רכישת אדמות עמק יזרעאל

כתב: גילי חסקין

רכישת אדמות היתה הפעילות העיקרית של הציונות מראשיתה. רכישת האדמות, שכונו בז'רגון הציוני "גאולת הקרקע", בוקרה לימים על ידי היסטוריונים פוסט ציונים, אבל בלעדיהן ספק אם היתה קמה המדינה.

מאמר זה יכול לשמש כחומר רקע לסיורנו בעקבות ההתיישבות בעמק המערבי וכן לסיור בעקבות פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד, שם נבקר בקברו של חנקין.

לטיול בעמק יזרעאל יש מאפיינים נופיים, גיאולוגיים, בוטניים, ארכיאולוגיים, היסטוריים ותנכ"יים. אך דומה וטיול לעמק הוא קודם כל סיפורה של ההתיישבות הציונית, דבר שלא היה אפשרי, ללא רכישת הקרקעות.

הנושא נחקר באופן מעמיק על ידי איזי מן ומופיע בספרו ותחדש פני אדמה" : קרן קימת לישראל – מאה שנים של עשייה בחום ירוק וכחול , ירושלים, 2002. חלק מהחומר המופיע כאן נלקח משם ועל כך תודתי.

בסוף התקופה העות'מנית, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, התרכז הרכוש הקרקעי והיישובי העברי, בשתי רצועות לא רציפות: א. במישור החוף. ב. בגליל המזרחי. בשני אזורים אלו התארגנו היישובים במספר ריכוזים, שהגיאוגרפים עירית עמית ושלום רייכמן מכנים "כתמי שמן" בשל צורתם, בתוספת מספר נקודות במישור החוף הדרומי, בנגב הצפוני, בסמוך לירושלים ועוד[1].

החל מראשית המאה ה-19, החל בארץ ישראל, תהליך של ריכוז קרקעות בידי בעלים עשירים, שהושלם במחציתה השנייה של המאה. הללו היו רוכשים את הקרקע בדרכים שונות, בהשפעתם של נציגי השולטן העות'מני, בדרך כלל במחירים נמוכים. במרוצת השנים, התהוותה באזורים שונים, בעיקר בעמק יזרעאל, בעלות קרקעית גדולה, שהקיפה כפרים שלמים (26 כפרי אריסים)  והגיעה לכדי אחוזות ענק, בסדר גודל של עשרות ומאות אלפי דונמים רצופים. עניינם המרכזי של בעלי ההון, לא היו הכנסות מן העיבודים ובניגוד למה שנהוג לחשוב, גם לא מדמי החכירה, שקיבלו מהפלאחים. בשני המקרים הללו, ההכנסות הצפויות היו נמוכות בהרבה מערך הכסף שהושקע ברכישה. עניינם היה בהשקעה לטווח ארוך והקרקע נחשבה בעיניהם קודם כל כנושא להשקעת הון שיש עמה סיכויים לרווחים הגונים בעתיד[2]. עם בוא ההתיישבות היהודית, הם הצליחו לממש את נכסיהם, לאחר שמכרו את קרקעותיהם, למחדשי ההתיישבות היהודית ארץ ישראל[3].

השאיפה לרכוש את אדמות עמק יזרעאל לבעלות יהודים וליישבן – ימיה כימי ההתיישבות החלוצית העברית בעת החדשה. יתרונותיו העיקריים של "העמק", אשר משכו את תשומת-לבם של היהודים, היו אדמות המזרע המשובחות שלו, המרחבים הגדולים, המיקום בלב הארץ, בין חיפה לטבריה וכאמור, גם היותו ברובו קניינה של משפחת אפנדים יחידה – דבר אשר אפשר רכישת שטחים נרחבים ורצופים בבת-אחת ובמחיר זול יחסית.

העמק היה באותם ימים חלק ממחוז (סנג'אק) עכו, שהיווה אזור- צומת בין הלבנון הנוצרי שמצפונו, שהיה נתון תחת חסות צרפתית, לבין סנג'אק שכם, שהיה שייך לפרובינציה (וילאיית) של דמשק ולבין מישור החוף והמחוז המיוחד (מותצריפליך) של ירושלים, שהיה כפוף ישירות לשער העליון אשר באיסטנבול. מיקום זה עשוי היה להקנות לבעלי חבל הארץ הזה יתרונות כלכליים ופוליטיים ניכרים ובמיוחד שמירה על גמישות בתמרון בין הגורמים השונים, תוך ניצול היתרונות היחסיים כלפי כל אחד מהם[4].

הגם שרכישת האדמות מתקשרת למפעלו הגדול של יהושע חנקין ב-1921, רכישת אדמות העמק החלה למעשה, בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם הקמתן של חברות יהודיות גדולות בערי רוסיה, שמטרתן היתה לרכוש קרקע לצורכי התיישבות. חברות אלו היו קשורות לוועד האודיסאי של 'חובבי ציון', שתיווך ורכש באמצעות משרדו ביפו, קרקע מתאימה בארץ ישראל. המשרד פנה ליהושע חנקין, אשר חקר את אפשרות הקנייה והכין תכנית לרכישת 160,000 דונם אדמה בעמק יזרעאל (ועוד 70,000 דונם בגליל התחתון), עבור אגודות חובבי ציון ברוסיה ובמזרח אירופה..

ראו באתר זה: יהושע חנקין

את התכנית הזאת הציע חנקין פני זאב טיומקין, שניהל אז את משרד 'חובבי ציון', יחד עם פינס וזלמן בן טובים. באותה תקופה התחרות על הקרקע היתה רבה ומתווכים רבים שסובבו בארץ, ניסו למנוע את העסקה, בהציעם מחירים גבוהים.

