בנימין נתניהו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־22:13, 27 בנובמבר 2005

בנימין נתניהו (נולד ב-21 באוקטובר 1949), ראש הממשלה התשיעי של ישראל (1996 - 1999) ושר האוצר בממשלתו השנייה של אריאל שרון (מתחילת 2003 עד 9 באוגוסט 2005). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון, והיחידי עד כה, שנולד בארץ אחרי קום המדינה. הוא מוכר בציבור גם בשם החיבה שלו, "ביבי".

שנים מוקדמות

בנימין נתניהו נולד בתל-אביב ב-21 באוקטובר 1949, כבן השני מתוך שלושה לאביו בן ציון נתניהו, היסטוריון, חוקר ההיסטוריה היהודית (שהיה פעיל רוויזיוניסטי ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בימי חייו האחרונים, בניו יורק). בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית (בין היתר, בשנים 1963 - 1967 שהתה המשפחה בארה"ב).

נתניהו חזר לישראל עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בטרם מלאו לו 18 שנה, ושירת לאחר מכן בסיירת מטכ"ל. ב-8 במאי 1972 השתתף במבצע חילוץ מטוס "סבנה", שנחטף על-ידי מחבלים לנמל התעופה לוד. על אותה פעולה פיקד אהוד ברק, לימים יריבו של נתניהו ומי שניצחו בבחירות, ונטל ממנו את ראשות הממשלה ב1999. בגיל 23 (בשנת 1972) השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. לאחר מכן, חזר למשפחתו בארצות-הברית וחי בה כאזרח פרטי כ-10 שנים (ושינה את שמו לניתאי, שם בו חתם אביו על מקצת מאמריו ואשר פשוט יותר להגיה בארצות הברית). קיבל תואר בוגר בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת MIT בארצות-הברית. בתקופה זו, בשנת 1976, שכל את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, שנהרג במהלך מבצע אנטבה. לפני כניסתו לפוליטיקה היה מנהל מכירות במפעל "רים" לייצור רהיטים.

בשנים 1982 - 1984 כיהן כציר ישראל בוושינגטון ובשנים 1984 - 1988 היה שגריר ישראל באו"ם.

כניסה לפוליטיקה

נבחר לכנסת ה-12 מטעם "הליכוד" והתמנה לסגנו של דוד לוי במשרד החוץ. בתפקיד זה בלט בכישורי ההסברה שלו ובהופעותיו הטלוויזיוניות. בין לוי לנתניהו לא התקיים שיתוף פעולה ונוצרו ניצני היריבות ביניהם שרק הלכו והתעצמו לאחר מכן. בוועידת השלום במדריד ב-1991 היה בין חברי המשלחת בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר.

אחרי מפלת הליכוד בבחירות 1992 התמודד בבחירות הפנימיות לראשות התנועה שנערכו ב-1993 וניצח בהן ברוב גדול את דוד לוי, בני בגין ומשה קצב. במהלך הקמפיין התפרסם סיפור "הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית טען נתניהו כי "אדם אחד בליכוד, מוקף בחבורה של פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו שבה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו כאחראים לפרשה העמיקה עוד יותר את הקרע בין שני האישים. הקלטת לא נמצאה ולימים יתנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי, אולם הפרשה ומערכת היחסים מחוץ לנישואין שנחשפה לא פגעו בפופולריות שלו בקרב חברי הליכוד.

כראש האופוזיציה ניהל נתניהו מאבק חריף כנגד הסכמי אוסלו. הוא הזהיר שההסכם יביא גל טרור על אזרחי מדינת ישראל. הוא נטל חלק במחאה החריפה נגד מדיניות ממשלת רבין. נתניהו השתתף בהפגנות הימין, ביניהן ההפגנה בכיכר דיזנגוף שבוע לאחר הפיגוע בקו 5, ההפגנה בצומת רעננה שבה נישא ארון מתים שעליו נרשם "רבין הורג את הדמוקרטיה", וההפגנה הסוערת במיוחד בכיכר ציון בירושלים כחודש לפני רצח יצחק רבין. יריביו האשימו אותו שבהשתתפותו בהפגנות אלה הוא "רוקד על הדם", מנצל את דם ההרוגים למטרותיו הפוליטיות. לאחר רצח רבין הואשם נתניהו בידי חוגי השמאל בכך שבהשתתפותו בהפגנות תרם להסתה נגד רבין ולהתרת דמו. לאה רבין אף סירבה ללחוץ ידו כשבא לנחמה אחר הרצח.

