מוקאוומה

מֻקַאוַמַה (בערבית: مقاومة, תעתיק חופשי: מוּקאוומה), מילה ערבית שפירושה "התנגדות". משמשת בעיקר לתיאור ארגוני טרור כדוגמת החמאס, אך בהקשר מדיני, המילה משמשת לכל סוג של התנגדות, לאו דווקא אלימה, למשטר כיבוש או דיכוי. בעברית היא משמשת בדרך כלל ככינוי לדוקטרינה צבאית שהתגבשה בקרב ארגונים אסלאמיים נגד ישראל והעולם המערבי הדוגלת במאבק מתמיד עד להשמדה בעזרת התשה, ולעיתים גם נגד מדינות הלאום הערביות.

התגבשות ואימוץ הדוקטרינה

דוקטרינת המוקאוומה התגבשה מתוך הבנה כי האסלאם אינו מסוגל להילחם בשיטות, בטכנולוגיות מתקדמות ובציוד מתקדם של "מדינות הכופרים" (מדינות המערב). ראשיתה של המוקאוומה הותוותה בתנועת המוג'הידין באפגניסטן שבסיוע אמריקני-סעודי הצליחה להביס את הצבא האדום למרות עדיפותו בכמות ואיכות, לעומת מלחמות קונבנציונליות כנגד צבאות המערב שכשלו פעם אחר פעם.

דוקטרינה זאת אומצה (בווריאנטים קלים) על ידי ארגוני טרור אסלאמיסטיים דוגמת אל-קאעִדה, חזבאללה (שמפלגתה הפוליטית מכונה "ההתנגדות הלבנונית"), חמאס (ראשי תיבות של "תנועת ההתנגדות האסלאמית") ועוד. הדוקטרינה מיושמת כיום הלכה למעשה במלחמה בעיראק, בסוריה, ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובסומאליה.

צורת לחימה זאת מוגדרת במערב לעיתים כ"מלחמה רשתית" (Net Warfare), שבה פגיעה בתא אחד אינה קטלנית בשל ביזור פעילי הטרור בתאים רבים שכמעט ואינם קשרים ביניהם. שיטת לחימה זאת מופעלת על ידי הצד הנחות כ"לחימה א-סימטרית" (Asymmetric Warfare).

עקרונות הדוקטרינה

על פי הפרשן הצבאי רון בן ישי, המוּקאוומה היא לוחמת גרילה משולבת טרור העושה שימוש סלקטיבי בטכנולוגיות מתקדמות ובשיטות ארגון של צבא סדיר שעקרונותיה ארבעה:

1. התשת החברה החילונית דמוקרטית באמצעות הקזת דם ולחץ פסיכולוגי מתמשך בצד נכונות דתית להקרבה אישית, לעיתים עד מוות.
2. שימוש בכלי נשק פשוטים וזולים שזמינים בכמויות גדולות, שלצבא סדיר קשה להתמודד מולם, כמו רקטות ארטילריות, טילי נ"ט ומטעני חבלה מתוחכמים.
3. הימנעות מהתמודדות ישירה כנגד צבא האויב שיש לו עדיפות בכוח אש ובאמצעים טכנולוגיים, באמצעות שימוש בשיטות הסוואה וחמיקה כגון: מנהרות, מערות, ובונקרים תת-קרקעיים, ובכללה, אי שימוש באמצעים טכנולוגיים (כמו רשתות תקשורת אלחוטיות) שעלולים להסגיר את מיקומם.
4. קשירת ידי הצבא שמולו מתקיים עימות באמצעות לחימה בתוך ומתוך אוכלוסייה אזרחית ושימוש במנגנוני תעמולה ואמצעי תקשורת ששוללים את הלגיטימציה המוסרית של ההפעלה הצבאית שצבא סדיר יכול להפעיל נגדה, בשל הפגיעה באזרחים.

יש הסוברים כי הדוקטרינה מתמצה בעקרונות הבאים:^{[דרוש מקור]}

1. לחימה תמידית מתמשכת ומתישה עד להשגת המטרה הסופית.
2. אין חתירה להכרעה אלא למניעת הכרעה על ידי האויב.
3. אין נלחמים על כיבוש או השתלטות על שטח.
4. אין סייג להשתמש בשיטות בעלות זיקה לטרור.
5. אין בהילות - הזמן פועל לטובת האסלאם.
6. אין משמעות לאבדות גדולות בלחימה (כל נפגע הופך לשהיד).
7. אין צורך להגיע למאזן או עדיפות כוחות. למרות נחיתות יש להילחם תוך חיפוש נקודות תורפה.
8. הלחימה אינה לטובת מדינה אלא בשם ולמען "האומה האסלאמית" (בהגדרה זאת ניתן להתעלם מניגודים בין סונים לבין שיעים ובין פלגים נוספים באסלאם)

שימושים בדוקטרינה והתמודדות עמה

הטקטיקה של התשת החברה הדמוקרטית באמצעות הקזת דם נעשתה בגל אירועים אלימים לאחר מלחמת עיראק, באמצעות פיגועים רבים שגבו את חייהם של אלפי חיילים אמריקנים, והצליחה לגרום ללחץ בדעת הקהל האמריקנית לסגת מעיראק. גם ארגון חזבאללה השתמש ברצועת הביטחון בטקטיקה זו, במסגרת הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000), והצליח להביא להפלת צד"ל ולנסיגת צה"ל מדרום לבנון. מאוחר יותר הרשות הפלסטינית וטרוריסטים פלסטיניים השתמשו בטקטיקה זו באמצעות גלים של מחבלים מתאבדים שהתפוצצו בערי ישראל באינתיפאדה השנייה ולאחריה, חזבאללה וחמאס באמצעות ירי אקראי ובלתי מכוון של רקטות, אבל הם הביאו לשורת מבצעים ישראליים (מבצע חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, ומבצע צוק איתן), שהניבו תוצאות הפוכות ממה שקוו על ידי תנועות ההתנגדות.