מכול מקום, למרות שבאזור היו מעורבים גורמים נוספים שביקשו לרכוש אדמות, בעלי הקרקעות האמינו בחנקין וכבר ב-1891 הוא הצליח לסכם חוזה עם משפחת סורסוק מביירות לקניית 160,000 דונם מאדמותיה שבעמק. אלא שהעסקה התבטלה לבסוף בשל תקנות מחמירות שתיקנה הממשלה העות'מנית כנגד עליית יהודים לארץ-ישראל ומכירת קרקעות ליהודים.

יש לציין, שכבר בנימין זאב הרצל, בספרו האוטופיסטי אַלְטְנוֹיְלַנְד, ציין את חיפה כעיר ראשית ומרכז הפעילות הכלכלית והמנהלית של 'מדינת היהודים', בעוד העמק המשתרע מזרחית לה יהווה את לב ההתיישבות הכפרית ואסם התבואה של המדינה. הרצל, שקרא דו"חות של מבקרים ולמד את השטח מעיון במפות, ידע על התכניות וראשית העבודות לסלילת קו מסילת-הברזל חיפה-צמח-דמשק והאמין כי תהיה לה השפעה כבירה על התפתחותם של חיפה ושל היישוב בעמק יזרעאל. בנוסף לכך, הרצל היה מוטרד מכך שהמחשבה על רוב יהודי וייסוד אוטונומיה יהודית בירושלים הקדושה לאסלם, מעורר התנגדות רבה בקרב ערביי הארץ. לכן העדיף להתחיל את מפעל ההתיישבות הציונית בחבל ארץ מבטיח אך מרוחק ממקור בעייתי זה.

בסוף יולי 1902 נענה הרצל לבקשת הסולטאן התורכי עבד אל-חמיד השני ושלח לו תזכיר מפורט בדבר נכונות היהודים לעזור בחיסול החוב החיצוני של הממלכה העות'מאנית. בתמורה דרש, בין השאר, את 'השטח של חיפה וסביבתה בארץ-ישראל', אך לבסוף לא יצא דבר מן המגעים האלו.

אולם עניינם של היהודים באדמות עמק יזרעאל לא פסק גם לאחר-מכן, וגורמים שונים, כמו הברון רוטשילד ואחר-כך יק"א, ניסו להתקשר עם משפחת סורסוק (בנקאים מלבנון) לשם רכישתן[5]. אדולף פרידמן, עורך דין מברלין וממקורביו של הרצל, הוא הגיע ליפו בראשית אפריל ושהה בארץ כחודש[6]. במהלכו נפגש אם אישים שונים העוסקים ברכישת קרקעות והתיישבות, ביניהם אהרון אהרונסון, מנשה מאירוביץ', חיים מרגליות-קלווריסקי ויהושע חנקין וסייר בשטחים המוצעים למכירה. בתזכיר המפורט ששלח להרצל בתום מסעו, הוא שב ומנה את כל יתרונותיו הידועים של העמק וציין, כי ניתן לרכוש בו עד 250,000 דונם בבת-אחת. האדמה היא "אולי הטובה בארץ, האקלים נוח והביצות.. ניתנות לייבוש בנקל על-ידי נטיעת אקליפטוסים". יתרונות נוספים שמנה היו קרבת העמק לחיפה, שדרכה יהיה אפשר לשווק את תבואות העמק. גם סלילת הרכבת תביא להאמרת מחירי הקרקע. אך למרות כל אלה, הוא לא נכנס למשא-ומתן עם סורסוק, כך הודיע, מאחר שהתרשם כי אופיו קשה והפכפך, כי המתווך מטעמו – איש יהודי – "מסור יתר-על-המדה לאינטרסים של המוכר", וכי יש בעיה חמורה בנוגע לפינוי האריסים מ- 26 כפרים המצויים בתחום הנחלה המוצעת, דבר "העלול להצריך שימוש בכוח". גם המחיר הנדרש – 25 פרנק לדונם – נראה בעיניו מוגזם ביותר. באותו זמן, המחיר המקובל לדונם בארץ ישראל היה 12 פרנק[7]. יש לציין כי הטענה בדבר יוקר האדמות תהיה גם אחת הסיבות העיקריות של מתנגדי הרכישה בהנהלה הציונית, גם ב-1921[8]. בסיכום הוא המליץ לרכז מראש את מלוא הסכום הדרוש לקנייה, להתנות את הרכישה בהורדת האריסים מן השטח על-ידי המוכר ולאחד את כל הנחלאות ברצף קרקעי. גם במקרה זה הקנייה לא יצאה לפועל. פרידמן הציע לקחת את יהושע חנקין למתווך עם משפחת סורסוק, כי "….הוא איש אמון של יק"א זה שנים, אדם נאמן וכנראה ציוני טוב…[9]" מנחם אוסישקין, מראשי "חובבי ציון", אמר ב-1904 כי "בלי זכות בעלים על האדמה מעולם לא תהיה ארץ ישראל יהודית". הוא הוסיף כי ארץ נרכשת או בכסף או בכוח או בשלטון. הואיל ואין לנו היהודים כוח ושלטון לא נותר לנו אלא לרכוש קרקע בכסף.

מעט מאוחר יותר הצטרפו לניסיונות אלה חברות ציוניות פרטיות, כמו 'גאולה'[10], ולבסוף גם ההסתדרות הציונית. מעתה עמדו המאמצים לרכישת העמק בסימן הדחיפות, לעומת המגמה להשיגן במחיר הנמוך ביותר האפשרי[11].

האיסור הכללי (שפורסם לפני 1905) על מכירת אדמות ללא-מוסלמים ברצועה של עשרה ק"מ משני צדי מסילת 'רכבת העמק', כמו גם תקנות מחמירות במיוחד שפרסמה ממשלת תורכיה כנגד רכישת קרקעות על-ידי יהודים (אפילו הם נתינים עות'מאניים), הפכו ממילא רכישות קרקע בעמק יזרעאל לבלתי-אפשריות כמעט.

