בן-ציון מוסינזון

בן-ציון מוסינזון

בן ציון מוסינזון ואשתו יפה (סוניה) לבית פלדמן
לידה	26 באפריל 1878 Andriivka, אוקראינה
פטירה	21 בנובמבר 1942 (בגיל 64)
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
עיסוק	מחנך
מפלגה	הציונים הכלליים

הנהלת הגימנסיה העברית, 1910; משמאל: אליהו ברלין, מנחם שינקין, בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב, חיים חיסין

ד"ר בן ציון מוסינזון (לעיתים: מוסנזון; 26 באפריל 1878 – 21 בנובמבר 1942, י"ב בכסלו תש"ג) היה מחנך ומורה לתנ"ך, וממייסדי תל אביב. ניהל את גימנסיה הרצליה.

קורות חיים

נולד בשנת תרל"ח (1878) באנדרייבקה שבפלך חצי האי קרים (אז באימפריה הרוסית). היה בין ראשוני הסטודנטים היהודים שיצאו ללמוד בשווייץ. כבר בשנת 1882 החליטה משפחתו לעלות לארץ ישראל אך התעכבה באודסה בשל צו עות'מאני. מוסינזון הפך למורה ומנהל בית ספר עברי בברדיאנסק, שם הכיר את אשתו, יפה (סוניה) פלדמן, שאביה שכר אותו להיות מורה פרטי לילדיו (אחד מהם, אחיה של סוניה, ישראל פלדי, היה מצייריה הראשונים של תל אביב). בני הזוג התחתנו ב-1902 ומוסינזון נסע ללמוד פילוסופיה וביקורת המקרא בזכות מלגה שקיבל מחברת התה ויסוצקי. בשנת 1906 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן.

מוסינזון ביקר בארץ ישראל כדוקטורנט בשנת 1904 יחד עם חברו חיים בוגרשוב במסגרת מהלכו של מנחם אוסישקין להשפיע על צעירים יהודים להכיר את הארץ ולהתנגד לתוכנית אוגנדה. כאשר חזרו לשווייץ המליצו גם לחברם השלישי יהודה לייב מטמון-כהן לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1907, בהשפעת מנחם אוסישקין, עלו בן ציון וסוניה מוסינזון ושניים מילדיהם (השלישית נולדה בארץ ישראל) לארץ ישראל. מוסינזון התקבל לעבודה כמורה לתנ"ך בגימנסיה העברית ביפו (לימים הגימנסיה העברית הרצליה) בשנת הלימודים תרס"ח. ב-1912 התמנה למנהל הגימנסיה, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1941. בשנת 1912 יצא מוסינזון למסע גיוס כספים עבור הגמנסיה בגרמניה, אוסטריה, אנגליה וארצות הברית.

בשנת 1909 הייתה משפחת מוסינזון בין 66 מייסדי אחוזת בית, לימים תל אביב. בהגרלת המגרשים זכה מוסינזון במגרש ברחוב השחר 12 (פינת רחוב אחד העם), שם בנה את ביתו בצמוד לגימנסיה. ב-1922 עבר הבית לרשות עירית תל אביב עבור אחד העם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ על ידי השלטון העות'מאני עקב היותו נתין זר, ונסע לארצות הברית, שם פעל למען הקרן הקיימת. לאחר המלחמה שב לארץ ישראל, וחזר לתפקידו כמנהל הגימנסיה.

בשנת 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, נהרג בנו, ד"ר דוד מוסינזון, שהיה הווטרינר האזורי בעמק יזרעאל, כאשר יצא לעמק בית שאן יחד עם חיים שטורמן ואהרן אטקין למצוא מקום מתאים לקיבוץ חדש, ורכבם עלה על מוקש. על שמם נקרא הגן הלאומי הסח'נה "גן השלושה".

בשנת 1941 עברה משפחת מוסינזון לשכונת רחביה בירושלים.

מוסינזון נפטר ב-21 באוקטובר 1942 (י"ב בכסלו תש"ג) בגיל 64, אחרי ניתוח כליות, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק לצד בנו דוד.

על שמו של ד"ר בן ציון מוסינזון כפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון ורחוב מוסינזון בצפון הישן של תל אביב.

