בזרג עלוי
 | |
| לידה |
2 בפברואר 1904 טהראן |
|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 1997 (בגיל 93) ברלין |
| מדינה | איראן |
| מקום מגורים | איראן, אירופה בעיקר בגרמניה |
| פעילות בולטת | סופר, מתרגם, אינטלקטואל ופעיל פוליטי |
| השכלה | אוניברסיטת מינכן |
| תקופת הפעילות | 1923–1997 (כ־74 שנים) |
| מעסיק |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין  |
| תואר | פרופסור |
| מספר צאצאים | 1 |
| פרסים והוקרה |
פרס לנין לשלום (1953) |
  | |
בזרג עלוי (פרסית: بزرگ علوی; אנגלית: Bozorg Alavi; 2 בפברואר 1904 – 18 בפברואר 1997) היה סופר איראני שמאלני מאוד ובעל השפעה,[1] מתרגם, אינטלקטואל ופעיל פוליטי, שעבודותיו נאסרו להפצה באיראן בין השנים 1979–1953,[1] פרופסור באוניברסיטת הומבולד בברלין, במזרח גרמניה.[2] היה חבר ומייסד תנועת התוּדֵה הקומוניסטית האיראנית בשנות הארבעים של המאה ה-20. בשנת 1953, לאחר ההפיכה נגד ראש הממשלה מוחמד מצדק גלה מאיראן וחי עד סוף חייו באירופה (בעיקר בגרמניה). בעת שהותו בפריז היה ממייסדי קבוצת כותבים ספרותית של איראנים גולים. נחשב לאחד מחלוצי הספרות האיראנית המודרנית.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזרג עלוי נולד בטהראן, איראן. ילד שלישי מתוך שישה ילדים. הוא גדל במשפחה של סוחרים שנהגו לסחור עם גרמניה. בנוסף לכך, פעלו אביו וסבו בזירה הפוליטית עם נטיות לשמאל ותמכו בתנועה החוקתית. סבו, חאג' סייד מוחמד סאראף (Seyyed Mohammad Sarraf), ייצג את גילדת הסוחרים בפרלמנט הראשון של איראן. אביו, סייד אבול-חסן (Sayyed Abu’l-Ḥasan) לקח חלק בתנועה לאומית איראנית פרו-אירופאית שהתפתחה בגרמניה והתאבד שם.[1] בזרג עלוי למד בבית ספר יסודי מסורתי בטהראן,[1] ואת לימודיו בתיכון למד בבתי הספר המודרניים יותר של אקדסיה ודאר אל פונון,[3][1] אז גם החלה פעילותו הפוליטית. בשנת 1923 נסע עם אביו ואחיו הבכור מורטזה עלוי (Morteza Alavi), לגרמניה, שם למד באוניברסיטה חינוך ופסיכולוגיה. בשנת 1928 סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת מינכן. באוניברסיטה נחשף לספרות ולשירה האירופית,[4] ולכתביו של זיגמונד פרויד אשר מאוחר יותר השפיעו על רבות מיצירותיו הספרותיות.[3][1]
פעילות פוליטית וספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1927 נאלץ לעזוב את גרמניה ולשוב לאיראן בעקבות מות אביו ודרישת אחיו לחזור לגור עם המשפחה. עם שובו החל ללמד גרמנית בשיראז ואחר כך עבר ללמד בטהרן.[1] אז גם החלה דרכו הספרותית כאשר תרגם קטעים ממחזהו של פרידריך שילר ״Die Jungfrau von Orleans״ עבור עיתון מקומי.[1] בשנת 1933 פורסם המחזה עם מבוא של צאדק הדאיאת. שנה לאחר מכן ליווה מודד גרמני בטיול לגילאן, טיול שהיווה השראה לסיפורו הקצר ״האיש מגילאן״.[1]
בזרג עלוי נחשף בעת ששהה בגרמניה לספרות ולשירה האירופאית[4] ותרגם ספרים של סופרים אירופאים לפרסית.[4] הוא הושפע מדוסטויבסקי, סטפן צווייג, תומאס מאן, ארתור שניצלר רומיין רולנד ואחרים,[5] והיה הראשון שתרגם את סטפן צוויג לפרסית.[5] באותו הזמן גם פגש את צאדאק האדיאת והתיידד איתו מאוד.[4]