יהושע חנקין ומנחם אוסישקין לא ויתרו, ובמאי 1907 הצליחו לסחוף את חברת 'גאולה'[12] להחלטה בזכות רכישת אדמות העמק, אך גם מן ההחלטה הזאת לא יצא דבר. אפילו ד"ר ארתור רופין, שסייר בארץ באביב וקיץ 1907 בשליחות ההנהלה הציונית, לא נתן דעתו עדיין לחשיבותו החיונית של עמק יזרעאל למפעל ההתיישבות הציונית, וסבר כי מן הראוי לקנות בו שטחים רק במידה שיאפשרו סלילת "דרך יהודית", שתחבר בין שני האזורים האוטונומיים שביקש לכונן ביהודה ובנפת טבריה.

גם בחודשים הראשונים לעבודתו כמנהל המשרד הארץ-ישראלי ביפו, החל מאפריל 1908, לא עשה רופין צעדים כלשהם בנוגע לעמק; ואילו בידי 'חברת הכשרת היישוב', שנוסדה באותם הימים, לא היו די אמצעים לרכישת שטח כלשהו. רק בשנת 1910 הוחל במשא ומתן לרכישת אדמות פולה הנמצאות במערב העמק[13].

פעולת ההתיישבות היהודית בעמק החלה כבר בשנת 1910. במאמצים רבים רכשו המוסדות המיישבים את אדמת מרחביה שבמרכז עמק יזרעאל, פיתחוה ויישבוה[14]. כבר בדצמבר 1910, הגיעו המתיישבים לאדמת מרחביה. הצלחתם של רופין, חנקין, 'חברת הכשרת היישוב' והקרן הקיימת ברכישת אדמת פולה עודדה אותם להמשיך בתנופה ברכישת הקרקעות בעמק יזרעאל. במהלך שנת 1911 התעצמו ניסיונותיהם של גורמים זרים לרכוש אדמות בעמק – בהם כנסיות נוצריות וחברות מצריות לגידול כותנה – דבר שהדאיג מאוד את מנהלי המשרד הארץ-ישראלי ביפו. החל מקיץ אותה השנה, לא חדל רופין מלעניין את המוסדות הציוניים בהצעות ודרישות חוזרות לרכישת אדמות בעמק, אלא שהקופות היו ריקות, ומצד שני גדול היה החשש מפני קניית שטחים בטרם הובטח להם פתרון יישובי יציב. אך רופין לא שעה להם  ובינואר 1912 הוא עשה צעד נועז וחתם על 'חוזה-אופציה' למשך שנה אחת עם בעל הקרקעות העשיר ת'ווייני, לרכישת נחלותיו בכפרים ג'דה ותל- שמאם (כיום רמת-ישי וכפר-יהושע, בהתאמה) – כ-20,000 דונם בשטח רצוף תמורת 900,000 פרנק לערך[15]. אך המשקיעים הפרטיים, שמהם ציפה רופין לגייס את הסכום העצום הנדרש, לא הופיעו והעסקה התבטלה. בפרק הזמן שבין הקמת 'חברת הכשרת הישוב' בין הקמתה ב-1908 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, נרכשו 9,500 דונם. ערב פרוץ המלחמה נחתמו חוזי קניה עם בעל הקרקעות סורסוק, אך פרוץ המלחמה הכשיל את סיום הרכישה[16].

בתום מלחמת העולם הראשונה היה עמק יזרעאל כלול בתחום התכניות הגדולות של ההתיישבות היהודית. ישוב יהודי של קבע התקיים רק במרחביה וקבוצה נוספת ישבה בתל עדש ועיבדה שם את הקרקע בחכירה. העמק היה מוזנח ודליל אוכלוסייה. הנציב העליון, הרברט סמואל שביקר באזור ב-1921, תיאר: "ארבעה או חמישה כפרים ערבים פעוטים ודלים נראו פה ושם על פסגות ההרים, אך לבד מזאת היתה הארץ שוממה מאדם. רוב האדמה היה מסור לבעלי אדמות סוריים שישבו בחוץ לארץ. נחל קישון השוטף דרך העמק ומעיינות המים המרובים המזינים את הנחל מצלעות ההרים יצרו בריכות וביצות, וכתוצאה מזה היתה הארץ קן למלריה. לבד מזאת היה הביטחון הציבורי כל כך גרוע בימי השלטון הקודם, עד שחקלאות מסודרת היתה בלתי אפשרית"[17].

רכישת האדמות התחדשה בשנת 1920. זאת לאחר שהרברט סמואל, התיר קניית קרקעות וחנקין חידש את המשא ומתן עם בני משפחת סורסוק מאלכסנדריה (!), על רכישת 71,356 דונם, בשבעה כפרים. באותה שנה הסתיימה רכישת אדמות גוש נוריס, מעלול, תל עדש, ורובע אל נצרה (ראה מפה מס 4). הקרקע, שנרכשה על ידי הקרן הקיימת, כללה שני גושים נפרדים זה מזה: המערבי הוא גוש נהלל, המשתרע משני צדיו של כביש חיפה – נצרת, בעיקר מצדו הדרומי. זהו מישור, שאדמתו כבדה ובו מספר גבעות נמוכות. החלק המזרחי, הגדול יותר, הוא גוש נוריס, שמשתרע בין הגלבוע לגבעת המורה ושטחו 29,400 דונם. קרקע זו שפעה בעבר מים ובשל הזנחה הפכה לביצות. בקונגרס הציוני הי"ב, שהתקיים בקרלובי וארי (קארלסבאד) בספטמבר – הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה – הותוו הקווים הראשונים לישוב העמק[18].

