גאורגי לבוב

גאורגי לבוב
Георгий Евгеньевич Львов
לידה	2 בנובמבר 1861; דרזדן, ממלכת סקסוניה
פטירה	7 במרץ 1925 (בגיל 63); פריז, צרפת
מדינה	הרפובליקה הרוסית
מקום קבורה	בית הקברות הרוסי סן-ז'נביאב-דה-בואה
השכלה	הפקולטה למשפטים באוניברסיטת מוסקבה; Polivanovskaia Gymnasium ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית החוקתית
	23 במרץ 1917 – 21 ביולי 1917; (121 ימים)
	→ מיכאיל השני (בתור צאר) אלכסנדר קרנסקי ←
חתימה

הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

הנסיך גאורגי יבגנייביץ' לבוב (Георгий Евгеньевич Львов;‏ 2 בנובמבר 1861^[1] – 7 במרץ 1925^[2]) היה מדינאי רוסי וראש הממשלה הרוסי הראשון שלאחר הצאר, במהלך ממשלת המעבר הרוסית שלאחר מהפכת פברואר. הוא כיהן בתפקיד זה מ־23 במרץ עד 21 ביולי 1917 (לוח יוליאני).

ביוגרפיה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: תרגמת.

חיים לפני המהפכה

הנסיך לבוב נולד בדרזדן, בממלכת סקסוניה בתוך הקונפדרציה הגרמנית. המשפחה חיה בטולה, האימפריה הרוסית, ולמרות מעמדה היא לא הייתה עשירה (על פי ערכי בני האצולה). אחיו הגדול של לבוב, אלכסי, הפך בשנת 1896 למנהל בית הספר לאומנויות במוסקבה. אח אחר, ולדימיר, ניהל את הארכיון המרכזי של משרד החוץ במוסקבה מאז שנת 1901.

לבוב הוסמך במכללת המשפט האוניברסיטאית במוסקבה (1885). תוך זמן קצר לבוב מצא חן בעיני מנהיג מועצת בעלי האדמות של פרובינציית טולה והתקבל מהר מאוד אל המועצה כחבר בקונגרס המועצות. הרוזן לב טולסטוי היה חברו, העריך מאוד את עבודתו והכיר את כל משפחתו של לבוב. בשנת 1901 לבוב התחתן באחוזת בוגורודיצקי עם בתו הצעירה ביותר של בעל האחוזה, הרוזן א. פ. בוברינסקי, יוליה (1867–1903). הרוזן בוברינסקי הוא למעשה נכדה הלא לגיטימי של קיסרית רוסיה יקתרינה השנייה. יוליה אשת הנסיך הייתה במצב בריאותי לקוי ונפטרה שנתיים לאחר מכן, לא היו להם ילדים. לבוב הפך חבר מעגל האופוזיציה "שיחה" והתנועה הליברלית "איחוד השחרור".

מאז 1911, היה לבוב חבר בוועדה במוסקבה של המפלגה הפרוגרסיבית (בעבר, מאז 1905, הוא היה חבר במפלגת הצוערים). בשנת 1913, לאחר התפטרותו של ראש עיריית מוסקבה לבוב נבחר על ידי מועצת העיר מוסקבה כמועמד לתפקיד ראש עיריית מוסקבה, אך לא אושר על ידי שר הפנים אלא על ידי נ. א. מקרקוב. אירוע זה סימן את תחילתו של סכסוך ממושך בין ראש העיר מוסקבה לממשלה. אחרי לבוב, המועצה במוסקבה ב-1913 בחרה בשני מועמדים נוספים לראשות העיר (ש. א. צ'פליגין ול. ל. קטואר), שאף הם לא אושרו אז על ידי הממשלה.

פעילות במהפכה וראשות הממשלה

במוסקבה בשנת 1914, בקונגרס שהוכן על ידי המועצה במוסקבה ובהשתתפות נציגי המועצות מכל רחבי רוסיה, נוצר איחוד המועצות הכל-רוסי לסיוע לצבא לחולים ופצועים במלחמה - בראשותו של לבוב. תוך זמן קצר ארגון זה החל לסייע לצבא, בתקציב שנתי של 600 מיליון רובל. הוא הפך לארגון העיקרי שעסק בציוד בתי חולים ורכבות אמבולנס, אספקת בגדים ונעליים לצבא (זה היה אחראי על 75 רכבות ו-3,000 מרפאות, בהן היו למעלה מ-2.5 מיליון חיילים וקצינים חולים ופצועים מטופלים). שנה לאחר מכן, האיחוד הזה התמזג עם איחוד הערים הכל-רוסיות לארגון יחיד - המועצה. בשנים 1915 - 1917 עמד לבוב בראש הוועדה המשותפת של איחוד המועצות ואיחוד הערים, ונלחם בשחיתות ובפוליטיזציה של הדומה שהייתה למעשה בובה פוליטית מושחתת תחת הקיסר ניקולאי השני. בקונגרס של מנהיגי המועצה בספטמבר 1915, הוא הצהיר: "שילוב כה חזק של פעילות ממשלתית עם הציבור שהיה כה מבוקש ברחבי הארץ לא התרחש."

