טומאה רצוצה
בהלכות טומאה בהלכה היהודית, טומאה רצוצה הינה כלל יסוד בדיני הטומאות, ולפיה טומאה המטמאה טומאת מת שאין במקומה רווח אוויר בגודל של טפח על טפח, נחשבת לרצוצה ומטמאת כל מה שעליה או מתחתיה ללא יכולת חציצה. פירוש המילה "רצוצה" הוא דבר שאין במקומו רווח[1].
דין זה, שהינו הלכה למשה מסיני, אומר כי לטומאה חייב להיות לכל הפחות טפח שבו היא חלה; ולכן אם אין מקום כזה מסביב למקום הטומאה, אלא היא נמצאת במקום סגור, היא פורצת מעליו עד אין סוף, עד שאוהל (בשיעור מינימום של טפח על טפח) אחר יכסה אותה.
גדר הדין
גדר דין זה אומר כי יש להחשיב את כל המקום שמעל הטומאה ועליה כאילו היה מלא טומאה, ואז כל מי שנוגע במקום ההוא או עובר מעליו טמא בטומאת מגע, כך לפי שיטת רבי זירא[2], ולכן אם אדם מאהיל על חצי כזית של טומאה רצוצה, ובידו האחרת הוא נוגע בחצי זית אחר, ניתן לצרף את שני החצאי הכזית לשיעור זית המטמא, שכן שם הטומאה של שניהם משותף.
התייחסויות הלכתיות
דין זה של טומאה רצוצה גורם למכשולות רבים לכוהנים הצועדים מעל קבר שבו נקבר מת באדמה, שנקבר לרוב ללא כל כיסוי מעליו. במקרה כזה כל העובר מעל מקום זה נטמא, ואסור לכוהנים ליטמא. לפעמים מסלול של מטוס עובר מעל בית קברות, ואז עולה הבקשה להעביר את מסלול הטיסה מסיבה זו.
התייחסויות אקטואליות
ערך מורחב – פרשת עליית הכהנים למירון
התייחסות נרחבת בדור האחרון לדינים אלו, הייתה בפרשת עליית הכהנים למירון, כאשר היו שטענו שקיימים קברים בהר מירון סמוך לציון הרשב"י, ומכיוון שלרוב כאשר מת קבור - הוא נקבר ללא אוהל המאהיל מעליו, נמצא שהטומאה הרצוצה עולה עד לרקיע. בעיה מיוחדת הייתה אודות לאדמו"רים שהם כוהנים, כמו האדמו"ר מתולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק, שלא יכלו לקיים את ההדלקה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי במקום.
הרב מרדכי גרוס לייצר חליפות צוללנים[3], שישמשו כצמיד פתיל החוצץ בפני הטומאה לכוהנים, ואילו האדמו"ר מתולדות אהרון הגיע למקום במבנה שעל גבי רכב, כך שהטומאה לא תחשב כטומאה רצוצה[4]
הפרשה נסתיימה, כאשר פוסקי העדה החרדית, ביררו את העניין, ונתגלה כי מקום הקברים אינו ליד ציון הרשב"י.
כבישים בארץ ישראל ובעולם
בעיה נפוצה היא, נסיעה במכונית, ברכבת או בכלי רכב אחר, שנסלל מעל בית קברות. כבר ברוסיה הייתה שאלה זו נפוצה, ורבי יצחק אלחנן ספקטור התיר לנסוע ברכבות שנסללו מעל כבישים כאלו, בהסתמך על היתרים דחוקים, כשעת הדחק.
בארץ ישראל הועלתה הבעיה ביתר תוקף, בכביש החוצה את הר הזיתים שבמשך שנים רבות שימש ככביש יחיד, שחיבר בין ים המלח לירושלים. רבי יהושע לייב דיסקין, ששימש בזמנו כרבה של העיר ירושלים, הורה כי במידת הדחק יש לסמוך על ישיבה על פשוטי כלי עץ - כלי עץ שאין להם בית קיבול - שאינם מקבלים טומאה, במהלך הנסיעה, כך שהמכונית משמשת כאוהל המאהיל על הטומאה רצוצה וחוצץ בפני הטומאה, ואילו העץ עליו יושב האדם אינו נטמא כתוצאה מהנגיעה באוהל, שכן פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה. אם כי, פיתרון זה נחשב כהיתר בעייתי.
באופן בהם בתי הקברות הם של גויים, נחשבת הבעיה לקלה יותר במעט; שכן ישנה דיעה שקברי גויים אינם מטמאים בטומאת אוהל, (אך הרמ"א מחמיר בדין זה). למרות שלכל הדיעות הם מטמאים במגע ומשא. השאלה היא, איזה דין יש לטומאה רצוצה. לפי דעת הגר"א לטומאה רצוצה יש דין חמור כטומאת מגע, ולכן גם אלו המקילים בקברי נוכרים צריכים להחמיר בדין זה; להלכה פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך כי ראוי להחמיר כדבריו; אם כי רוב העולם לא נוהגים בזה; ובפרט שדברי הגר"א נחשבים לחידוש, ואינם ההלכה המקובלת[5].
הערות שוליים
- ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ה, עמוד ב'.
- ^ חולין קכה ע"ב.
- ^ כוהנים ילבוש חליפות צוללנים? באתר TOG
- ^ נחשף פסק: כהנים מורשים לעלות למירון באתר כיכר השבת
- ^ נסיעת כהנים בכבישים בעיתיים / הרב דני וולף באתר דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון.