מלחמת אוסטריה–סרדיניה
 | ||||||||||||||
| "נפוליאון השלישי בקרב סולפרינו" על ידי ז'אן-לואי-ארנסט מסונייה. שמן על קנווס, 1863. | ||||||||||||||
| תאריכים | 29 באפריל 1859 – 11 ביולי 1859 (74 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ממלכת לומברדיה-ונציה | |||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי-סרדיני שביתת הנשק של וילפרנקה (12 ביולי 1859) | |||||||||||||
| ||||||||||||||
_crowned.svg){kind=small}
מלחמת אוסטריה–סרדיניה (גם מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, מלחמת צרפת–אוסטריה או מלחמת אוסטריה–פיימונטה, הידועה גם כמערכת איטליה), נערכה בין צרפת תחת שלטונו של נפוליאון השלישי וממלכת סרדיניה נגד האימפריה האוסטרית בשנת 1859. בעקבות תהליך האיחוד האיטלקי, מלחמה זו מוכרת גם כמלחמת העצמאות השנייה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שליטי ממלכת סרדיניה-פיימונטה (להלן ממלכת סרדיניה), שנחלו תבוסה כנגד אוסטריה במלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה, הבינו כי רק בעזרת בעלי ברית יצליחו לנצח.
מסקנה זו הובילה את קמילו בנסו די קאבור, ראש ממשלת ממלכת סרדיניה, לכונן יחסים עם מעצמות אירופאיות אחרות, באמצעות השתתפות חלקית במלחמת קרים.
בועידת השלום בפריז ניסה קאבור למשוך תשומת לב לאיחודה של איטליה. קאבור מצא כי הבריטים והצרפתים בעד, אך כלל אינם מעוניינים לפעול נגד האינטרסים של אוסטריה, מאחר שצעדים לכיוון עצמאות איטלקית יאיימו על טריטוריה אוסטרית בלומברדיה ובוונטיה. שיחות בין נפוליאון השלישי וקאבור לאחר ועידת השלום סימנו את נפוליאון כמועמד לסייע לאיטליה.
ב-14 בינואר 1858 ניסה פליצ'ה אורסיני האיטלקי לרצוח את נפוליאון השלישי. ניסיון רצח זה הביא אהדה רבה למאמץ האיחוד האיטלקי, והשפיע עמוקות על נפוליאון עצמו, אשר הפך נחוש לעזור לפיימונטה נגד אוסטריה בפעולות ההפיכה שממשלות איטליה יאפשרו בעתיד.
הקיסר נפוליאון השלישי וקמילו בנסו די קאבור, חתמו על הסכם ברית נגד אוסטריה: צרפת תסייע לממלכת סרדיניה במלחמה נגד אוסטריה אם תותקף, ומלכת סרדיניה תעביר בתמורה לצרפת את ניס ואת סבויה.
ברית סודית זו שירתה את שתי המדינות: היא סייעה לשליטי פיימונטה באיחוד חצי האי האפניני תחת בית סבויה, והחלישה את אוסטריה, יריבתה המושבעת של האימפריה הצרפתית תחת שלטונו של נפוליאון השלישי.
קאבור, אשר הותנה בקבלת סיוע מצרפת בתקיפה אוסטרית, הסית את וינה בעזרת סדרת תמרונים צבאיים בקרבת הגבול. אוסטריה פרסמה אולטימטום ב-23 באפריל 1859, בו דרשה את פירוק צבא סרדיניה. עקב סירובה של סרדיניה, הוכרזה מלחמה ב-29 באפריל, אשר גררה את צרפת לעימות.
כוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא צרפת במערכת האיטלקית מנה כ-130,000 חיילים, 2,000 פרשים ו-312 תותחים.
הצבא פעל תחת פיקודו של נפוליאון השלישי, מחולק לחמישה קורפוסים: הגיס הראשון, תחת פיקודו של אשיל ברגו ד'הילר, הגיס השני, תחת פיקודו של פטריס דה מק-מהון (דוכס מגנטה), הגיס השלישי תחת פיקודו של פרנסואה סרטין קנרובר, הגיס הרביעי תחת פיקודו של אדולף ניל, והגיס החמישי תחת פיקודו של הנסיך נפוליאון בונפרטה. המשמר הקיסרי הובל על ידי אוגיסט רניו דה סן-ז'אן ד'אנז'לי.
צבא סרדיניה מנה כ-70,000 חיילים, 4,000 פרשים ו-90 תותחים. הצבא חולק לחמש דיוויזיות, תחת פיקודו של קסטרלברוגו, מנפרדו פנטי, ג'יובני דורנדו, אנריקו סיילדיני ודומניקו סוצ'יארי. בנוסף, מתנדבים שירתו בשתי דיוויזיות קלות. המפקד העליון היה ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, אשר נעזר באלפונסו פררו לה מרמורה.
צבא אוסטריה מנה כ-220,000 חיילים, 824 תותחים ו-22,000 פרשים. תחת פיקודו של פלדמרשל פרנץ גיולאי.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפתיחת המלחמה, לא היו כוחות צרפתיים באיטליה, ולכן הגיעו כוחותיו של המרשל פרנסואה סרטין קנרובר לפיימונטה בשימוש הגדול הראשון ברכבות. במקביל הצליחו הכוחות האוסטרים לצבור הישגים רבים כנגד צבא סרדיניה החלש עוד לפני הגעתם של הכוחות הצרפתיים לפיימונט.
הרוזן גיולאי, מפקד הכוחות האוסטריים בלומברדיה, בחר לתקוף מאזור נהר טיצ'ינו. לרוע מזלו, החל גשם כבד לרדת בזמן הצליחה של הנהר, דבר שאפשר לפיימונטה להציף את שדות האורז שלהם מבעוד מועד ולעכב בכך את התקדמות הכוחות.