מאז שנת 1916 שמו של לבוב החל להופיע ברשימות רבות של חברי "המשרד האחראי" או "משרד האמון", שהיה אמור להחליף את "ממשלת הבירוקרטים" הקיימת. ב-2 במרץ 1917, לאחר מהפכת פברואר מינתה הוועדה הזמנית של הדומה של המדינה את לבוב לשר כיו"ר ושר הפנים של הממשלה הזמנית הראשונה, בנוסף הוא עמד בראש ממשלת הקואליציה הראשונה ובכך היה ראש הממשלה הראשון של המהפכה. יחד עם חטיפת כס המלוכה חתם הקיסר ניקולאי השני על צו שמינה את לבוב ליו"ר מועצת השרים (2 במרץ 1917), אולם הגזירה התעלמה מן הקיסר וקבעה זאת לפיה. כישלון מתקפת יוני ומרד יולי שאורגנו על ידי הבולשביקים הביאו למשבר ממשלתי. ב-7 ביולי (20) 1917, התפטר לבוב מתפקידי ראשות הממשלה ושר הפנים. בראש ממשלת הביניים עמד שר הצבא והצי הים אלכסנדר קרנסקי שהפך ראש ממשלה חדש.

חיים לאחר המהפכה

לאחר מהפכת אוקטובר לבוב התיישב בטיומן. במארס 1918 הוא נעצר בהוראת מפקד מפלגת הענישה הראשונה בים הצפוני מ. א. זפקוס ונלקח ליקטרינבורג. לאחר 3 חודשים שוחררו לבוב ושני אסירים נוספים (לופוכין והנסיך גוליצין) בתנאי שלא יעזבו את העיר, ולבוב עזב מיד את יקטרינבורג, עשה את דרכו לאומסק, שנכבשה על ידי חיל המורדים הצ'כוסלובקי. ממשלת סיביר הזמנית שהוקמה באומסק, בראשות פ. וולודודסקי, הורתה ללבוב לצאת לארצות הברית (מכיוון שהאמינו שזו תוכל לספק את הסיוע המהיר והיעיל ביותר לכוחות האנטי בולשביקים) להיפגש עם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון ומדינאים אחרים כדי ליידע אותם על יעדי הכוחות האנטי-סובייטים ולקבל עזרה מבעלות ברית רוסיה לשעבר במלחמת העולם הראשונה. באוקטובר 1918 הגיע לארצות הברית. אך לבוב איחר - בנובמבר של אותה השנה, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, החלו ההכנות לוועידת שלום בפריס, לשם עבר מרכז הפוליטיקה העולמית.

במכתב מאוחר, בהתחשב באירועי 19 בנובמבר 1918, לנשיא וילסון, לבוב ביקש "לבטל ככל האפשר את הספקות הטבעיים המכשילים את התערבות בעלות הברית." ללא התערבות של האיגוד, הוא כתב לווילסון, רוסיה האנטי בולשביקית, המשמרת על התרבות המערבית, תכחד. השיקולים שקבע לבוב במכתב לנשיא היו פיתוח של פסקי הדין הכלולים במכתבו מ-8 באוקטובר לתעשיין האמריקני צ'ארלס קריין שנחשב קרוב לווילסון. לאחר שלא השיג תוצאות מעשיות בארצות הברית, חזר לבוב לצרפת, שם בשנים 1918–1920 עמד בראש הועידה המדינית הרוסית בפריז. הוא עמד בראש מערכת חילופי העבודה כדי לסייע למהגרים רוסים, והועבר לרשות זמנים כספית שמגור^{[דרושה הבהרה]} באגף הלאומי של ארצות הברית. בהמשך עזב את הפוליטיקה, התגורר בפריז וחי בעוני. הוא התפרנס מעבודות יד, וכתב ספר זיכרונות. גאורגי ייבגנייביץ' לבוב נפטר ב-7 במרץ 1925.

