הקרב על סאיפאן
.jpg) | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 ביוני 1944 – 9 ביולי 1944 (25 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב ים הפיליפינים | |||||||||||||||||
| מקום | סאיפאן, איי מריאנה הצפוניים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
15°11′00″N 145°45′00″E / 15.18333333°N 145.75°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על סאיפאן (באנגלית: Battle of Saipan) היה הראשון בסדרה של התקפות שיזם הפיקוד האמריקאי במטרה לכבוש את איי מריאנה במסגרת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי סאיפאן, הגדול שבאיי מריאנה הצפוניים, מ-15 ביוני 1944 עד 9 ביולי באותה השנה. במהלך הקרב השמידו הדיוויזיות ה-2 וה-4 של חיל הנחתים ודיוויזיית הרגלים ה-27, בפיקוד לוטננט גנרל הולנד סמית', את הדיוויזיה ה-43 של הצבא היפני הקיסרי בפיקוד לוטננט גנרל יושיצוגו סאיטו שהגנה על האי, והשתלטו עליו לאחר קרבות קשים.
במהלך כיבוש סאיפאן ספג הצבא האמריקאי את מספר הנפגעים הגדול ביותר עד אותו שלב במסגרת המערכה נגד יפן בזירת האוקיינוס השקט. מתוך 71,000 חיילים שנחתו באי, נהרגו 2,949 ונפצעו 10,364.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרבות שנערכו ב-1943 ובמחצית הראשונה של 1944, כבשו בנות הברית את איי שלמה, איי גילברט, איי מרשל ואת חצי האי פפואה של גינאה החדשה, והכך התקרבו לקו ההגנה העיקרי של יפן באוקיינוס השקט: איי קרוליין, איי פלאו ואיי מריאנה.
במטרה לשבור את קו ההגנה הזה, יצאו בנות הברית לשתי מערכות: מפקדת דרום-מערב האוקיינוס השקט בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור התקדמה לעבר הפיליפינים דרך גינאה החדשה והאי מורוטאי, ומפקדת האוקיינוס השקט בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ תקפה את איי מריאנה. הבחירה באיי מריאנה כמטרה הושפעה מהכנסת מטוסי בואינג B-29 סופרפורטרס לשימוש, שכן כיבוש האיים יכניס את טוקיו לטווח המפציצים (2,400 קילומטרים).
היפנים ציפו לתקיפה באזור כלשהו לאורך קו ההגנה שלהם ושיערו שהמטרה תהיה איי קרוליין. כדי לתגבר ולצייד את חיל המצב שלהם, הם נזקקו לעליונות אווירית וימית ולכן תכננו מבצע לתקיפת נושאות המטוסים האמריקאיות ביוני 1944 שלימים נודע כקרב ים הפיליפינים.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 ביוני 1944 פתח הצי האמריקאי פתח בהפגזה מקדימה על סאיפאן שנמשכה יומיים. בהפגזה היו מעורבות 15 אוניית מערכה, ובמהלכה נורו כ-165,000 פגזים. על מנת להימנע מפגיעה ממוקשים ימיים, בוצע הירי ממרחק של 9 קילומטר ויותר, בנוסף לכך הצוותים לא היו מנוסים בהפגזת חופים, ולכן ההרעשה הארטילרית לא הייתה יעילה.
ב-15 ביוני 1944 בשעה 7 בבוקר החלה הנחתת כוחות על חופי האי. יותר מ-300 נחתות פרקו 8,000 נחתים בחוף המערבי של סאיפאן. בסביבות השעה 9 בבוקר החלו 11 ספינות לתת חיפוי ארטילרי לנחתים שהסתערו על החוף. היפנים הכינו את מערך ההגנה שלהם בדקדקנות אופיינית, והציבו דגלים על החופים לצורך סימון טווחים לארטילריה שלהם, דבר שאיפשר להם להשמיד כ-20 טנקים אמפיביים אמריקאים במהלך הנחיתה. החופים היו מוגנים היטב בשוחות לחימה ובגדרות תיל, והמגינים היפניים קיבלו חיפוי מעמדות מקלעים וארטילריה מבוצרות. כתוצאה מכך ספגו הכוחות האמריקאים אבדות כבדות ביום הלחימה הראשון. למרות זאת, עד רדת הלילה, הצליחו דיוויזיות הנחתים ה-2 וה-4 לבסס ראש חוף ברוחב כ-10 קילומטרים ובעומק של כקילומטר.
באותו לילה פתחו היפנים במתקפת נגד אך ספגו אבדות כבדות ונהדפו לאחור. ב-16 ביוני, נחתו יחידות של דיוויזיית החי"ר ה-27 של צבא ארצות הברית והתקדמו לשדה התעופה "אסטילו". בלילה ביצעו היפנים ניסיון נוסף למתקפת נגד. ב-18 ביוני נטש סאיטו את שדה התעופה.
הפלישה הפתיעה את היפנים שציפו למתקפה דרומה יותר. אדמירל סואמו טויודה, מפקד הצי הקיסרי היפני ראה בכך הזדמנות להשתמש בכח התקיפה שיועד להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות כדי לתקוף את כוחות הצי האמריקאי סביב סאיפאן וב-15 ביוני הוא נתן פקודת התקפה. ההתקפה התפתחה לקרב ים הפיליפינים שתוצאותיו היו הרסניות לצי הקיסרי היפני, שאיבד שלוש נושאות מטוסים ומאות מטוסים, מה שהותיר את הכוחות היפנים באיי המריאנה ללא כל תקווה לתגבור ולאספקה.