כפי שכותב איזי מן בספרו שהוזכר לעייל, על אף המדיניות הברורה שהותוותה לקרן קימת בוועידת לונדון של 1920, ועל אף העובדה שהעלייה השלישית החלה להגיע לארץ ומאות חלוצים חיפשו אדמות להתיישב עליהן ולהקים קיבוצים וקבוצות, תבע נחמיה דה-לימה, יושב ראש הדירקטוריון של קרן קימת, לצמצם את רכישת האדמה ואת ההתיישבות ולרסן את ההוצאות.

איש לא חשד בו שאינו רואה את אדמותיה של ארץ-ישראל מול שתי עיניו, אך כבנקאי דרש לנהל את התקציב בתבונה. באותו זמן, אחרי ששב מגלות קצרה בתורכיה, יצא שוב יהושע חנקין אל העמק ואל בעלי האדמות, בניסיון נוסף – עוד אחד בשורה ארוכה של מסעות ושיחות שכנוע – לגאול את מזרחו של עמק יזרעאל.

בניגוד לכל תבונה עסקית, נסע לחיפה, אל בא כוחו של סורסוק, בעל אדמות העמק שישב בבירות, כדי לקנות ממנו את אדמותיו. לא היתה לו פרוטה בכיס וגם לא הרשאה מטעם המוסדות, אבל האש בערה בעצמותיו לגאול את המרחבים האלה. חנקין, שכבר 20 שנה הכיר את בעלי האדמות ואת הפתלתלוּת של כל משא ומתן עימם, ידע שאסור לו להחמיץ אפילו רגע אחד.

יהושע חנקין פתח במשא ומתן נרחב על רכישת האדמות, תוך תחרות עזה עם סלומון בק נסיף, ערבי נוצרי מחיפה, שרצה לרכוש את האדמות, כדי לגדל בהן כותנה. חנקין, שחשש שמא הקרקע תישמט מידי היהודים, חתם על חוזה רכישה זמני, כשעלות הרכישה הגיעה ל-300000 לירות. סכום עתק בימים ההם. בחוזה הוטל קנס כבד על הצד המפר.

בארץ-ישראל החליטו אנשי הוועד המוציא לפועל של קרן קימת – אוסישקין, אטינגר ורופין – לרכוש את אדמות העמק, שחנקין פעל להשיגן, גם בלי אישור מהדירקטוריון בהאג. ועדה, שבראשה עמד יושב ראש הדירקטוריון דה-לימה, באה לארץ לבחון מקרוב את הפעולות ואת הצרכים ואפילו לסייר בעמק, אבל ב-15 באוקטובר 1920, יומיים לפני שהגיעה הוועדה לארץ, חתם יהושע חנקין על חוזה הרכישה של 50 אלף דונם מאדמות העמק.

חנקין, שעול כבד רבץ על כתפיו, פנה לוועד הצירים, הנציגות הציונית העליונה בארץ ולנציגי הקרן הקיימת – ארתור רופין, עקיבא אטינגר ומנחם אוסישקין – וביקש מהם לרכוש את הקרקע עבור הקרן הקיימת. הוא הסביר: "אם תחליטו בשלילה והקניה תבוטל – אבדתי כאשר אבדתי, אבל תקומה לאדמה הזאת לא תהיה עוד. אנו מוכרחים לרכוש את הקרקעות האלה בהקדם. שלא נאחר את המועד[19].

עמדתם של נציגי הקרן הקיימת היתה חיובית ביותר. רכישת שטחים אלה היתה מאפשרת ליישב את מאות הפועלים שהכשירו את עצמם לחקלאות והמתינו להתיישבות זה למעלה מעשור. כן ניתן היה לאפשר תעסוקה לחלוצים שהגיעו ארצה בעלייה השלישית ובכך לחזק את העמדה המדינית הציונית. אטינגר שיצא לסיור בשטח התלהב מאד והיה משוכנע שניתן יהיה לבער את המלריה[20]. רופין היה זהיר יותר ושלח את חנקין למצרים, כדי לבקש ממשפחת סורסוק פריסת תשלומים. נחמיה דה לימה, יו"ר הנהלת הקרן הקיימת, הטיל וטו על העסקה, בשל מחירן הגבוה של הקרקעות. אוסישקין טען שהזמן הוא משאב יותר יקר מהספקולציות והסביר שאם האדמה תירכש במחיר גבוה, ניתן יהיה לומר שהוא ורופין הם סוחרים גרועים. אבל אם לא תירכש כלל, ניתן יהיה לומר שהם פושעים[21]. את נאומו סיים במילים: "השליכוני מן ההנהלה, אולם העמק יישאר שלנו".

לימים כתב אוסישקין בזיכרונותיו כי אמר אז בגילוי לב: "עשינו כן, מפני שרצינו לסיים את הדבר לפני בואכם, כדי שלא תוכלו להפריע…". הוועדה אמנם המליצה להקטין את מספר העסקאות לרכישת קרקעות בארץ, אבל בדיעבד היא אישרה את רכישת אדמות העמק ונתנה את החותמת הרשמית. דה-לימה הטיל את זכות הווטו שלו נגד אישור הקנייה, אבל ההנהלה הציונית ביטלה את הזכות הזו, וכך הוסרה הסכנה לכך שהעסקה לא תצא אל הפועל.

