המפלגה היוניוניסטית של אלסטר
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
| מדינה | הממלכה המאוחדת (צפון אירלנד) |
|---|---|
| שם רשמי | The Ulster Unionist Party |
| מייסד | אדוארד ג'יימס סאונדרסון |
| מנהיגים | דאג באטי |
| מזכיר כללי | דני קנדי |
| תקופת הפעילות | 3 במרץ 1905 – הווה (119 שנים) |
| אידאולוגיות | שמרנות, יוניוניזם (אירלנד), אירוסקפטיות |
| נוצרה מתוך | הברית היוניוניסטית של אלסטר |
| מטה | היכל סטראנדטאון, דרך בלמונט 2 - 4, בלפסט, צפון אירלנד, הממלכה המאוחדת |
| מיקום במפה הפוליטית |
מרכז-ימין  |
| ארגונים בינלאומיים |
ברית השמרנים והרפורמיסטים האירופים |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| בית הלורדים |
2 / 788 |
| אספת צפון אירלנד |
10 / 90 |
|
www | |
  | |
המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (באנגלית: Ulster Unionist Party, ראשי תיבות: UUP) היא מפלגה פוליטית שמרנית ויוניוניסטית בצפון אירלנד, הממלכה המאוחדת. המפלגה היוניוניסטית של אלסטר היא המפלגה הפוליטית היוניוניסטית הוותיקה והגדולה ביותר בצפון אירלנד, אם כי השפעתה פחתה באופן דרמטי לאחר הסכם יום שישי הטוב (1998). היא הייתה מפלגת השלטון בצפון אירלנד מ-1921 עד 1972. למפלגה היוניוניסטית של אלסטר קשרים חזקים עם המפלגה השמרנית וחברי הפרלמנט הבריטי מטעמה נמצאים תחת רשות מצליף השמרנים בווסטמינסטר. מנהיגה של המפלגה בין השנים 1995–2005 היה דייוויד טרימבל, שב-1998 חלק בפרס נובל לשלום לצד ג'ון יום על חלקם בהרגעת הסכסוך בצפון אירלנד. בתחילת המאה ה-21 הדלדלה התמיכה במפלגה היוניוניסטית של אלסטר ובמהלך הבחירות הכלליות בבריטניה 2005 נפלה מההנהגה בצפון אירלנד והוחלפה במפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית.
תולדות המפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-UUP התפתח מהמועצה היוניוניסטית של אלסטר, שנוסדה בשנת 1905 כדי להתנגד להכללת הפרובינציה ההיסטורית אלסטר בתוך"ממשל הבית" של הפרלמנט האירי (ובעצם להישאר תחת רשות הפרלמנט הבריטי), ומהמפלגה היוניוניסטית, שהמוקד הראשוני שלה היה המשך האיחוד של כל אירלנד עם בריטניה הגדולה. החל מיצירתה של צפון אירלנד בשנת 1921 עם האמנה האנגלו-אירית ועד לשלטון ישיר על ידי הבריטים שהחל משנת 1972 עקב הסכסוך בצפון אירלנד, הקימה ה-UUP כל ממשלה מחוזית, כשהיא מחזיקה ברוב רוב בשטורמונט, הפרלמנט של צפון אירלנד, ובכלל המושבים של צפון אירלנד בפרלמנט הבריטי. ראשי ממשלת צפון אירלנד כולם היו חברי המפלגה: ג'יימס קרייג, ג'ון מילר אדוארדס, בזיל ברוק, טרנס או'ניל, ג'יימס צ'יצ'סטר-קלארק ובריאן פולקנר. עם עלייתה של התנועה לזכויות האזרח הקתולי והאלימות העדתית שגעתה בשנות השישים ומחוות פיוס כלפי קתולים בצפון אירלנד בידי ראש הממשלה טרנס או'ניל מטעם המפלגה, החלה המפלגה לאבד חלק נרחב מתמיכתה וב-1971 הוקמה המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) אשר התפצלה מה-UUP.
