שנה.
כמו כן פועלות בעיר מערכת אוטובוסים שאורך קוויהם 1,626 ק"מ, המשרתת 407.1 מיליון נוסעים מדי שנה, ומערכת מעבורות המופעלות שתיהן על ידי חברת ברלינר פרקרסבטריבה (BVG). בעיקר במזרח ברלין פועלת מערכת חשמליות. כל מערכות התחבורה בעיר מקושרות, וכרטיסי הנסיעה משרתים את כולן ומאפשרים מעבר ממערכת אחת לשנייה. הכרטיסים מסווגים לפי אזור: אזור A (מרכז ברלין), אזור B (שאר ברלין) ואזור C (הפרברים, נמל התעופה ברלין שנפלד, העיר פוטסדאם ועוד). קיימים כרטיסי-נסיעה לאזורים AB, BC ו-ABC, בין לנסיעה אחת, לארבע נסיעות, ליום שלם או לשבוע. מערכת מסילות ברזל חוצה את מרכז ברלין ממערב למזרח ומצפון לדרום. מערכת זו משרתת הן את האס-באן והן את הרכבות הבינעירוניות העוברות דרך העיר. סביב מרכז העיר עוברות רכבות אס-באן מס' 41 ו-42 במסלול מעגלי. מסילה זו נקראת ה"רינגבאן" (רכבת הטבעת).
בעשור השני של המאה ה-21 נחשבת ברלין בעיני רבים לבירתה של קהילת הלהט"ב באירופה; במיוחד נכון הדבר לגבי רובע שנברג. המוטו של העיר (”ענייה אבל סקסית“) משקף היטב את הלך הרוח הליברלי של התושבים, ובא במיוחד לידי ביטוי בסצנת חיי הלילה התוססת. לעיתים מכונה העיר "בירת המין של אירופה".[11]
פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין – מתקיים בכל שנה בפברואר. האירוע התרבותי החשוב ביותר בעיר ואחד מחשובי פסטיבלי הסרטים בעולם. בפסטיבל האחרון, נמכרו 350,000 כרטיסים ו-400 סרטים הוקרנו. בסופו מוענק פרס "דוב הזהב" לסרטים המצטיינים.
מרתון ברלין, הנערך מדי שנה, הוא מהמרתונים הידועים בעולם.[17]
בשנת 2013 כ-600,000 ברלינאים נרשמו באחד מ-2,300 מועדוני ההתעמלות והספורט הקיימים בעיר.[18] העיר מפעילה יותר מ-60 בריכות שחייה ציבוריות[19] ובה ממוקם מרכז האימונים האולימפי הגדול במדינה, כאשר כ-500 ספורטאים מתאמנים כאן (רבע מכלל הספורטאים).[20]
בעיר פועלים מספר מועדוני ספורט מקצועניים. מועדון הכדורגל הפופולרי והוותיק ביותר הוא מועדון הרטה ברלין ולו יריבות ידועה עם מועדון אוניון ברלין.[21] מועדונים מקצועניים נוספים מברלין כוללים את:
הימצאות יהודים בעיר נזכרת ברשומות לראשונה ב-1295. הם התגוררו ברחוב היהודים של ברלין. ב-1348, בימי המוות השחור, נערכו בהם פרעות והשורדים גורשו. העדה קמה מחדש ב-1354. ב-1446 גורשו היהודים מכל ברנדבורג, אך הותר להם לחזור לאחר שנה. ב-1510 התחוללה בעיר עלילת דם: חמישים הומתו והיתר גורשו. הצו בוטל ב-1539 והנסיך יואכים השני מברנדנבורג מינה את יהודי החצר ליפולד מפראג למנהל המטבעה. עם מות הנסיך הואשם ליפולד בהרעלתו והוצא להורג. צו הגירוש חודש ב-1573, והפעם "לעדי עד".
ב-21 במאי 1671 התיר פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג ל-50 משפחות יהודיות אמידות, שנדדו לאחר גירוש גירוש ווינה שנה קודם לכן, להתיישב בעיר. על העדה הוטלו מיסים כבדים והגבלות רבות.