הנצחה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: ויקיזציה, ניסוחים, תרגמת.

בשנת 2000 הושק פרויקט להנצחת לבוב על ידי העיר אלכסין במטרה להחיות ולפתח את המורשת ההיסטורית, ליצור מסורות מקומיות בעלות אופי היסטורי ותרבותי ולטפח תחושת פטריוטיות ואהבה למולדת בקרב האוכלוסייה. במשך 10 שנים פורסמו מחקרים על חייו ופעילותו החברתית של לבוב, נעשו סרטים, נחשפו אנדרטאות, ואורגנו "ימי לבוב" השנתיים באלכין.
חברת הטלוויזיה העירונית אלכסינסקי הסירה בשנת 2002 את הסרט התיעודי "היה פעם נסיך ..."
בנובמבר 2004, על בסיס מוזיאון אלכסינסקי לאהדה מקומית והיסטוריה, הוקמה תערוכה קבועה "היסטוריה של השלטון המקומי ברוסיה" עם קטע זיכרון המוקדש למשפחתו ולחייו של הנסיך לבוב. מאז 2011, ספריית מחוז אלכסינסקי נושאת את שמו.
בסתיו 2007, לוח זיכרון שהוקדש לפעילותו של הנסיך לבוב נפתח בבניין עצרת מועצת טולה לשעבר. ערב האירוע, פקיד מממשלת העיר טולה י. א. קוניאכין, בהסתמך על מוצאו הפרולטרי, דרש להסיר את התואר "נסיך" מהטקסט. הלוח היקר נופץ במכוון והוחלף ב"פרולטריון "(ללא תואר).
בשנת 2011 הושקה מעטפת דואר ברחבי רוסיה עם ציורו של לבוב. המעטפה נוצרה לזכרו ולמען הנצחתו.
בשנת 2017 הותקן פסל ראש של לבוב במוסקבה בסמטת השליטים הרוסים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גאורגי לבוב בוויקישיתוף

גאורגי לבוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גאורגי לבוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ לפי הלוח היוליאני.
^ לפי הלוח הגרגוריאני.

הקודם: מיכאיל השני (בתור צאר)	ראש ממשלת המעבר הרוסית	הבא: אלכסנדר קרנסקי

[1] לפי הלוח היוליאני.

[2] לפי הלוח הגרגוריאני.

[1]

[2]

שליטי רוסיה
נסיכי נובוגרוד	רוריק • אולג
נסיכי קייב	אסקולד ודיר • אולג • איגור • אולגה • סוויאטוסלאב הראשון • יארופולק הראשון • ולדימיר הראשון "הקדוש" • סוויאטופולק הראשון • יארוסלאב הראשון • סוויאטופולק הראשון • יארוסלאב הראשון • איזיאסלאב הראשון • וסלאב • איזיאסלאב הראשון • סוויאטוסלאב השני • וסבולוד הראשון • איזיאסלאב הראשון • וסבולוד הראשון • סוויאטופולק השני • ולדימיר השני • מסטיסלאב הראשון • יארופולק השני • ויאצ'סלב הראשון • ווסוולוד השני • איגור השני • איזיאסלאב השני • יורי הראשון • ויאצ'סלב הראשון • איזיאסלאב השני • יורי הראשון • איזיאסלאב השני • ויאצ'סלב הראשון • רוסטיסלאב הראשון • איזיאסלאב השלישי • יורי הראשון • איזיאסלאב השלישי • מסטיסלאב השני • רוסטיסלאב הראשון • איזיאסלאב השלישי • רוסטיסלאב הראשון • ולדימיר השלישי • מסטיסלאב השני
נסיכי ולדימיר	אנדרי בוגולובסקי • מיכאל הראשון • יארופולק השלישי • מיכאל הראשון • וסבולד השלישי • יורי השני • קונסטנטין מרוסטוב • יורי השני • יארוסלאב השני • סוויאטוסלאב השלישי • מיכאל חורובריט • סוויאטוסלאב השלישי • אנדרי השני • אלכסנדר נבסקי • יארוסלאב השלישי • וסילי הראשון • דמיטרי • אנדרי השלישי • דמיטרי • אנדרי השלישי • מיכאיל • יורי השלישי • דמיטרי • אלכסנדר • אלכסנדר מסוזדל • איוואן הראשון
נסיכי מוסקבה	דניאיל • יורי • איוואן הראשון "שק הכסף" • סמיון איוואנוביץ' • איוואן השני "האדום" • דמיטרי דונסקוי • וסילי הראשון • וסילי השני • איוואן השלישי "הגדול" • וסילי השלישי • איוואן הרביעי "האיום"
צארים של רוסיה	איוואן הרביעי "האיום" • פיודור הראשון • בוריס גודונוב • פיודור השני • דמיטרי הכוזב הראשון • דמיטרי הכוזב השני • וסילי שויסקי • מיכאיל הראשון • אלכסיי הראשון • פיודור השלישי • איוואן החמישי • פיוטר הראשון "הגדול"
קיסרי רוסיה	פיוטר הראשון "הגדול" • יקטרינה הראשונה • פיוטר השני • הקיסרית אנה • איוואן השישי • הקיסרית יליזבטה • פיוטר השלישי • יקטרינה השנייה "הגדולה" • פאבל הראשון • אלכסנדר הראשון "המנצח" • ניקולאי הראשון • אלכסנדר השני "המשחרר" • אלכסנדר השלישי • ניקולאי השני
שליטי ברית המועצות	גאורגי לבוב • אלכסנדר קרנסקי • ולדימיר לנין • יוסיף סטלין • גאורגי מלנקוב • ניקיטה חרושצ'וב • ליאוניד ברז'נייב • יורי אנדרופוב • קונסטנטין צ'רניינקו • מיכאיל גורבצ'וב
נשיאי הפדרציה הרוסית	בוריס ילצין • ולדימיר פוטין • דמיטרי מדבדב • ולדימיר פוטין