האוסטרים תחת פיקודו של גיולאי הגיעו לוורצ'לי, כדי לאיים על טורינו, בעוד שכוחות צרפתים-סרדינים נעו כדי לחזק את אלסנדריה וגשרי נהר פו מסביב לקזאלה מונפראטו גרמו להם לסגת.
ב-14 במאי הגיע נפוליאון השלישי לאלסנדריה, כדי לקחת את הפיקוד.
הקרב הראשון בין כוחות צרפתיים ואוסטרים היה במונטבלו ב-20 במאי, קרב בין כוחות אוסטריים תחת פיקודו של סטדיון מול דיוויזיה בודדת של החיל הראשון של הצרפתים תחת פיקודו של אלי פרדריק פוריי. הכוח האוסטרי היה גדול פי שלושה, אבל פוריי ניצח בקרב.
בתחילת יוני הגיע הכוח של גיולאי סמוך לרכבת של מג'נטה ותפס עמדות הגנה מזרחית לנהר. נפוליאון השלישי תקף את ישירות את אזור טיצ'ינו עם חלק מהכוח, כאשר יתר הכוח איגף את הכוחות האוסטריים. עקב כך נסוג גיולאי רחוק מאוד אל מצודות במזרח לומברדיה, שם שוחרר מתפקידו.
מחליפו של גיולאי היה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, אשר ארגן את הכוחות האוסטריים בקו הגנה על השטח האוסטרי שמאחרי נהר מינצ'ו.
השתתפותו של הקיסר בקרב סולפרינו הייתה הראשונה והאחרונה. צבא של צרפת ופיימונטה כבשו את מילאנו והתקדמו באיטיות מזרחה כדי לסיים את הקרב כנגד אוסטריה בטרם פרוסיה תתערב.
האוסטרים גילו כי הכוחות הצרפתיים נעצרו בברשה, החליטו לנסות להפתיע אותם על ידי מעבר להתקפה. הכוחות הצרפתיים עברו למגננה, אך אף צד לא ידע באמת היכן יריבו נמצא. בנדק יחד עם הגיס השמיני הופרדו מהכוח הראשי, אשר הגן על פוזולנגו. הצעד נחל הצלחה, אם כי יתר הצבא האוסטרי נסוג ברגע שפרצה הסערה הגדולה, ונטש מספר ערים לצבא הצרפתי.
במקביל הביסו מתנדבי ציידי האלפים של ג'וזפה גריבלדי את האוסטריים בקרב ורזה ובקרב סן-פרמו בחלקה הצפוני של לומברדיה.
השלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפחד למעורבות גרמניה הובילה את נפוליאון לחפש אחר דרך לצאת מהמלחמה, באמצעות חתימה על הפסקת אש עם אוסטריה בווילפרנקה די ורונה. רוב ממלכת לומברדיה, עם עיר בירתה מילאנו (מלבד מנטובה ולגנגו והשטח סביבן) עברה לידי צרפת, אשר מיידית הסיגה את כוחותיה מהן לסרדיניה. השליטים במרכז איטליה, אשר גורשו עקב ההפיכה, הורשו לשוב.
ההסכם אשר נעשה על ידי נפוליאון, מאחרי גבם של בעלי הברית הסרדינים, הוביל לזעם רב בסרדיניה – קאבור בעצמו התפטר כאות מחאה. בכל אופן, הסכם וילפרנקה הוחלף בנובמבר בהסכם ציריך.
מדינות מרכז איטליה נכבשו על ידי הפיימונטסים, אשר לא שיתפו פעולה בהשבת השליטים הקודמים, והצרפתים לא שיתפו פעולה באכיפת הסכם הפסקת האש. האוסטרים נותרו מתוסכלים והצרפתים כשלו בביצוע הסכם.
בשנה שלאחר מכן, 1860, בעזרת אישור בריטי וצרפתי, דוכסות פארמה, דוכסות מודנה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה ושטחי האפיפיור – סופחו לממלכת סרדיניה, וצרפת קיבלה את ניס וסבויה כפי שסוכם.
מהלך זה הוביל למשלחת בראשות גריבלדי לסיציליה, אשר השלימה את איחוד איטליה.
ציר הזמן 1859
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 26 במאי, ציידי האלפים של ג'וזפה גריבלדי התעמתו עם כוחות אוסטריים תחת פיקודו של פלדמרשל לוטננט קרל ברון אורבן בקרב ורזה;
- 20 במאי, חי"ר צרפתים ופרשים סרדינים הביסו את הצבא האוסטרי, אשר נסוג, ליד קרב מונטבלו;
- 27 במאי, "ציידי האלפים" הביסו את אורבן בקרב סן פרמו, ונכנסו לקומו.
- 30 במאי, כוחות סרדינים הביסו את צבא אוסטריה בקרב פלסטרו;
- 4 ביוני, בקרב מגנטה, הצרפתים הביסו את האוסטריים;
- 21 ביוני/24 ביוני, בקרב סולפרינו, סרדינים וצרפתים הביסו את הכוחות האוסטריים ואת פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה. הקרב הטיל רושם רב על ז'אן אנרי דינן אשר ייסד את הצלב האדום;
- 11 ביולי, פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, התמודד עם הפיכה בהונגריה, פגש את נפוליאון השלישי בווילפרנקה די ורונה, בה חתמו על הפסקת האש.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פייר מילזה, קלוד דיבו, "איחודן של איטליה ושל גרמניה (1871-1858)", בתוך: פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1989, עמ' 228–229