עבור הפיכתם ל"יהודי חסות" שלו (Schutzjuden), כל אחד מהם היה צריך לשלם 2,000 טאלר והמשפחות הבטיחו להקים תעשיות מסוימות והסכימו לא לבנות בית כנסת. נאסר עליהם במפורש לקנות בתים, לעסוק בחקלאות, לסחור בצמר, עץ, טבק, עורות ויין, ולעסוק במקצועות השמורים לגילדות (מלבד רפואה), שתקנותיהן פסלו יהודים. את מעמד ה"חסות" יכול היה לרשת רק הבן הבכור. כדי להישאר בעיר, היו הבנים האחרים צריכים להוכיח כי ברשותם הון עצמי בסך 10,000 טאלר.[26] לפי כתב הסובלנות, הותר ליהודים לייבא לברלין את עובדי המשק של ביתם וכן מספר מורים, רבנים, קברנים ושוחטים.[27]
ב-1700 מנתה הקהילה היהודית כ-1,000 איש.
החוק דרש מהיהודים לאפשר את זיהוים ממרחק, אך ב-1710 הסכים פרידריך לבטל את החובה לשאת טלאי צהוב, תמורת תשלום בסך 8,000 טאלר לאדם. תמורת תשלום מס מיוחד, הותר לעשירים ביותר לרכוש בתים.[27]
ב-1672 קודש בית הקברות היהודי הישן בברלין. ב-1714 נחנך בית-כנסת של קבע בסמטת היידרויטר.
הרשות להקים בית כנסת גם היא נמכרה תמורת כסף, ומכיוון שאסור היה שיבלוט לגובה, הונחה רצפתו מספר מטרים מתחת למפלס הרחוב. ב-1737 ציווה המלך שרק 120 המשפחות היהודיות "העשירות והמובחרות ביותר" יוכלו להישאר בעיר וגירש את 140 המשפחות האחרות. על המגורשים נאסר גם להתיישב בכל מקום אחר בתחומי הממלכה.[27]
באמצע המאה ה-18 הותרה כניסת יהודים לעיר דרך שער רוזנטל בלבד. השער שימש לכניסת בקר ועבור שהייה זמנית בעיר, הוטל גם על יהודים מכס, כנהוג לגבי סחורות.[28]
במהלך המאה ה-18 היו כמה מראשיה של הקהילה עשירים ומקורבים לשלטון, בראש ובראשונה דניאל איציג. יהודי החצר העשירים, בקהילה שחסרו בה יסודות מסורתיים חזקים, הפכו לערוץ חשוב שקלט את השפעות הסביבה הנוצרית והביא למפנה ערכים הדרגתי ביהדות גרמניה ובאקולטורציה גוברת שלהם. הם הפכו לפטרונים למשה מנדלסון ותלמידיו, והעיר למוקדה של תנועת ההשכלה היהודית. ב-1778 פתח דוד פרידלנדר את בית-הספר "חברת חינוך נערים" (בגרמנית: Jüdische Freyschule), מוסד החינוך הראשון ביהדות אשכנז בו נלמדו גם מקצועות חול. בברלין פעלו אף הסלונים הספרותיים של רחל ורנהגן והנרייטה הרץ. ב-1812 הוענקה אמנציפציה לכל יהודי פרוסיה. ההשכלה קצרת-הימים דעכה עוד קודם, ושכבת העילית בעדה פנתה לטמיעה מלאה, לרוב תוך משבר זהות והתפרקות ממורשתם שעוררו ייאוש בלב מחנכים כיום-טוב ליפמן צונץ. בשנות ה-30 התנצרו בברלין חמישים איש מדי שנה.
הציבור היהודי בעיר גדל במהירות: מכ-2,000 איש באמצע המאה ה-18 (מתוך אוכלוסייה כללית של 100 אלף)[29] ל-3,292 ב-1812 ל-11,840 ב-1852 ול-28,000 בסוף העשור.