טקטיקה נוספת שרוב הארגונים משתמשים בה, היא חטיפת אזרחים או חיילים, כדי להגיע להישגים פוליטיים. יש ארגונים (כדאעש בסוריה) שחטפו אזרחים והוציאו אותם להורג, כדי להטיל מורא על האויבים, ויש ארגונים שחטפו אזרחים או חיילים כבני ערובה במטרה להגיע להישגים, כמו למשל לשחרר לוחמיהם ואסיריהם (חמאס), או לנסות לגרום למדינות מסוימות להפסיק פעילות כזו או אחרת בתחום מסוים (טליבאן וחזבאללה).

הטקטיקה של ההסתתרות והחמיקה הופעלה על ידי חזבאללה כבר בזמן רצועת הביטחון, ושוכללה בצורה טובה מול צה"ל במלחמת לבנון השנייה באמצעות בונקרים בשטחים פתוחים, שכונו בצה"ל "שמורות טבע". לעומת זאת במבצע עופרת יצוקה טקטיקה זו הצליחה פחות, לאחר שצה"ל נערך מראש לסוג כזה של לוחמה. למול הטקטיקה של החמיקה וההסתתרות של הלוחמים, האמריקנים פיתחו שיטה שבה מזל"טי RQ-1 פרדטור חמושים בטילי נ"ט הלפייר חיסלו מגובה רב פעילי בכירים רבים של ארגון אל-קאעידה. גם צה"ל משתמש בשיטה זו.

הטקטיקה של ניסיון לקשירת ידי הצבא באמצעות אזרחים הופעלה על ידי חמאס ב"מבצע עופרת יצוקה" באינטנסיביות רבה, כאשר רוב הלחימה נעשתה בשטחים אזרחיים, ואף מתוך מקומות אזרחיים מובהקים כבתי ספר ומסגדים, והניסיון התעמולתי עלה יפה (ובמיוחד לאור התגייסותן של רשתות ערביות כרשת אל ג'זירה שהציגה תמונות של הרס אזרחי וילדים מתים), והצליחה ליצור לחץ בינלאומי חזק, שהביא בסופו של דבר לעצירת המבצע. לעומת זאת טקטיקה זאת כשלה כישלון מובהק בצ'צ'ניה, בשל רגישותם הנמוכה של הרוסים לחיי אדם, אף כלפי אזרחיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באירועים של משבר בני הערובה בבסלאן ומשבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה, והשימוש באגרסיביות רבה כלפי אזרחים צ'צ'נים רבים, ביחד עם אדישות רוסית לדעת הקהל העולמית.

מדינות המערב מתאמצות לתת מענה לדוקטרינה זו. נראה שבהיבטים צבאיים שונים המדינות מצליחות לפתח כלים וטכנולוגיות שנותנות מענה טוב לטקטיקות השונות, אך עם זאת נראה שרגישותה הרבה של החברה המערבית למותם של אנשים, הן אזרחים חפים מפשע שנקלעו למלחמה והן חיילים שלה עצמם, לעומת הזלזול בחיי האדם בתנועות אסלאמיות קיצוניות שאף מקדשות את המוות, הנה סוגיה שהיא עקב אכילס של החברה המערבית, שמקשה מאוד להתמודד עם דוקטרינה זו.

נראה כי כאשר מופעלת נחישות רבה כלפי ארגון המשתמש בדוקטרינה זו, ביחד עם גיבוי ציבורי, אפשר לנצח אותו. דוגמה לכך היא המאבק הנחוש של צבא לבנון בארגון פתח אל-אסלאם - הסניף המקומי של אל-קאעידה. לאחר 106 ימי לוחמה עיקשת שניטשה בתוך מחנה הפליטים נהר אל-בארד ושעלתה בלא מעט קורבנות, הצליח צבא לבנון, שלא נחשב לצבא חזק במיוחד, לעקור את הארגון מקרב המחנה, ולהרוג ולשבות את רובם המוחלט של אנשי הארגון.

קישורים חיצוניים

• רון בן ישי, הצבא עושה תשובה?, באתר ynet, 6 באוקטובר 2008
• רון בן ישי, ראש חץ במלחמת עולם, באתר ynet, 22 בדצמבר 2006
• ד"ר גיא בכור, מגורשת, מגורשת, מן ההיכל: על מות ה"מוקאוומה", ואיפה טעו הפרשנים, באתר Gplanet
• ג'אבר חביב ג'אבר, כאשר ההתנגדות הופכת שיעבוד ולא שחרור, באתר זווית אחרת (הקישור אינו פעיל)
• עבד אל-חמיד אל-אנצארי, הבה נשים סוף לתרבות ההתנגדות החמושה, באתר זווית אחרת