ארכיונו האישי של בן-ציון מוסינזון, הכולל מסמכים וצילומים, שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

עסקנות ציבורית

כבר כשגורש מהארץ ונסע לארצות הברית, היה מוסינזון פעיל ציוני ונואם מטעם המוסדות הציוניים. היה פעיל פוליטי מטעם הציונים הכלליים, והשתתף מטעמם בוועד הפועל הציוני (המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית) כציר לקונגרס הציוני. תקופת מה היה חבר נשיאות הוועד הפועל הציוני המצומצם, והשתתף בדיונים עם ממשלת המנדט בלונדון. ביישוב היה חבר באספת הנבחרים וחבר הוועד הלאומי, ותקופה קצרה חבר הנהלת הוועד הלאומי. בבחירות הראשונות למועצת עיריית תל אביב, שנערכו ב-24 בינואר 1924 נבחר מטעם סיעת המרכז (הציונים הכלליים), לצד מאיר דיזנגוף, ושימש סגן ראש העירייה.

מוסינזון נהג לנסוע לנאום בפני יהודים באירופה בשליחות ההסתדרות הציונית וקרן היסוד.

בשנים 1920–1925 (תר"פ–תרפ"ה) כיהן מוסינזון כיושב-ראש מרכז המורים, ונאבק עם הנהגת ההסתדרות הציונית על תקצוב החינוך. בשנת 1941 התמנה למנהל מחלקת החינוך העברי של כנסת ישראל, והספיק לכהן שנה בתפקידו זה.

המחלוקת סביב הוראת התנ"ך

כאשר הקים ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן את הגימנסיה העברית תכנן לשלב בה תלמידים מכל זרמי היהדות, ולכן הזמין הורים דתיים (כולל חרדים) מחוץ-לארץ לשלוח את בניהם ללימודי תנ"ך מלאים וליקוטי תלמוד, והבטיח כי הנערים יתפללו בו בכל יום. על סמך הבטחות אלו היו הורים דתיים, ובהם רבנים, ששלחו את ילדיהם ללמוד בגימנסיה.

כאשר הגיע בן ציון ללמד בגימנסיה היה חדשן בגישתו להוראת התנ"ך; במקום להתמקד בחוקי התורה, לימד את הנביאים, ועל מנת שהילדים יבינו את הטקסטים – פישט אותם. בנוסף, שילב בהוראת התנ"ך את ממצאי הארכאולוגיה ואף מסקנות מביקורת המקרא.

בשנת 1910 פרסם מוסינזון בכתב העת "החינוך" מאמר בשם התנ"כ בבית הספר, ובו דן בהצעתו לשנות את מבנה תוכנית הלימודים כך שהתלמידים ירצו ללמוד תנ"ך, במאמר, שעורר הדים ופולמוס, ביטא מוסינזון אכזבה משיטות ההוראה שממשיכות את הדרך הנהוגה ב"חדר", ויוצרות אצל התלמידים ”רושם של איזה דבר בטלני. [...] מה יש לנו בלעדי ספר התנ"ך, מה יכולנו אנחנו להניח ביסוד החינוך הלאומי? הן לא את הספרות המאוחרת, ילידת הגלות, אכולת השלילה וחסרת הבסיס הבריא!” לדעתו, הבעיה הקיימת בהוראת התנ"ך: ”זהו סוד אובדן כוחו של התנ"ך לפעול על לב הצעירים, כמו שפעל עד עתה: לא הוא נשתנה, אלא החיים נשתנו, ובית הספר, שבא במקום החדר, לא מצא עוד את הצורה הנאותה להביא את התנ"ך אל לב חניכיו, כמו שעשה זאת החדר.” הציב את השאלה המרכזית:

אחת השאלות היותר קשות והיותר סבוכות של החינוך העברי היא, בלי ספק, שאלת לימוד התנ"ך בבית הספר. מצד אחד מתבררת יותר ויותר הנחיצות להביא את "ספר הספרים" לתוך בית הספר לא רק בתור ספר-עזר ללימוד הלשון, הדת או דברי הימים, כי אם להניחו בייסוד החינוך של הדור הצעיר; ומהצד השני מתפתחת ההכרה, כי כמו שהוא אין הספר הזה יכול להינתן בידי ילדים, לא לפי צורתו ולא לפי תוכנו. [...]
כדי לגשת אל בירור שאלה זו נחוץ להגדיר מראש את מהות התנ"ך ואת המטרה, שאליה שואפים אנחנו, בהביאנו אתו לתוך בית הספר; צריך, מלבד זאת, לראות עד כמה בכלל מסוגל ספר זה לשמש בתור ספר-לימוד, ורק אז נוכל לדון על האופן והשיטה, שעל פיהם אפשר ללמדהו את הילדים.