במהלך הבחירות הכלליות בצפון אירלנד ב-1973 השיגה ה-UUP 24 מושבים באספת צפון אירלנד שהוקמה זמן קצר קודם לכן, אם כי היא נותרה חלוקה בין אלה שדגלו בחלוקת כוח עם מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (SDLP) הלאומנית לבין אלו אשר סירבו לכך בכל תוקף. סכסוך בנוגע להוראות הסכם סונינגדייל (1973), שקרא למועצת אירלנד לתאם מדיניות בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, הוביל להתפטרותו של ראש ממשלת צפון אירלנד בריאן פוקנר וקריסת מערכת המנהל השלטוני של המפלגה בצפון אירלנד לאחר מעל 50 שנה. בשנת 1979 ה-UUP זכתה רק באחד מתוך שלושה מושבים המוקצים לצפון אירלנד בפרלמנט האירופי וסיימה בבחירות הכלליות מאחורי יריבותיה ה-DUP וה-SDLP. אולם במהלך הבחירות הכלליות בשנת 1983, ה-UUP התעלה משמעותית על ה-DUP, ותפס 11 מתוך 17 מושבים פרובינציאליים המוקצים לצפון אירלנד בתוך הפרלמנט של הממלכה המאוחדת בווסטמינסטר. הנוכחות החזקה של המפלגה בפרלמנט הייתה ליתרון של הסיעה השמרנית בתחילת שנות התשעים, כאשר הממשלה השמרנית בבריטניה בראשות ג'ון מייג'ור נאלצה להסתמך על תמיכת UUP כדי לשמור על הרוב הזעיר שלה.
ההסכם האנגלו-אירי משנת 1985 היווה מכה ליוניוניסטים בצפון אירלנד, מכיוון שהוא ייסד תפקיד ייעוץ לממשלת אירלנד בענייני צפון אירלנד באמצעות המזכירות האנגלו-אירית. UUP וחברי מפלגות יוניוניסטיות אחרים גינו את ההסכם, וחברי פרלמנט מטעם ה-UUP התפטרו ממקומם בתגובה לפרשה (אם כי 14 חברים הוחזרו בבחירות אמצע הכהונה בשנת 1986). המפלגה ארגנה הפגנות המוניות והחרמות על מועצות מקומיות והגישה תביעה הקוראת תיגר על חוקיות ההסכם. אולם מאמצים אלה – אליהם הצטרפה DUP – לא הצליחו לכפות את ביטול ההסכם, ו-UUP החליט להשתתף במשא ומתן חדש על עתידה החוקתי של צפון אירלנד בשנים 1990–1993. לאחר שהכוחות הרפובליקנים והנאמנים הכריזו על הפסקת אש בשנת 1994, הצטרף ה-UUP בעל כורחו לדיונים עם ממשלות בריטניה ואירל ומפלגות פוליטיות אחרות בצפון אירלנד.
בתחילה התעקש ה-UUP על פירוק נשק של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) לפני שיסכים להשתתפות מלאה בשיחות עם השין פיין (Sinn Féin), הזרוע הפוליטית של ה-IRA. בשנת 1997 בוטלה סוגיית פירוק הנשק, רשות ה-IRA חידשה את הפסקת האש משנת 1994, והשיחות מרובות המפלגות הוסדרו מחדש, אם כי ה-UUP המשיכו להימנע משיחות ישירות עם שין פיין עד 1999. באפריל 1998 אישר ה-UUP ושבע מפלגות נוספות את הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפסט) אשר קבע צעדים להוביל להסדר ממשלתי חדש בצפון אירלנד. עם זאת, יוניוניסטים אשר התנגדו ל-UUP, כולל גורמים בתוך המפלגה כגון חברי הפרלמנט מטעמה, דחו את ההסכם, והמפלגה נאבקה לשמור על אחדות במהלך יישום ההסכם. השאלה שהובילה למחלוקת גדולה במיוחד הייתה האם לשתף פעולה עם שין פיין בהתחשב באי-פירוק הנשק של ה-IRA.
בבחירות לאספה החדשה של צפון אירלנד שהתקיימו ביוני 1998, ה-UUP זכתה ל-28 מתוך 108 מושבים, וכמפלגה הגדולה ביותר, עמדה בראש ממשלת קואליציה עם ה-DUP, ה-SDLP ושין פיין. בשל סכסוך בנוגע לתפקידה של שין פיין, הוועד הפועל - הגוף המבצעי המחלק את הסמכויות של המפלגות החברות באספה – לא הוקם אלא בדצמבר 1999 והוא התפרק בפברואר 2000 לתקופה של ארבעה חודשים עד שהוסדרה ממשלה חדשה עם הגעת המחנות לפשרה. דייוויד טרימבל, מנהיג המפלגה, עמד בראש הממשלה במשרת השר הראשון של צפון אירלנד, ושלושה מחברי המפלגה אחזו בתפקידי מפתח בממשלה.