לאחר חזרתו לאיראן (1927), היה פעיל בחוגים שדגלו במרקסיזם ולקח חלק בהוצאה לאור של כתב עת מרקסיסטי בשם דניא ("העולם").[6] הוא פרסם את יצירותיו של סטפן צוויג בכתב העת בשם ״פרחי סתיו לבנים״ (״White Autumnal Flowers״) ובכינוי ״Fereydun Nakhoda“. כמו כן פרסם בכתב העת מאמר שעורר ויכוח באיראן על פרויד והתיאוריות שלו.[5]
אחיו הבכור מורטזה עלוי לקח אף הוא חלק בהוצאת כתב עת מרקסיסטי אחר. הוא נרדף על ידי השלטון האיראני כשהיה בגרמניה ונמלט לרוסיה. ברוסיה סבל מרדיפה של השלטון הלניניסטי וסיים את חייו במחנה עבודה באוזבקיסטן.[7]
בתקופת שלטונו של רזא שאה, היה בזרג עלוי חבר באיראן בקבוצת איראנים סוציאליסטים[2] שמנהיגה היה ד״ר אראני (Dr. Arani). 53 איש, חברי הקבוצה נכלאו ב-1937 בגין פעילות קומוניסטית.[3] להגנתו טען עלוי שלא היה מעורב פוליטית אלא היה חבר בקבוצת ספרות, שבין היתר קראה בכתבים קומוניסטיים. הוא נשפט ל-7 שנות מאסר, אך שוחרר בשנת 1941 לאחר 4 שנים עם הענקת חנינה כללית לקבוצת האנשים הללו כאשר השתלטו בעלות הברית על איראן במלחמת העולם השנייה. בזמן שישב בכלא כתב שתי יצירות: האחת ״53 אנשים בכלא״ (Panjāh va seh nafar), שבה הוא מתאר את חברי הקבוצה ואת הסבל שעברה הקבוצה בבית הסוהר, והשנייה הייתה אוסף סיפורים קצרים "הערות מהכלא״ (Varaq-pārahā-yē zendān).[2] לאחר השחרור פרסם את שתי העבודות הללו. עלוי המשיך בפעילות פוליטית ובספטמבר 1941 הפך לחבר מייסד של מפלגת התודה הקומוניסטית של איראן. הוא שימש כעורך כתב העת שלה[8] ודובר התנועה, אך עד מהרה סיים את פעילותו לטובת קריירה אקדמית בגרמניה.[9] לאחר מלחמת העולם השנייה, התקרב לקומוניזם הסובייטי ובמסגרת משלחת סקר איראנית ביקר ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית.[2]
בשנת 1946 נערך קונגרס הסופרים האיראני הראשון שהייתה לו נטייה פוליטית שמאלנית ועלוי מילא תפקיד מרכזי בארגונו. עלוי תרם באופן משמעותי לפיתוח הספרות המגויסת, שמשכה קבוצה גדולה של סופרים. בשנים מאוחרות יותר מיקד את תשומת לבם של סופרים איראנים בזכויותיהם הקולקטיביות ובאינטרסים המשותפים, תהליך שהגיע לשיאו בהקמת אגודת הסופרים של איראן (1968). האגודה ראויה לציון בהובלתה ובהתמודדות עם בעיות הצנזורה בשנים שלאחר מכן.[1]
בזרג עלוי היה בגרמניה בעת שההפיכה בשנת 1953 הפילה את ממשלתו של ראש הממשלה מצדק והביאה למעצרים ולמאסרים מסיביים, הוא עזב בשנת 1954 את איראן ועבר לגור במזרח גרמניה וללמד באוניברסיטת הומבולדט, בברלין,[2] עד לנפילת שושלת פהלווי במהפכה ב-1979.[3] הוא לימד באוניברסיטה במשך למעלה משלושה עשורים, והיה אחת הדמויות המשמעותיות בלימודי איראן בשפה הגרמנית ובספרות הפרסית המודרנית.[9] בשנות הקריירה המאוחרות שלו כתב עלוי מספר יצירות בשפה הגרמנית ביניהן: "איראן בעימות" ו"ארץ הוורדים והזמירים", כתב מאמרים בנושא ההיסטוריה והתפתחות השירה הפרסית וחיבר מילון פרסי-גרמני.[3]
באביב 1979 הגיע לאיראן לזמן קצר לאחר 25 שנות גלות והתקבל בחום על ידי אגודת הסופרים האיראנית. שנה לאחר מכן (1980) הגיע לאיראן לביקור קצר ונחרד מהמפנה המדכא שגרמה המהפכה. הוא חזר לגרמניה והמשיך לחיות ולעבוד בברלין. ביקורו האחרון באיראן היה בשנת 1993. בשנת 1997 נפטר בברלין.[1]