בסוף נאומו אמר אוסישקין, כי הוא סבור שדה-לימה הוא ציוני נלהב, "אולם אם הבעיה היא לקפח את דה-לימה או את חלקנו בארץ-ישראל – אני מבכר לקפח את דה-לימה, וחושבני שהכול יסכימו איתי". בסופו של דבר, כל צירי הקונגרס הסכימו אתו ובמחיאות כפיים סוערות אישרו את הרכישה. לבסוף, אושרה הרכישה הן בקונגרס והן בדירקטוריון הקרן הקיימת. הרכישה תוארה כגולת הכותרת של שלושים שנות ניסיון לרכוש את אדמות העמק[22]. אוסישקין וחבריו נשמו לרווחה, כי בעיניהם הסתיים מה שהם כינו ה"מאבק על העמק". השטח החדש היה גדול פי שניים מכל שטחי האדמה שהיו עד אז בבעלות קרן קימת, ועם שאר הרכישות – בקריית ענבים וביהודה – גדל הרכוש של הקרן, בתוך שנה אחת, פי שלושה והגיע ל-65,384 דונם.

מלבד שני הגושים הללו, רכשה 'חברת הכשרת היישוב' 4112 דונם בג'ינג'ר. כעבור כמה חודשים הונחו בעמק יזרעאל היסודות להקמתם של תשעה ישובים חקלאיים: שני מושבים (נהלל וכפר יחזקאל); ארבע קבוצות (גבע, חפציבה, גניגר ויגור) ושלושה קיבוצים (בית אלפא, עין חרוד ותל יוסף). העבודות הראשונות שבוצעו היו הכשרת קרקע והקמת תשתית: סלילת דרכים, שחיברו את נקודות היישוב שבגוש נהלל אל הכביש ואל נקודות הישוב שבגוש נוריס, אל מסילת הרכבת וכמובן ייבוש אדמות הביצה: 16,000 דונם בגושי נוריס ו-3500 דונם בגוש נהלל[23].

רכישות נוספות של חברת הכשרת הישוב, היו ברובע אל נצרה שליד תל עדש, שם נרכשו 6411 דונם ובאזור יגור, שם נרכשו 6400 דונם מנצראללה חורי, ערבי עשיר מחיפה. על חלק מקרקע זו הוקם מפעל 'נשר' למלט ואת היתר – 2758 דונם, קנתה הקרן הקיימת עבור קיבוץ יגור. בסוף שנת 1921 הגיעה 'חברת הכשרת הישוב'  להסכמה עם יורשיו של שקולה חורי (עמו נערך משא ומתן טרם המלחמה) ורכשו 19560 דונם אדמה, לטובת יסוד תל עדשים וקבוצת איכרים מטרנסילבניה, לימים כפר גדעון[24].

רכישות קרקע פרטיות

במקביל  לרכישות הקרקע של הקרן הקיימת, באמצעו 'חברת הכשרת היישוב', פעלו בעמק יזרעאל גם חברות פרטיות לרכישת קרקעות. יש לציין שכבר בשנת 1902 הוחלט באסיפה הכללית של 'חובבי ציון' שהתכנסה באודסה, על הקמת ועד שיעסוק ברכישת קרקעות ומכירתם לאנשים פרטיים. כראש הוועד נקבע מנחם אוסישקין ומאיר דיזנגוף מונה למזכיר. מכיוון שלא היו די משאבים בידי ההנהלה הציונית, היא עודדה את החברות הפרטיות, בכול מקום בו היו מוכנות לרכוש קרקע וליישבה. מכיוון שלא היתה אז מדיניות כוללת, לגבי מתן סדרי עדיפות למקומות בהתיישבות, נקבעה מעין "חלוקת עבודה", בין ההון הציבורי לבין היוזמה הפרטית, ברכישת קרקעות להתיישבות: רכישת קרקעות באזורים עירוניים או באזורי חקלאות אינטנסיבית ומשקי הדרים העשויים לשאת רווחים, נעשתה בדרך כך בידי היוזמה הפרטית היהודית ואילו גאולת הקרקע באזורים מרוחקים יותר, נעשתה בידי הקרן הקיימת[25]. ההון הציבורי הונע על ידי הצורך, ליישב אוכלוסייה רבה וחסרת אמצעים, בהשקעה מועטה יחסית ולהביאה מהר ככל האפשר לעצמאות כלכלית. היזמות הפרטית, שלא כמו ההון הציבורי, פעלה בדרך כלל משיקולים של רווח והפסד. פעילותה התבססה על השקעות הון קיים ועל כוחות השוק החופשי. היא שאפה להשיג רווח, תוך כדי קידום מטרות ציבוריות. משום כך, פעילותה לא הושתתה על תכניות ארוכות טווח והיא התאימה את עצמה בקלות יחסית, לנסיבות[26].

מאחר שבמקרים רבים לא פעלו ההון הפרטי והציבורי במשולב, נוצר מצב שבו צמחו מספר מוקדים עירוניים, בתנאים של ספקולציה קרקעית פרטית, ובמידה שההון הציבורי רצה לסייע לקלוט עולים בגלי הגירה משתנים, יכול היה להציע רק מקומות התיישבות בסקטור הכפרי[27]. הרוכשות העיקריות היו חברת "קהילת ציון" (שכונתה גם "קהילת ציון אמריקאית; להלן: קצ"א) וחברת 'משק' חברת "משק"‏, שהוקמה ב-1923, בגליציה, כחברה כלכלית "לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ ישראל". קצ"א נוסדה בשנת 1914 בארה"ב, במטרה להשיג משאבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל. שיטתה היתה מכירת זכויות בקרקע ליהודים בארה"ב. בעלי הקרקע היו אמורים להתיישב בעצמם או להחכיר את הקרקע לפועלים בארץ. החברה פעלה למטרות רווח וכיוונה את רכישותיה לפי זמינות קרקעות רווחיות[28].

לסיכום התקופה הראשונה, תוך פחות משנתיים רכשה חברת הכשרת היישוב 83000 דונם בעמק יזרעאל, כאשר עד למלחמת העולם הראשונה היו ברשותה רק 8000 דונם. מרכישותיה עבר החלק הארי לידי הקרן הקיימת וייתר הקרקעות לידי גורמים פרטיים, בעיקר "קצ"א.