ללא אספקה נגזר גורלו של הקרב, אך מגיניו היפנים של האי היו נחושים להילחם עד האדם האחרון. סאיטו ארגן את חייליו בקו שעוגן בהר טאפוטצ'או וניצל את פני השטח ההרריים והניתנים להגנה של מרכז סאיפאן. הכינויים שהעניקו האמריקאיים לאזורי הקרבות, "כיס הגיהנום", "רכס לב הארגמן" ו"עמק המוות", מעידים על עוצמת הקרבות. היפנים השתמשו במערות הרבות שהיו בפני השטח הוולקניים כדי לעכב את הכוחות התוקפים. הם התחבאו במשך היום ובלילה יצאו להתקיף. האמריקאים פיתחו בהדרגה שיטות כדי לטהר את המערות בעזרת צוותי להביורים שנתמכו בארטילריה ובמקלעים.
עד 7 ביולי, כבר לא נותר ליפנים לאן לסגת. סאיטו הכין תוכניות למתקפת בנזאי התאבדותית אחרונה. על גורל האזרחים שנשארו על האי, אמר סאיטו, "אין יותר הבדל בין חיילים לאזרחים. זה יהיה לטובתם אם הם יצטרפו להתקפה עם חניתות מבמבוק מאשר יפלו בשבי". עם שחר, כשקבוצה המונה תריסר אנשים נושאת דגל אדום ענק לפניהם, הסתערו כל החיילים הנותרים והבריאים בגופם (מספרם נאמד ב-3,000) קדימה בהתקפה אחת אחרונה. מאחוריהם השתרכו הפצועים כשחלקם חבושים בראשם, נשענים על קביים ובקושי חמושים. היפנים הסתערו על שני גדודים אמריקאים והצליחו להסב להם כ-650 נפגעים, לפני שכל הכוח התוקף הושמד באש מקלעים וארטילריה אמריקאית. בשעה 16:15 ב-9 ביולי, הודיע אדמירל טרנר שהושלם כיבוש האי סאיפאן. סאיטו והמפקדים הכפופים לו, הירקושי ואיגטה, התאבדו באחת המערות. בנוסף להם התאבד גם סגן אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, שהוביל את נושאות המטוסים היפניות במהלך מתקפה על פרל הארבור ובקרב מידוויי, ונחת בסאיפאן כדי לעזור בהגנה על האי.
בימים האחרונים של הקרב התאבדו מאות רבות של אזרחים יפנים, חלקם קפצו מצוקים שזכו לכינויים "צוקי ההתאבדות" ו"צוקי הבנזאי". רוב המאמצים של החיילים האמריקאים לשכנע את האזרחים להיכנע במקום להתאבד היו חסרי תועלת. התעמולה שהופצה ביפן ותיארה את האמריקאים והבריטים כ"שטנים" שיתייחסו לשבויים בצורה ברברית הרתיעה אותם מלהיכנע.
לפי ההערכות, נהרגו במערכה כ-22,000 אזרחים יפנים. כמעט כל החיילים היפנים שהוצבו על האי (לפחות 30,000) נהרגו. לאמריקאים עלה הניצחון ביותר נפגעים מבכל קרב אחר עד אז במלחמה באסיה ובאוקיינוס השקט. מתוך 71,000 החיילים שנחתו, 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.
לאחר הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהגיעו החדשות על התבוסה לטוקיו, שוחרר ראש הממשלה היפני הידקי טוג'ו מפיקוד על הצבא היפני באופן מיידי וב-18 ביולי 1944, הוא התפטר ביחד עם כל ממשלתו.
האי סאיפאן הפך לבסיס חשוב למבצעים הבאים באיי המריאנה, ולאחר מכן בפלישה לפיליפינים באוקטובר 1944. מפציצים שהוצבו בסאיפאן תקפו את הפיליפינים, איי ריוקיו ויפן.
קפטן סקאה אובה מהצבא היפני ו-46 מחייליו החזיקו מעמד בהרים עד 1 בדצמבר 1945, אז נכנעו.
הקרב על סאיפאן בקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב על סאיפאן מתואר בסרט "זעקת הקרב" משנת 1955, בבימויו של ראול וולש, לפי ספרו של לאון יוריס.
ב-2002 יצא הסרט "לחישות מלחמה" בבימויו של ג'ון וו ובכיכובם של ניקולס קייג' וכריסטיאן סלייטר, המספר על חלקם של הקשרים משבט הנאוואחו בקרב על סאיפאן.
ב-2011 יצא הסרט "אובה: הסמוראי האחרון" (Taiheiyou no kiseki: Fokkusu to yobareta otoko), בבימויו של הידיוקי היריאמה, המתאר את יחידתו של אובה שהמשיכה להילחם גם לאחר שיפן ויתרה על סאיפן, עד כשלושה חודשים לאחר שפורסם באי נאום הכניעה של קיסר יפן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקרבות באיי המריאנה, באתר "בסיס הנתונים של מלחמת העולם השנייה"
- סאיפאן - תיאור הקרב, מתוך עלון של אוגדת הנחתים השנייה
- הקרב על סאיפאן, מאמר של קפטן ג'ון צ'אפין
- התקפת בנזאי בסאיפאן, מאמר ביפנית
- סאיפאן: ההתחלה של הסוף, מאמר של מייג'ור קארל הופמן
- המערכות של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה: מערב האוקיינוס השקט, באתר מרכז ההיסטוריה של צבא ארצות הברית
| המערכה על איי מריאנה ופלאו | |
|---|---|
|
