בית המדרש הגבוה למדעי היהדות
 | |
| בית ליאו באק (בעבר ברח' הארטילריה 14, כיום רח' טוּכוֹלסקי 9 בשכונת מִיטֶה) בברלין, שם שכן בעבר בית המדרש | |
| בית מדרש לרבנים | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1872–הווה (כ־152 שנים)  |
| מייסדים |
אברהם גייגר |
| מיקום | |
| מדינה |
 גרמניה |
| קואורדינטות | 52°31′26″N 13°23′32″E / 52.524°N 13.3921°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   בית המדרש הגבוה למדעי היהדות | |
  | |
בית המדרש הגבוה למדעי היהדות (מתורגם גם כבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל, ולעיתים כבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות; בגרמנית: Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) היה מוסד גבוה ללימודי יהדות שהחל לפעול בברלין ב-6 במאי 1872, ופעל עד לסגירתו בידי הנאצים בשנת 1942.
הרקע להקמתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית המדרש לרבנים בברסלאו היה המוסד המודרני הראשון בגרמניה להכשרת רבנים, אך בקרב החוגים הרפורמיים רווחה אי-נחת מדרכו; בוגריו עסקו בעיקר בלימוד הלכה, וכמעט שלא דנו בהיבטים רעיוניים או אמוניים. כמו כן, החופש האקדמי בברסלאו היה מוגבל ובין היתר נאסר על שימוש של ממש בביקורת המקרא. אברהם גייגר ותומכיו שאפו לכונן מכון משלהם, שתהיה בו חירות מדעית גמורה ויהיה נאמן לשיטתם. יוזמה של ממש התחילה רק ב-1869, בוועידת לייפציג; לאחריה לקח פרופ' מוריץ לצרוס את הובלת המיזם. לצרוס היה בראש ובראשונה עסקן קהילתי, ולמורת רוחו של גייגר תכנן את המוסד כעל-זרמי וכפה הכללת אורתודוקסים בין המורים ותוכנית לימודים משולבת[1]. ב-1870, נחנך המוסד ונפתח כעבור שנתיים (בגלל מלחמת צרפת–פרוסיה). בראש חבר הנאמנים של המוסד עמד לצרוס וגייגר שימש כפרופסור לתולדות עם ישראל וספרות עברית.
בית המדרש הוקם במטרה לעסוק בכל הזרמים של היהדות, אך במהלך השנים התמקד בהכשרת רבנים.
מורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המורים הראשונים בבית המדרש היו אברהם גייגר, ישראל לוי, היימן שטיינטל ודוד קאסל. פנחס פרנקל החליף את גייגר[2] וד"ר יואל מילר החליף את לוי[3], שעבר בשנת 1883 לבית המדרש לרבנים בברסלאו. לאחר פטירתו של פרנקל החליף אותו בשנת 1888 ד"ר מאיבוים[4]. בעקבות פטירת דוד קאסל מילאו המורים את מקומו באופן זמני[5] ובסוף 1893 החליף מרטון שריינר את דוד קאסל[6].
בשנת 1898 היו ארבעת מורי בית המדרש: פרופ' היימן שטיינטל, הד"ר מאיבוים שלימד את חכמת הדרוש, מדרשים ובאירוי תנ"ך, ד"ר מרטון שריינר שלימד תנ"ך ופילוספיה יהודית ויחזקאל בנעט שלימד גמרא[7]. בעקבות פטירתו של שטיינטל מילא שריינר את מקומו[8]. בשנת 1903 החליף ד"ר יצחק משה אלבוגן את ד"ר שריינער, שפרש עקב מחלה. עוד קודם לכן הצטרף ד"ר מאנעט לצוות[9]. בשנת 1905 הצטרף אברהם שלום יהודה לצוות בית המדרש, כדי לחזק את לימוד העברית[10]. בשנת 1913 למדו בבית המדרש גם ד"ר ולשויער, ד"ר פריינד, ד"ר הוכפלד ואויגן טויבלר, שהצטרף לצוות בית המדרש בשנת 1910. הרמן כהן נתן במוסד הרצאות לקהל שומעים חופשי, דבר שמשך שומעים רבים לבית המדרש[11].
מורים נוספים בבית המדרש היו חנוך אלבק (לימד בין 1926-1936), ליאו בק, יעקב נחום אפשטיין (לימד בשנים 1922–1924), יוליוס גרינטל ויוליוס גוטמן, וכן אברהם יהושע השל, שגם למד במוסד זה.