הביקורת על יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבקרים ספרותיים ודמויות פוליטיות כאחד ביקרו רבות מיצירותיו, ובפרט את היצירה המוכרת מכולן, "עיניה". המבקרים הביעו את ביקורתם על כך שניתן לראות בכתביו רשומות בעלות תוכן פוליטי יותר מאשר יצירות ספרותיות. על כתביו המאוחרים הובעה ביקורת שונה. לאחר המהפכה האסלאמית נטען שהוא התאים את כתיבתו לשלטון והפך אותה מרומנטיקה מהפכנית לרומנטיקה אסלאמית. גם כתביו האקדמיים המאוחרים לא תרמו למעמדו הספרותי.[1]
ספרו המוכר ביותר ״עיניה״ שיצא לאור בשנת 1952 נחשב בעיני רבים ליצירת מופת. הרומן, וכתבים אחרים שלו יחד עם יצירות נוספות שלו מוזכרים בחומרי הלימוד בתיכונים האיראנים. בתחילה פורסם הרומן ״עיניה״ באיראן אולם זמן קצר לאחר מכן נאסר לפרסום עד נפילת משטר השאה.[1]
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלוי התחתן עם אשתו הראשונה, גיטה, בשנת 1936. הנישואים הסתיימו בגירושים בשנת 1939, בעודו בכלא. אשתו השנייה הייתה בת דודתו פטמה עלוי (Fāṭema Alavi) ונולד לו בן – מני (Māni). בשנת 1956 נישא בגרמניה לגרטרודה קלפטקה (Gertrude Klapoetke).[1]
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירות עיקריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Chamedan (המזוודה), 1934.
- Varaq Pareh'ha-ye Zendan (מחברות בית הכלא), 1941.
- Panjah-o Seh Nafar (חמישים ושלושה איש), 1942.
- Nameh' ha va Dastan'ha-ye digar (מכתבים וסיפורים אחרים), 1952.[2]
- Cheshmhayash (עיניה), 1952.
יצירות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Div... Div (שד... שד), 1931.
- האוזבקים, 1948.
- Kämpfendes Iran (איראן בעימות), 1955, ברלין.
- Geschichte und Entwicklung der modernen persischen Literatur (היסטוריה והתפתחות של הספרות הפרסית המודרנית), 1964, ברלין.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "האיש מגילאן" בתרגום לעברית, מתוך "אלכסון" כתב עת דיגיטלי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Ḥasan Mirʿābedini, ALAVI, BOZORG, Encyclopædia Iranica Online, 6 אוגוסט 2014 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Bozorg Alavi | Modernist Poet, Persian Novelist, Iranian Intellectual | Britannica, www.britannica.com, 2024-02-20 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 Mohammad Ali Jazayery, Modern Persian Prose Literature, Journal of the American Oriental Society 90, 1970, עמ' 257–265 doi: 10.2307/598141
- ^ 1 2 3 4 Persian Language & Literature: Bozorg Alavi, www.iranchamber.com
- ^ 1 2 3 Samira Ranjbara, Mohammad Hossein Haddadib, The influence of Stefan Zweig on Bozorg Alavi, based on a comparison between Stefan Zweig’s The Royal Game and Her Eyes from Bozorg Alavi, International Academic Journal of Humanities 6 (No.1), 26 יוני 2019, עמ' 39–31
- ^ M. Reza Ghods, The Iranian communist movement under Reza Shah, Middle Eastern Studies 26, 1990, עמ' 506–513
- ^ Encyclopaedia Iranica Foundation, Welcome to Encyclopaedia Iranica, iranicaonline.org (באנגלית אמריקאית)
- ^ Yassamine Mather, Iran's Tudeh Party: A History of Compromises and Betrayals, Critique 39, 2012-2011, עמ' 611–627 doi: 10.1080/03017605.2011.621250
- ^ 1 2 The Void Between Tehran and Leipzig - Rosa-Luxemburg-Stiftung, www.rosalux.de, 2020-10-02 (באנגלית אמריקאית)