ראשי ממשלת רוסיה
יושבי ראש ועדת השרים של האימפריה הרוסית	אלכסנדר וורונצב (1802–1809) • ניקולאי רומיאנצב (1809–1810) • ניקולאי סלטיקוב (1810–1812) • סרגיי ויאזמיטינוב (1812) • פיוטר לופוחין (1812–1827) • ויקטור קוצ'וביי (1827–1832) • ניקולאי נובוסילצב (1832–1838) • אילריון ואסילצ'יקוב (1838–1847) • וסילי לבאשוב (1847–1848) • אלכסנדר צ'רנישוב (1848–1856) • אלכסיי אורלוב (1856–1861) • דמיטרי בלודוב (1861–1864) • פאבל גגארין (1865–1872) • פאבל איגנאטייב (1872–1877) • פיוטר ואלוייב (1877–1881) • מיכאיל רייטרן (1881–1887) • ניקולאי בונגה (1887–1895) • איוואן דורנובו (1895–1903) • סרגיי ויטה (1903–1906) • איוואן גורמיקין (1906) • פיוטר סטוליפין (1906–1911) • ולדימיר קוקובצוב (1911–1914) • גורמיקין (1914–1916) • בוריס שטורמר (1916)• אלכסנדר טרפוב (1916) • ניקולאי גוליצין (1916–1917)
ממשלת המעבר הרוסית	גאורגי לבוב (1917) • אלכסנדר קרנסקי (1917)
יושבי ראש מועצת הקומיסרים העממיים	ולדימיר לנין (1917–1924) בין 1922 ל-1924 הלכה למעשה כיהן לב קאמנב כראש ממשלה • אלכסיי ריקוב (1924–1930) • ויאצ'סלב מולוטוב (1930–1941) • יוסיף סטלין (1941–1953) • גאורגי מלנקוב (1953–1955) • ניקולאי בולגנין (1955–1958) • ניקיטה חרושצ'וב (1958–1964) • אלכסיי קוסיגין (1964–1980) • ניקולאי טיחונוב (1980–1985) • ניקולאי ריז'קוב (1985–1991) • ולנטין פאבלוב (1991)
יושבי ראש ממשלת הפדרציה הרוסית	יגור גאידר (1992) • ויקטור צ'רנומירדין (1992–1998) • סרגיי קיריינקו (1998) • צ'רנומירדין (1998) • יבגני פרימקוב (1998–1999) • סרגיי סטפאשין (1999) • ולדימיר פוטין (1999) • מיכאיל קסיאנוב (2000–2004) • ויקטור כריסטנקו (2004) • מיכאיל פרדקוב (2004–2007) • ויקטור זובקוב (2007–2008) • ולדימיר פוטין (2008–2012) • דמיטרי מדבדב (2012–2020) • מיכאיל מישוסטין (2020) • אנדריי בלואוסוב (2020) • מיכאיל מישוסטין (2020–)