בית המדרש לא העמיד דרישות בנושאי דת בפני מוריו, אך כולם היו מסורתיים ושלטו בשפה העברית.
תלמידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנתו הראשונה, 1872, למדו בבית המדרש 12 סטודנטים, בהם 4 נשים. בשנת 1898 למדו בבית המדרש בין 28–30 תלמידים[7] ובשנת 1903 הגיע מספר התלמידים לכ-40[9]. בשנת 1921 למדו בו 63 סטודנטים בהיקף מלא, ו-45 בהיקף חלקי. רבים מהסטודנטים היו בוגרי ישיבות ממזרח אירופה. בשנים 1930–1933 הביא המוניטין של בית המדרש להצטרפות סטודנטים לא-יהודים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשנת 1932 למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל הסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.
בשנת 1902 התארגנה בבית המדרש אגודה ציונית של סטודנטים, ובה יהודה לייב מאגנס וארתור בירם. מורי בית המדרש, ששללו פעילות פוליטית בין כתליו, הביאו לסגירתה.
לבית המדרש הגבוה למדעי היהדות התקבלו אך ורק תלמידים שעמדו בהצלחה בבחינות הבגרות הממשלתיות בגרמניה, רובם בוגרי בתי ספר תיכוניים, ורק בודדים עמדו בבחינות אחרי לימודים אקסטרניים. מכיוון שבית המדרש לרבנים בברסלאו ובבית המדרש לרבנים בברלין נדרשו התלמידים להתנהגות דתית, נטו תלמידים מבתים דתיים להגיע לבתי מדרש אלו ותלמידים מבתים לא דתיים נטו להגיע לבית המדרש הגבוה למדעי היהדות[12].
תחת השלטון הנאצי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנהגת נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון הביאה להצטרפות סטודנטים יהודים שגורשו מהאוניברסיטאות, ובבית המדרש נפתחו למענם קורסים בנושאים כלליים. בשנות השלושים אף נמשכה הסמכת רבנים במוסד. (כך למשל, הוסמך אמיל פאקנהיים בשנת 1936). יחד עם זאת החלה דעיכתו של בית המדרש, לאחר שמורים ותלמידים היגרו מגרמניה. בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר עסק בית הספר בהוראת עבודה סוציאלית. ניסיון להעבירו ללונדון נכשל. בשנת 1942 נותרו בבית הספר שלושה תלמידים ומורה אחד, ליאו בק. ב-19 במאי 1942 נסגר בית המדרש ורכושו הוחרם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- Gerhard Falk, Hochschule für die Wissenschaft des Judentums
- * דייטשלאנד, הצפירה, 22 ביולי 1874
- בית המדרש לחכמת ישראל בברלין, חלק א', המליץ, 27 במאי 1897
- בית המדרש לחכמת ישראל בברלין, חלק ב', המליץ, 30 במאי 1897
בית הספר הגבוה למדעי היהדות (ברלין), דף שער בספרייה הלאומית
עופר אדרת, פרויקט לאיתור ספרים שנבזזו מספריית בית המדרש, באתר הארץ, 9 בינואר 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל מאיר, "חילוקי דעות על חינוך מודרני לרבנים בגרמניה של המאה הי"ט", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1973. עמ' 200.
- ^ יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- ^ י. ש. פוקס, מכתבים מארץ אשכנז, הצפירה, 28 בינואר 1889
- ^ ברלין, 6 מאי 1888, הצפירה, 13 במאי 1888
- ^ מכתבי סופרים, ברלין, הצפירה, 14 בפברואר 1893
- ^ בחו"ל, הצפירה, 8 בינואר 1894
- ^ 1 2 ביהמ"ד הגבוה לחכמת ישראל בברלין, הצפירה, 2 ביוני 1898
- ^ משה אלעזר אייזנשטאדט, בית מדרש העליון לחכמת ישראל בברלין, הצפירה, 7 במאי 1901
- ^ 1 2 ד"ר משה אלעזר אייזנשטאדט, בית מדרש לחכמת היהדות בברלין, המליץ, 8 במאי 1903
- ^ מכתבים מאשכנז, הצפירה, 22 במאי 1905
- ^ מכתבים מחוץ לארץ, הצפירה, 13 במאי 1913
- ^ ד"ר משה אלעזר אייזענשטאדט, תשובה כללית לתקנת הרבים, המליץ, 17 בספטמבר 1894
| בקרת זהויות |
|
|---|