רכישות הקרקע בתקופת העליה הרביעית

התקופה הבאה של רכישות הקרקע הגדולות בעמק יזרעאל עומדת בסימן העליה הרביעית. עליה זו ידועה כעליה בעלת הון מסוים, שרובו נקלט בערים ועודד את התפתחותן, אך חלקו גם זרם לסקטור הכפרי ופיתח אותו. השימוש בהון הפרטי לצורך רכישת אדמות באזור זה, אף הוא מחידושי העלייה הרביעית[29].

ראו באתר זה: העלייה הרביעית

שני המוסדות הלאומיים, שהיו אחראים למדיניות הקרקעית של ההנהלה הציונית – 'חברת הכשרת הישוב' והקרן הקיימת, היו נתונים בראשית העלייה הרביעית במצב כספי קשה. בידי 'חברת הכשרת הישוב' היו אדמות רבות, בערך של כרבע מיליון לירות ארץ ישראליות, שלא היה להן ביקוש וכן היו חייבים לה סכום דומה עבור קרקעות שנקנו ממנה בעבר. כדי להיחלץ מהמצוקה ולגייס סכומים נכבדים לשם קניית קרקעות נוספות, התקשרה החברה עם חברות קצ"א ו'משק' שהוזכרו לעייל, שקיבלו על עצמן כמכירת קרקעות בגולה. ההתעוררות שבאה בעקבות העלייה הגדולה, אפשרה לשתי החברות הללו, לגייס סכומי כסף ניכרים בחוץ לארץ, וליטול חלק נכבד ברכישת הקרקעות. חברות אילו קנו את מרבית האדמות שנמכרו על ידי 'חברת הכשרת הישוב' בשנים 1924-1926 (כ-150,000 מתוך 250,000 דונם). זוהי דוגמא חשובה, כיצד השלימו קרקעות פרטיות, ביוזמה ציבורית, את ההון הלאומי המוגבל. ואכן, מצבה של 'חברת הכשרת היישוב' בסוף תקופת העלייה הרביעית היה טוב יותר מאשר בראשיתה, בשל הפחתת החובות של לקוחותיה[30].

עמק יזרעאל עמד בראש סולם העדיפויות של הקרנות הלאומיות ורכישותיה של הקרן הקיימת בתקופה זו, של ראשית העלייה הרביעית. העמק, שנועד בעיקר לחקלאות, התאים לשני יעדים חשובים: יצירת תשתית קרקעית למעמד של חקלאים יהודים וריכוז טריטוריאלי רצוף, שיעניק בסיס להקמת הבית הלאומי. הרכישות התרכזו ברובן במערב העמק והיו שלובות עם רכישות של קהילת ציון וגופים פרטיים נוספים. בשנת 1924 נרכשו כ-30,175 דונם אדמה ממספר כפרים ערביים בסמוך לנהלל ועל אדמות אלה הוקמו הקיבוצים שריד, רמת דוד, גבת, משמר העמק וכפר ברוך. אזור רכישה נוסף במערב העמק היו אדמות ג'דה, תל שמאם (בעברית: תל שם), וקוסקוס טבעון. לאחר רכישת גוש מעלול התעורר הצורך הדחוף לרכוש את אדמות תל שמאם, כדי שמחירן לא יאמיר עקב ייבוש ביצות מעלול. כך נרכשו בשנת 1925, כ-27,500 דונם. חלקם נקנה על ידי הקרן הקיימת. על קרקע זו הוקם מושב כפר יהושע. תל שמם עצמו, שנמצא כ-200 מ' מזרחית לתחנת הרכבת הישנה , נמחק מעל פניה אדמה, על ידי מתיישבי כפר יהושע[31].

אדמת ג'דה משתרעת משני צדי הכביש חיפה – נצרת. גבולותיה הם: במזרח – אדמת נהלל, ג'בתא ותל תורה; בדרום תל שמם; במערב – אדמת קוסקוס ושייח' אברק ובצפון אדמות ולדהיים ובית לחם. ג'דה היה כפר שבתיו היו מפוזרים על פני כל השטח, המשתרע מראש הגבעה, עליה בנויים בתי הישוב רמת ישי של ימינו.[32]. אדמות אלו – כ-8270 דונם – נרכשו על ידי חברת קצ"א, אשר מכרה 4964 מהם לקבוצת מתיישבים מלודז', שהקימה ישוב בשם יפה יזרעאל. יתרת הקרקע נועדה לישוב אורגים בשם מנור, שיזמה קבוצה של משקיעים בענף הטכסטיל. במקום היה אמור לקום ישוב מפעל, שכול תושביו לא רק יעבדו במפעל, אלא גם יחזיקו בבעלותם מניה שלו. בסופו של דבר, המפעל לא פעל ותושביו התפזרו. לימים הוקם במקום הישוב רמת ישי[33].

ראו באתר זה: ממנור לרמת ישי

גם הישוב 'יפה יזרעאל' לא צלח. אנשיו החזירו חלק מן הקרקעות לקצ"א והקרן הקיימת הקימה ישוב עבור עולים מיוגוסלביה, קבוצה של עשר משפחות ששאפו להקים שם מושב, שכונה  "כפר היוגוסלביים", אבל גם הוא ניטש[34]. לימים, התיישב על אדמותיהם ארגון "בני אפרים" שקרא למקום בית שערים"[35]. את מרבית אדמות הכפר השלישי באזור, קוסקוס טבעון, רכשה חברת 'משק'.