בהתנגדות להסכם יום שישי הטוב בקרב הקהילה הפרוטסטנטית של צפון אירלנד, עמדה המפלגה בפני פילוג פנימי ומעמדה אותגר מצידה של ה-DUP. במהלך הבחירות הכלליות בבריטניה 2001, טרימבל ניסה לפנות ליוניוניסטים שכעסו על ההתנהלות שלו עם שין פיין בכך שאיים להתפטר ממשרת השר הראשון בצפון אירלנד אם ה-IRA יתמיד בסירובו להפסיק בפיגועי טרור. אף על פי כן, ה-UUP איבדה נתח גדול מהקולות ל-DUP שנקט בעמדה קשיחה יותר כלפי הלאומנים האירים. טרימבל התפטר מתפקיד השר הראשון ביולי 2001. הוא נבחר מחדש לשר הראשון בנובמבר, למרות שני קולות שהפנו נגדו חברי UUP, שהעידו על הפילוגים העמוקים בתוך המפלגה והקהילה היוניוניסטית. בשנת 2003 הוחלפה UUP כמפלגה היוניוניסטית הגדולה ביותר באספת צפון אירלנד, ובשנת 2005 חבריה מילאו רק ספסל אחד בבית הנבחרים הבריטי לעומת תשעת מושבי ה-DUP.
זמן קצר לאחר מכן התפטר טרימבל כמנהיג המפלגה והוחלף על ידי רג אמפי. בבחירות הכלליות של 2010 איבדה ה-UUP את מושבה האחרון שנותר בבית הנבחרים ואמפי התפטר. הוא הוחלף בטום אליוט, שניסה לבנות מחדש ולהגדיר את המפלגה בתוך הנוף העדתי המשתנה של תומכיה. אף על פי שה-UUP זכתה ב-16 מושבים בלבד בבחירות לאספת צפון אירלנד במאי 2011 – ירידה של שני מושבים מבחירות 2007 – ביצועי המפלגה היו טובים מהצפוי. אליוט התפטר לאחר 18 חודשים בלבד בהנהגה, והוא הוחלף כמנהיג המפלגה על ידי שדרן החדשות לשעבר מייק נסביט במרץ 2012. לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה ב-2015, נסביט תכנן הסכם עם מנהיג ה-DUP פיטר רובינסון שראה את שתי המפלגות היוניוניסטיות מציגות מועמד מאוחד בארבעה מחוזות. זו הייתה אסטרטגיה מוצלחת, וה-UUP זכתה בשני מושבים, והחזירה את ייצוגה בבית הנבחרים. בבחירות המוקדמות במרץ 2017, ירדו מושבי המפלגה באספת צפון אירלנד ל-10, אם כי השפעת ההפסד הופחתה על ידי ההפחתה הכוללת של האספה מ-108 מושבים ל-90. המפלגה לא הצליחה להשיב את מושביה בבחירות מוקדמות נוספות, בשנת 2019.
מצע המפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-UUP קורא לשמור על האיחוד של צפון אירלנד עם בריטניה ולשמר על האזרחות הבריטית של תושבי צפון אירלנד. הוא מוכר בדרך כלל כמבטא פוליטי של פרוטסטנטים רבים ממעמד הביניים והמעמד הגבוהה בצפון אירלנד. אף על פי שמבנה ה-UUP משלב מגוון רחב של דעות פוליטיות, הוא שמרני מבחינה פוליטית, ושומר על קשרים חזקים עם המפלגה השמרנית בבריטניה. אולם יוזמות בריטיות בצפון אירלנד מאז 1972 צמצמו במידה מסוימת את הקשר ההיסטורי הזה. אף על פי שה-UUP שמרה על חברותה באיגוד הלאומי של היוניוניסטים השמרנים לאחר שהוטל שלטון ישיר של בריטניה בשנת 1972, החלטת ראש ממשלת הממלכה המאוחדת מרגרט תאצ'ר לחתום על ההסכם האנגלו-אירי משנת 1985 הביאה לנסיגה רשמית של המפלגה מהאיגוד הלאומי בשנה שלאחר מכן. אך בפברואר 2009 הסכימו ה-UUP והמפלגה השמרנית להתמודד בבחירות הבאות, בשנת 2010, על כרטיס משותף בשם "אלסטר שמרנים ויוניוניטסים - כוח חדש" (UCUNF).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (באנגלית)
המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, באתר אספת צפון אירלנד (באנגלית)