בהמשך הציע פתרון: לימוד התנ"ך בדרך ביקורתית, תוך שימת דגש על תיאורי הטבע והנוף של ארץ ישראל – ”הוא יהיה לעמוד משען חדש בתוך ההתמוטטות הכללית של מוסדות חיינו; יונח הוא [התנ"ך] ביסוד חינוך ילדינו, ואז לא יפנו צעירינו עורף לעמם, ודור חדש יקום, דור בריא וחזק, דור שואף לתחייה, דור אוהב עמו וארצו – דור עברי.”

כשירד לפרטים, הציע הצעות שזעזעו אישים מרכזיים בעולם היהודי, חרדים ושאינם חרדים כאחד, מהצעותיו:

1. להדגיש סיפורים המחזקים את הקשר לארץ.
2. ללמד על פי התפתחות החשיבה – מהאליליות לאמונה באל אחד, ולא על פי סדר הספרים והפרקים.
3. להתייחס אל הנביאים לא רק כאנשי האלוהים, כי אם גם כאל לוחמים בענייני חברה, וכן להתייחס לצורת כתיבת הטקסטים.
4. מאחר שהכתובים הועתקו פעמים רבות, חלו בהם טעויות סופר, ולכן הציע ללמד על פי הבנת הטקסט ולא על פי המלל כלשונו.

המאמר פתח "מלחמה", הופצו כרוזים המזהירים מפני אלו ”הרוצים לנטוע בליבות הילדים כפירה לכל קדשי ישראל כי משה רבנו לא היה ולא נברא, יציאת מצרים לא היה ולא נברא, כך דורש ומחנך מוסינזון וחבריו וכן יגררו אחריהם כל המתחברים עימהם.”

מנגד, ענו תומכיו של מוסינזון:

אנחנו מורי ישראל בא"י [...] עומדים על המשמר ועמלים [...] בכל כוחנו להפשיט את הקדושה מעל ספרי הביבליאה שלנו, שלא תהא זו מעוטפה בעיני תלמידנו באיזה מעטה קדש אלא יהא דינה כספרות של חול ממש בכל פרטיה, ישעיהו שלנו, למשל, אינו לובש אצלנו צורה של אחד הנביאים הקדושים אלא של סופר גדול, מעין שקספיר שלהם.

למחלוקת בנושא הוראות התנ"ך היו הדים גם בקונגרס הציוני העשירי, כאשר ראשי "המזרחי" מחו בו כנגד רוח הכפירה הנושבת מהגימנסיה. עיקר טענתם הופנתה כנגד הוראת ביקורת המקרא באומרם שביקורת מקרא ניתן ללמוד בכל מקום, ואילו בגימנסיה יש ללמד את התנ"ך ככתבו, ועל פי רוח היהדות המסורתית. ברם אנשי המזרחי נחלו כישלון, והמוסדות הציוניים תמכו בדרך ההוראה של מוסינזון. על כן פרשו חלק מאנשי המזרחי מהתנועה הציונית, והיו הגורם שדחף להקמת "אגודת ישראל".

הנצחה

על שמו קרוי המקיף וחטיבה עליונה כפר הנוער ע"ש ב.צ. מוסינזון בהוד השרון.

כתביו

ספרים

• ב. מוסינזון, לשאלת החנוך בארץ-ישראל, תל אביב: מרכז הסתדרות המורים בארץ-ישראל, תרפ"ג.
• בן-ציון מוסינזון, הנביאים חלק ראשון: עד גלות בבל, ניו-יורק: קדימה, תרע"ט.
• בן ציון מוסינזון, השפה והתחיה, [ח"מ]: ההסתדרות העברית באמריקה, תרע"ז.

חינוך: מאמרים ותוכנית

• בן ציון מוסינזון, "התנ"כ בבית הספר", החנוך, א', ניסן תר"ע – אדר תרע"א, יפו, עמ' 25–24.
• תוכנית בתי הספר העממיים העירוניים (עבדה על ידי הוועדה לתוכנית בית הספר העממי בהשתתפות ועדות מקצועיות ואשרה על ידי ועד החנוך בתשרי תרפ"ג), ירושלים: מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית בא"י, תרפ"ג (אחד משלוש תוכניות לימוד לחינוך העברי שקדמו להנהגת חוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953).

קישורים חיצוניים

• בן-ציון מוסינזון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מוסינזון בן ציון ויפה, השחר 12, באתר משפחות מייסדי תל אביב
• דוד תדהר (עורך), "בן-ציון מוסינזון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 645
• בן ציון מוסינזון, באתר משרד החינוך
• בנציון מוסנזון (1878-1942), דף שער בספרייה הלאומית