במקביל, קבוצות של חסידים, שהגיעו אף הן בעליה הרביעית, התארגנו בחברות לרכישת קרקע. נציגי שתי חברות – 'נחלת יעקב' ו'עבודת ישראל' הגיעו בשנת 1924 וסיירו בעמק המערבי, שם רכשה חברת הכשרת היישוב קרקעות בכפרים חרבג', חרתיה ושייך אברק. החסידים רכשו ממנה קרקעות וגם מקצ"א. אולם החברות החסידיות נקלעו למשבר חמור בשנת 1926 ולא הצליחו לעמוד בפירעון חובן להכשרת הישוב לכן פנו להנהלה הציונית וזו לקחה אותם תחת חסותה. הם ביטלו את העיסקה עם קהילת ציון, הקק"ל רכשה את הקרקעות צירפה לחסידים חלוצים מהפועל המזרחי וכך קם כפר חסידים.

בשנת 1926 נקלעו החברות הפרטיות למשבר, בשל המצב הכלכלי שהלך והתערער. המשבר פגע קודם כל ברכישות הקרקע של החברות הפרטיות, משום שהן היו תלויות בהשקעות הישירות של הקונים. ההון הלאומי, לעומת זאת, הותנה בתרומות ולא במשקיעים. מכיון שהחברות הפרטיות לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן הכספיות הגדולות, עמדו רכישותיהן בסכנה. לכן נאלץ ההון הלאומי להתערב והקרקעות של קצ"א, משק וחברות אחרות עברו בהדרגה לידי הקרן הקיימת.

בתקופה זו היו פעילויות רכישה פרטיות גם במרכזו של העמק. אחת מהן קשורה לראשית פעולתה של 'אגודת ישראל' בעמק יזרעאל. היא רכשה 3700 דונם בכפר איכסל, לשם הקמת מושב חקלאי- תעשייתי בשם מחנה ישראל (ליד אחוזת ברק של היום). הקרקע נמכרה לאנשים שחיו בחו"ל, שרובם לא התכוונו לשבת בה, אלא לעשות גאולת קרקע ואגב כך גם להרוויח כסף. בשנת 1926 המושב ניטש. ב-1927 הוקמה במקום חוות נוסבאום, שהיתה משתלה פרטית. לאחר שגם זו ניטשה, חזרה הקרקע לידי הקרן הקיימת.

ראו באתר זה: סיור בעקבות וינגייט

רוכשת הקרקע העיקרית במרכז העמק בתקופה זו של העלייה הרביעית היתה קצ"א. היא רכשה קרקעות בשונם שליד מרחביה וקרקעות בסמוך לבלפוריה. כוונתה המקורית של חברת הכשרת הישוב היה למכור חלק מהקרקע להון הפרטי, כדי להקים במקום את עיר יזרעאל. המוסדות הלאומים השקיעו כסף רב בתכנון העיר והיא היתה אמורה להיות מרכז כובד, שני רק לתל אביב. מכיוון שחברת הכשרת הישוב והקרן הקיימת נקלעו לקשיים, פנה חנקין לקצ"א, שקנתה את הקרקע והקימה עליה את עפולה[36].

בתקופה זו נרכשו 5,515 דונם בכפר קומיה, המצוי בגבעות המשתפלות שמצפון לעמק חרוד. הקיבוצים הראשונים באזור נוריס – עין חרוד ותל יוסף, ביקשו להעתיק את יישוביהם במעלה הגבעות המשתפלות מרמת יישכר, בשל המלריה ומסיבות ביטחוניות. תמורת הקרקעות, מסרה הקרן הקיימת, לערביי קומיה, קרקעות שנרכשו בכפר תמרה.

בסוף העשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ ישראל, חל שינוי  במפת ההתיישבות היהודית: בנוסף על הרחבת הפעילות ההתיישבותית באזורים הקיימים, חלה התפתחות במישורים (השרון הצפוני, עמק חפר והשרון הדרומי) ובאזורי העמקים (עמק יזרעאל ועמק זבולון. לאזורים אלו היו יתרונות להתיישבות חבלית, בין השאר, בהיותם רציפים, נגישים, דלי אוכלוסייה, שייכים למספר מצומצם של בעלי קרקעות ובעלי פוטנציאל חקלאי ניכר. כדי לנצל את היתרונות הללו ולהתחיל בפעולה יישובית רחבה, היה נחוץ להשביח ולהכשיר את הקרקעות: לייבש ביצות, להסדיר את מערכת הניקוז הטבעית, לסלול דרכים וכו'[37].

לאורך שנות העשרים, משקלו של העמק בכלל רכישות המוסדות הציוניים היווה בין 70 ל-80 אחוז. רק עם השתנות תנאי הרכישה ושינויים מדיניים שאירעו בארץ, כמו תקנות הקרקע משנת 1940, שאסרו על יהודים לרכוש אדמות בעמק, ירד מעמד הבכורה של עמק יזרעאל, במפת רכישת הקרקעות, אך עדיין הגיע לכמעט מחצית ממלאי האדמות החקלאיות שהיו בידי הקרן הקיימת. על ידי רכישת כמחצית מאדמות העמק, נוצר גוש קרקעי כמעט רצוף, שהיה לו השלכות על המשך ההתיישבות באזורי הספר, בשנים שבין המרד הערבי להקמת המדינה. ברכישת העמק נוצר קשר בין אזורי ההתיישבות הוותיקים – מישור החוף, עמק הירדן ואצבע הגליל ונוצרה צורת ה-N  ההתיישבותי. בנוסף לכך עמק יזרעאל סייע בפריצת התיישבות לעמק בית שאן בתקופת המרד הערבי של 1936.

הערות

[1] עירית עמית, ניסויים במרחב. פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 2 (להלן : עמית), עמ' 10

[2] אברהם גרנובסקי (גרנות), המשטר הקרקעי בארץ ישראל, תל אביב, הוצאת דביר, תש"ט,

[3] יוסף וייץ, "שיבת הגאולה", מארץ קישון, ספר העמק, תל אביב, תשכ"ז, עמ' 135. ראו גם: י' קינן, במעגלות דורי, תל אביב, 1952.