במאי 1996 נבחר נתניהו לראש הממשלה ברוב של 50.5%, בניגוד לתחזיות הסקרים שחזו ניצחון ליריבו, ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס ממפלגת העבודה, ועל אף שלאחר רצח רבין הוביל פרס ממשיכו בשיעור גדול.
לנצחון נתניהו תרמו כמה גורמים:

מאחורי נתניהו התאגדה "קואליציית מקופחים" שכללה חלק מבני עדות המזרח, חלק מהעולים החדשים ומרבית החרדים.
סדרת פיגועי התאבדות שבוצעו על ידי תנועת החמאס בחודש מרץ כתגובה על חיסול יחיא עיאש עוררו כעס בציבור על אוזלת ידה של הממשלה המכהנת במניעתם.
ההתלקחות בלבנון באפריל ומבצע "ענבי זעם": פרס ציפה שהמבצע יתרום לדימויו כמנהיג המסוגל להגן על ביטחון המדינה, אולם הריגתם של כ-100 אזרחים בכפר כנא מהפגזה ישראלית הביאה רבים מהבוחרים הערבים להמנע מתמיכה בו
הצלחתו לאחד מאחוריו ברשימת "הליכוד" גם את סיעת "גשר" בראשות יריבו משכבר הימים דוד לוי, ואת "צומת" בראשות רפאל איתן.
העימות הטלוויזיוני, שבדיעבד נתניהו נתפס כמנצח בו.
השימוש בשירותיו של יועץ הבחירות האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שטבע סיסמאות כמו "פרס יחלק את ירושלים", ו"אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס", ועמד מאחורי תשדירי בחירות של נתניהו שהיו קצרים, קליטים וחוזרים על עצמם.
הבטחותיו לכבד את הסכמי אוסלו שעליהם חתמה הממשלה למרות התנגדותו העקרונית להם.
הקמפיין שיזמו גורמים בחסידות חב"ד ימים ספורים לפני הבחירות בסיסמה "נתניהו טוב ליהודים".

כהונתו כראש ממשלה

התחום המדיני

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת סירב להמשיך בנסיגה מהשטחים, שעליה התחייבה ממשלת ישראל, כל עוד לא מילאה הרשות את חלקה היא, ובפרט סירב לסגת מחברון, העיר הפלסטינית היחידה שאותה לא פינתה ממשלת פרס. תחילת שינוי ביחסים הסתמנה בפגישה שקיים עם יאסר ערפאת במחסום ארז בתחילת ספטמבר 1996. אולם בסוף אותו חודש הורה נתניהו על פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים. דבר זה הוביל להפגנות פלסטיניות סוערות תוך האשמת שווא כאילו ישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. המהומות התדרדרו לחילופי אש שבהם נהרגו 15 חיילים ישראלים וכ-60 שוטרים ואזרחים פלסטינים. נתניהו התעקש כי פתיחת המנהרה הייתה מעשה מוצדק ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו".

נשיא ארצות הברית קלינטון מיהר לקרוא לנתניהו וערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפותו של חוסיין מלך ירדן. הפסגה הביאה להפסקת האלימות וסללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים במתנחלים יהודים. הנסיגה בוצעה עוד באותו חודש, אולם לאחר מכן נכנסו היחסים עם הפלסטינים לקפאון עמוק.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותם הורה נתניהו על חיסולו, באמצעות רעל מיוחד, של ראש הלשכה המדינית של החמאס בירדן, חאלד משעל. ביצוע הפעולה לא עלה יפה ונתפסו סוכני "המוסד" שביצעו את הפעולה. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין.

קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחיבויות בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת שתכלול 13% משטחי הגדה ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינאים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינאית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינאית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה.

נראה כי תקופתו של נתניהו התאפיינה בקיפאון ביחסים בין ישראל לפלסטינאים, ובהתמקחויות אינסופיות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים משטח. מחד לא חלה שום פריצת דרך משמעותית כמו בימי רבין, אך מאידך גם לא הייתה התדרדרות חמורה כמו בימי ברק. נתניהו התגאה בכך שהוא שמר על "עקרון הדדיות" וטבע את הסיסמה "יתנו - יקבלו. לא יתנו - לא יקבלו". אך כמו לגבי הצהרות וסיסמאות רבות שלו, יש מחלוקת האם הן היו סיסמאות ריקות, או שמא אכן היה להן כיסוי במציאות.

