עבד א-רחמן עזאם
 | |||||
| לידה |
8 במרץ 1893 גיזה, מצרים  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 ביוני 1976 (בגיל 83) קהיר, מצרים | ||||
| מדינה |
מצרים, הממלכה המאוחדת | ||||
| השכלה |
אל-אזהר | ||||
| מפלגה |
מפלגת אל-ופד | ||||
| |||||
  | |||||
עבד א-רחמן חסן עזאם (בערבית: عبد الرحمن حسن عزام, מכונה גם עזאם פאשה; 1893–1976) היה מדינאי ודיפלומט מצרי, ששירת כמזכיר הכללי הראשון של הליגה הערבית בין 1945 ל-1952.
בהיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עזאם התנגד להחלטת החלוקה של האו"ם שהביאה להקמת מדינת ישראל, וכן לאפשרות הקמת מדינה דו-לאומית.[1] לדבריו, הסיבה לסירוב הייתה שאין קשר בין היהודים לבין ארץ ישראל: "הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו בעיה".[2] עזאם הגיב לפרסום דוח ועדת אונסקו"פ ב-1947: "אתם [היהודים] אינכם עובדה. אתם תופעה חולפת. לפני דורות רבים הצלבנים התבססו בקרבנו בניגוד לרצוננו, וכעבור מאתיים שנה עקרנו אותם... עד לרגע האחרון, ומעבר לו, הם [הערבים] יילחמו כדי למנוע אתכם מלהקים את מדינתכם. הם לא ישלימו עמה בשום אופן". יחד עם זאת, הוסיף כי הערבים "שלטו פעם בספרד ואחר כך איבדנו את ספרד והתרגלנו שלא להיות שליטיה... איני יכול לומר אם ברגע מסוים נתרגל לכך שלא יהיה לנו חלק בארץ ישראל, אבל הסיכויים לכך קלושים, שכן 400,000 מאחינו יהיו אזרחי מדינתכם בעל כורחם. הם לעולם לא יכירו בה והם לעולם לא יעשו שלום".[3]
ב-11 באוקטובר 1947 התייחס עזאם לאיום הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל במקרה של הקמת מדינה יהודית: "אני עצמי מקווה שהיהודים לא יכפו עלינו את המלחמה, מפני שזאת תהיה מלחמת השמד וזה יהיה טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב".[4] בשיחה עם אלק קירקברייד, הציר הבריטי בירדן, שאל אותו קירקברייד מהי הערכתו את הכוח הצבאי היהודי שבו ייתקלו הערבים. לדברי קירקברייד, עזאם "נופף בידיו ואמר: 'אין זה חשוב כמה הם. אנחנו נטאטא אותם אל תוך הים!'".[5]
ב-8 ביוני 1951, כתב חביב עיסא ביומון הלבנוני הניו-יורקי "אל-הודא", על הבטחתו של עזאם לערבים בכלל ועצתו לפלסטינים בפרט: "המזכיר הכללי של הליגה הערבית, עזאם פאשא, הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי... הוא הטעים כי הם עומדים כבר על הגבולות וכי כל המיליונים שהוציאו היהודים על קרקעות ופיתוח כלכלי יהיו ביזה קלה, כי עניין פשוט יהיה זה לזרוק את היהודים לים התיכון... עצת אחים ניתנה לערביי פלסטין לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת-ארעי במדינות-אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר".[6]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
סלמאן מצאלחה, תש"ח בעיניים ערביות, באתר הארץ, 9 במרץ 2017
- ^ יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860–2010, נתניה, 2013, עמ' 157.
- ^ בני מוריס, 1948, פרק 2, עמ' 67.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 81; עמ' 146, הערה 147. ראו גם: תוכניות הערבים לכיבוש הארץ, הצופה, 16 בפברואר 1948, עמ' 2
- ^ בני מוריס, הדרך לירושלים : גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, הערות לפרק 5: הערה 9, עמ' 278.
- ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 28-27.