[4] צבי שילוני, "רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית" בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל – 1967-1900,  ירושלים, יד בן צבי , (להן: שילוני, רכישות הקרקע) עמ' 27-28.

[5] ד' גורביץ וא' גרץ, חקלאות והתיישבות עברית בארץ ישראל, ירושלים תש"ז, עמ' 17.

[6] אדולף פרידמן היה מראשי התאחדות ציוני גרמניה ותבע מהרצל עבודה מעשית בא"י עוד לפני פרשת אוגנדה.  הוא בא לארץ ישראל בשנת 1903 בשליחות תיאודור הרצל, לבדוק אפשרות ליישב את אדמות חיפה ועמק יזרעאל. אל מסעו זה, חבר אליו ידידו האמן הרמן שטרוק (המסע המשותף אף הוליד את הספר Reisebilder aus Palästina בו נדפסו טקסטים של פרידמן לצד תחריטים מאת שטרוק).

[7] יוסי כץ, שלבים, עמק 48.

[8] משה סמילנסקי, פרקים בתולדות הישוב, הוצאת דביר, תל אביב, תש"ז, כרך 4, עמ' 96-97.

[9] שילוני, רכישות, שם.

[10] גאולה הייתה חברה שהוקמה בשנת 1904 למטרת רכישת קרקעות בארץ ישראל. ראו בהרחבה :יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת ’גאולה’ לרכישת קרקעות 1902–1914, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז

[11] . מרבית המסמכים הרלוונטיים מוצגים ומנותחים באורח מקיף בחיבור: צבי שילוני,  "הקרן-הקיימת-לישראל כגורם בעיצוב הנוף היישובי של ארץ-ישראל, מייסודה ועד לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914-1897)". חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ז; ראו גם: הנ"ל, הקרן-הקיימת-לישראל וההתיישבות הציונית, 1914-1903,ירושלים 1990.

[12]  . ספר גאולה: (תרס"ד–תשי"ד): דברי ימי החברה; סודרו ונערכו על ידי יוחנן פוגרבינסקי, תל אביב: הוצאת חברת גאולה בע"מ, תשט"ז.

[13] יוסף וייץ, עמ' 138-141.

[14] אלכסנדר ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 230.

[15] ראה בהרחבה: ג' חסקין, מ'מנור' לרמת ישי – תמורות בניסיון התיישבותי, בדגם של כפר תעשייתי, אופקים בגיאוגרפיה, 2009.

[16] יוסף כ"ץ, "שלבים ברכישת עמק יזרעאל", המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע, קק"ל.

[17] א"ל אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, תל אביב, תש"ם, עמ' 38.

[18] בקונגרס זה אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד

[19] משה סמילנסקי, יהושע חנקין, ירושלים תש"ו, עמ' פ"ו-פ"ז. על התהליך, ראה בהרחבה,

איזי מן, ותחדש פני אדמה" : קרן קימת לישראל – מאה שנים של עשייה בחום ירוק וכחול , ירושלים, 2002.

[20] עקיבא אטינגר, עם חקלאים עבריים בארצנו, תל אביב, תש"ה, עמ' 134.

[21] יוסף וייץ, 'כיבוש העמקים', שנה בשנה, ירושלים, תשל"ט, עמ' 507-514.

[22] מיכל אורן-נורדהיים, "דונם ועוד דונם", רכישות הקרקע בעמק יזרעאל, לאחר מלחמת העולם הראשונה", " בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל – 1967-1900,  ירושלים, יד בן צבי, עמ' 45-44.

[23] אלכסנדר ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה, ירושלים, תש"ג 1942, עמ' 230.

[24] מיכל אורן-נורדהיים, שם.

[25] שלום רייכמן, "שלוש דילמות בהתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל: התנחלות, אכלוס ושיקום", עיר ואזור, שנה ב', 1975 (להלן: שלוש דילמות), עמ' 48.

[26] עמית, עמ' 13.

[27] ברבות הימים, הביא הדבר לכך, שנוצרו ערים עם פרברים בעלי יכולת אכלוס מהירה, על קרקע פרטית , לעומת ישובים כפריים שבתחומם נמצאו קרקעות ציבוריות בהיקף נרחב שלוש דילמות, שם.

[28] Irit Amit, "American Jewry and the settlement of Palestine Zion Commonwealth, Inc, Ruth Kark (ed.), The Land That Become Israel, Jerusalem, 1989, Pp. 250-274.

[29] דוד גורביץ ואהרון גירץ, חקלאות והתיישבות עברית בארץ ישראל, המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל , ירושלים, תש"ו, עמ' 16.

[30] דן גלעדי, הישוב בתקופת העליה הרביעית (1929-1924), בחינה כלכלית ופוליטית, תל אביב, 1973, עמ' 94.

[31] אליהו עמיצור, "בין מגידו לבית שערים" בתוך מרדכי אמיתי (עורך), כפר יהושע ביובלו דוק לדור יביע אומר, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 34-33.

[32] לטענת עו"ד סלומון (ממשרד עו"ד סלומון – לפשיץ בחיפה), האדמות הללו נקראו "אדמות שייך אבריק" ורק לאחר רכישתן נקראו "אדמות ג'דה" : יעקב סלומון, בדרכי שלי, ידיעות אחרונות, ירושלים, 1980.

[33] ראה בהרחבה, גלעד חסקין, "ממנור לרמת ישי, תמורות בניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי", עבודת גמר לתואר מוסמך, בהנחיית יוסי בן ארצי, הוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, 2008.

[34] דבר, 22/9/1926

[35] זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, חיפה, העמקים והגליל, תל אביב, 1940, עמ' 92.

[36] עירית עמית, שם.

[37] שם, שם..