מצבות צוער
מצבות צוֹעַר הוא כינוי שניתן לכמה עשרות מצבות קבורה יהודיות מתקופת התלמוד שאותרו במחצית הראשונה של המאה העשרים באזור דרום-מזרח ים המלח, כיום בשטח ממלכת ירדן.
המצבות, הכתובות בעברית ובארמית, אותרו בסמוך לעיירה הירדנית א-צאפי, המזוהה עם העיר המקראית צוֹעַר, אשר המשיכה להתקיים גם בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד.
המצבות כוללות עיטורים של מוטיבים יהודיים בולטים, כגון מנורת שבעת הקנים וארבעת המינים, וייחודיותן בכך שהן מציינות את שנת פטירת המת במניין השנים מחורבן בית המקדש ובמניין שנות השמיטה. ממניין השנים שבכתובות עולה כי זמנן של המצבות הוא בין המאות הרביעית לשישית לספירה.
לאור ריכוז המצבות באזור צוער דווקא, המהווה גבולה הדרום-מזרחי של ארץ ישראל לפי התנ"ך וההלכה היהודית, ולאור הימצאות שמות יהודים שמקורם בערים רחוקות מדרום מזרח לארץ, יש הסבורים כי לאתר קבורה זה הובאו נפטרים או קשישים נוטים למות יהודים מרחבי מואב, אדום וחצי האי ערב, על מנת שיזכו להיקבר באדמת ארץ ישראל. על קהילות יהודיות שהתקיימו לאחר חורבן הבית באזור דרום מואב, ובסביבות צוער בפרט, ניתן ללמוד מארכיון בבתא מנחל חבר וממקורות חז"ל.
לשון הכתובת שעל אחת המצבות היא זו: ”תניח נפשהא דשאול בר ... דמית בריש ירח מרחשון משתה קדמיתה דשמטא שנת תלת מא ושתין ורבע שנין לחרבן בית מקדשה שלם”. תרגום הכתובת מארמית הוא: "תנוח נפשה של שאול בן ... שמת בראש חודש מרחשון בשנה הראשונה לשמיטה, שנת שלוש מאות ששים וארבע שנים לחורבן בית המקדש, שלום". משמעות הדבר שאותו שאול נפטר בשנת 434 לספירה הנוצרית.
מספר מצבות ממצבות צוער מוצגות כיום באגף לארכאולוגיה שבמוזיאון ישראל בירושלים.
לקריאה נוספת
- יוסף נווה, "מצבות צוער", תרביץ, סט, ד, תשס, 635-619.
- אייל בן אליהו, בין גבולות - תחומי ארץ ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשע"ד-2013, 235-233.