ב-1886 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ-50,000, שהיוו 5% מהאוכלוסייה הכללית, ועם זאת, 20% מכל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר היו יהודים.[30]
הצפיפות הביאה לבניית בית הכנסת החדש ב-1859. הקהילה המרכזית כביתר גרמניה הורכבה מרוב ליברלי וממיעוט אורתודוקסי קטן שנותרו מאוחדים. הרב אברהם גייגר עצמו כיהן בה בין 1869 ל-1874. מאותה שנה ועד הועסקו בה 30 רבנים, 18 ליברלים (בדרך כלל רפורמים מתונים) ו-12 אורתודוקסים, והיא החזיקה תשעה ושבעה בתי-כנסת לכל זרם בהתאמה. לצד הקהילה המרכזית התקיימו שתי קהילות זעירות: הרפורמית הקיצונית שייסד הרב שמואל הולדהיים והאורתודוקסית הבדלנית שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר. כמו כן, התקיימו בעיר שניים משלושת המוסדות להכשרת רבנים בגרמניה: בית-המדרש האורתודוקסי של הילדסהיימר ובית הספר הגבוה למדעי היהדות הרפורמי.
אלברט איינשטיין, 1920
הקהילה הראשית הפעילה מגוון מוסדות רווחה, ובשנות ה-30 היו לה 70,000 חברים משלמי מיסים.
בתחילת המאה ה-20 היוו היהודים 5% מאוכלוסיית העיר, אך שילמו יותר מ-30% ממסי העירייה.[31]
ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בעיר ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית.[32]
ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון התגוררו בבירה 160,000 יהודים, כשליש מכלל האוכלוסייה היהודית בגרמניה. הם קופחו ונרדפו על ידי המשטר. בשנים הבאות הצליחו 90,000 להגר, ועוד 55,000 נרצחו בשואה; גירוש ראשון לפולין נערך ב-18 באוקטובר 1941. 7,000 התאבדו. ב-16 ביוני 1943 הוכרזה ברלין "יודנריין", אם כי למעשה התגוררו בה לפני תום המלחמה 5,990 יהודים ברישיון, רובם נשואים לבני-זוג אריים, ועוד כמה אלפים במחתרת. הקהילה התאוששה לאחר 1945 בהנהגתו של משה פרנבך אשר פעל לחידוש ולתחייה של חיי הקהילה בעיר. אחרי המלחמה והתמוטטות ברית המועצות היגרו לעיר מהגרים יהודים רבים יוצאי ברית המועצות; החל משנות ה-90 לערך החלו להגר לעיר גם ישראלים רבים.[33]
ביוני 2023 נחנך קמפוס יהודי בברלין עם מרכז למידה מגן ועד בית ספר, ומרכז תרבות ואירוח המיועד לקהילה היהודית[34]
הרב הברלינאי הראשון הידוע בשמו מן הרשומות, היה הרב "Cain", כנראה גרסה של השם העברי "חיים". הוא כיהן בעיר במחצית השנייה של המאה ה-17. אחריו כיהן הרב יצחק בנימין וולף המכונה ליבמן. אחריו הרב שמעיה המכונה סימון בֶּרֶנד. אחריו כיהן הרב אהרן בן בנימין וולף, בנו של הרב יצחק בנימין וולף. הרב הבא היה רבי יחיאל מיכל חסיד שנפטר בפברואר 1728. אחריו כיהן הרב משה אהרן מלבוב שכיהן עד אז כרבה של לייפניק. אחריו כיהן רבי דוד פרנקל מחבר "קרבן העדה", ואחריו רבי אהרן הירש המכונה "אהרן מגזע צבי", מחבר "מנחת אהרן", שכיהן בעיר עד שעבר לכהן ברבנות שוואבך. אחריו כיהן רבי צבי הירש לוין.
לאחר פטירת הרב לוין, נעשה מינוי רב חדש לקהילה המפולגת סביב שאלת הרפורמה ביהדות, לעניין סבוך עד בלתי אפשרי. מאז פטירת הרב לוין בשנת 1800 לא נבחר איש למשרה, בשנת 1842 הוצעה המשרה לרב זכריה פרנקל אך זה דחה את ההצעה ביודעו כי רוקנה משלל סמכויותיה. במשך שנים אלו מילא את תפקידיו הדתיים של הרב, עוזרו של הרב לוין, הרב מאיר וייל שקיבל את התואר סגן הרב הראשי. לאחר פטירתו (1825) נשא במשרת הרב, הרב יעקב יוסף אטינגר שכיהן עד אז כראש בית הדין של הקהילה, ולאחר פטירתו ב-1860, כיהן תחתיו סגנו הרב אלחנן רוזנשטיין. שני רבנים אלו שימשו כרבני העיר בעלי סמכויות מוגבלות ולצידם פעל הדרשן מיכאל זקש כעוזר הרב, ולאחר פטירת הרב אטינגר כרב לצידו של הרב רוזנשטיין. עם פטירת הרב זקש ב-1864 התחדשה המחלוקת והרב הרפורמי יוסף אווב (אנ') התמנה לרב, חזן, ומנהיג הקהילה של בית הכנסת החדש בברלין. אחריו נבחר הרב אברהם גייגר והקהילה המקומית התפצלה, כאשר אנשי האורתודוקסיה והשמרנים פרשו מהקהילה הכללית והתארגנו כקהילה נפרדת בשם"עדת ישראל". לכהונת רב הקהילה האורתודוקסית הנפרדת הוזמן הרב עזריאל הילדסהיימר, שנחשב לאחד מראשי האורתודוקסיה בגרמניה. בין מלחמות העולם כיהן הרב ליאו בק כרב הראשי של הקהילה הכללית.
פורטל ברלין הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ברלין. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בברלין על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.
פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989 (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008
נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, ערים מבפנים - ברלין ברלין מהיבט אדריכלי, אוגוסט 2012
רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, אור יהודה: דביר, 2012
פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה, ובין היתר, היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות וכלכלה.
גרמניה
ברלין
.jpg)
ערך מורחב – חומת ברלין
לוס אנג'לס, ארצות הברית (מ־1967)
פריז, צרפת (מ־1987)
מדריד, ספרד (מ־1988)
איסטנבול, טורקיה (מ־1989)
ורשה, פולין (מ־1991)
מוסקבה, רוסיה (מ־1991)
בודפשט, הונגריה (מ־1991)
ג'קרטה, אינדונזיה (מ־1993)
טשקנט, אוזבקיסטן (מ־1993)
מקסיקו סיטי, מקסיקו (מ־1993)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין (מ־1994)
טוקיו, יפן (מ־1994)
בואנוס איירס, ארגנטינה (מ־1994)
פראג, צ'כיה (מ־1995)
וינדהוק, נמיביה (מ־2000)
לונדון, בריטניה (מ־2000)
חולון, ישראל (מ־1970)
האוניברסיטה החופשית של ברלין
_-_geo.hlipp.de_-_35927.jpg)
.jpg)
.jpg)
אתר האינטרנט הרשמי של ברלין (בגרמנית)
ברלין, ברשת החברתית פייסבוק
ברלין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ברלין, ברשת החברתית אינסטגרם
ברלין, סרטונים בערוץ היוטיוב
ברלין (גרמניה), דף שער בספרייה הלאומית
רונית דומקה, העיר שמייצרת סטארט־אפ חדש בכל 20 שעות, באתר TheMarker, 27 בדצמבר 2013
באדן-וירטמברג • 
בוואריה • 
ברנדנבורג • 
הסן • 
מקלנבורג-מערב פומרניה • 
סקסוניה התחתונה • 
נורדריין-וסטפאליה • 
ריינלנד-פפאלץ • 
חבל הסאר • 
סקסוניה • 
סקסוניה-אנהלט • 
שלזוויג-הולשטיין • 
תורינגיה
ברמן • 
המבורג
דרום באדן • 
וירטמברג-באדן • 
וירטמברג-הוהנצולרן
בירות מדינות האיחוד האירופי