לזכותו של בנימין נתניהו נזקפת העובדה שבתקופתו ירדה כמות הפיגועים לשפל, במיוחד בהשואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס, ושני יורשיו, אהוד ברק ואריאל שרון.
באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהפיגועים לא היו בראש מעייניה של דעת הקהל ערב בחירות 99' הביאה להתמקדות בנושאים חברתיים וכלכליים ולמפלתו מול אהוד ברק.

התחום הכלכלי

דעותיו הכלכליות-חברתיות של נתניהו הושפעו עמוקות משהותו הרבה בארצות הברית, והוא דוגל באסכולת שוק חופשי שמרנית. הוא העלה על נס את ערכי "הכלכלה החופשית" ואת ההפרטה. תקופת כהונתו הקצרה ותחלופת שרי האוצר בממשלתו גרמו לכך שממשלתו לא הספיקה לעשות רבות בתחום זה. ממשלת נתניהו העבירה קיצוצים רחבים בתקציב ואף הטילה כמה מסים חדשים. מצדדי נתניהו טוענים כי בדרך זו הציל את המשק מהירושה הקשה שהותירה ממשלת רבין-פרס. לעומת זאת טוענים מתנגדיו שפעולות ממשלתו, ביחד עם המדיניות הנוקשה של בנק ישראל, רק החריפו את ההאטה וגרמו לאובדן מקומות עבודה.

התנהלותו האישית והקדמת הבחירות

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וביצרים עזים. מראש רחש לו השמאל טינה אחרי רצח רבין, ואילו התנהלותו שלו ליבתה את האווירה, בהתבטאויות כמו "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" אותה לחש לרב כדורי, או "הם מפחדים" שבה השתמש ערב הבחירות. בעוד סיסמאות אלה הלהיבו את תומכיו, הן הרתיחו את מתנגדיו. גם הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך גם גרמה לרבים לראות בו אדם חסר אמינות שמפזר הצהרות ריקות. מנהגו לדבר אל העם "מעל ראשי" מראייניו תרם ליחסים העכורים עם העיתונות שאותה האשים בהתנכלות לו. לימים כתב עורך מעריב על יחס התקשורת כלפיו:"כשקוראים רשימות עיתונאיות מאותה תקופה הראש מסתחרר מהאיבה, המשטמה, הזלזול והסלידה המבצבצים מכל שורה" [1]. יריביו של נתניהו תלו ובהתנהגותו את האחריות לאיבת האליטות והתקשורת כלפיו.

למרות, ואולי דווקא בגלל יחסיו הקשים עם השמאל, הוא זכה לאהדה כמעט חסרת תקדים בחוגי החרדים והימין המסורתי.

חדשות לפרקים עלו פרשיות הנוגעות אליו. חלקן היו קטנוניות ואף חסרות שחר וערבו את אשתו שרה, אולם חלקן היו חמורות ובראשן פרשת בר-און חברון שבה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט לבסוף לא להעמידו לדין, אם כי מתח עליו ביקורת חריפה.

גם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לוו בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר דן מרידור הוביל להתפטרות האחרון בטונים צורמים כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדיו הכלכליים בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים.

אחרי חתימת הסכם ואי ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה אליה התחייב. ההסכם גרם לאכזבת חלק מאנשי הימין בקואליציה, התמהמהותו של נתניהו ביישומו והמתקפה החריפה שלו על מפלגות השמאל עם שובו מוועידת ואי מנעה מהן לספק לו רשת ביטחון. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הוביל לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. שיתוף הפעולה בין כל אלה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.

כנגד נתניהו התייצבו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה, ויצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הבטחון כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף ל"מפלגת המרכז" ולרוץ נגדו. קסמו הטלוויזיוני של נתניהו לא עמד לו הפעם, ובעימות הטלוויזיוני שקיים מול יצחק מרדכי נחל זה ניצחון מפתיע. אולם בסופו של דבר מרדכי והמתמודד הרביעי, עזמי בשארה פרשו מהמרוץ ותמכו במועמדותו של ברק. המצב הכלכלי הקשה ועייפות רוב הציבור מהתנהלותו של נתניהו, הובילו לנצחונו של אהוד ברק במאי 1999 ברוב של 56%. בליל הבחירות מיהר נתניהו להודות בתבוסתו והודיע על פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצדו עומד אריאל שרון שהוצג כממשיכו. המוני ישראלים תומכי ברק נהרו אל כיכר רבין לחגיגה ספונטנית, מבטאים בכך שמחה ותחושה של הקלה גדולה.

לימים תלה נתניהו את כשלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל. השמאל לא סלח לו על השתתפותו במחאה נגד ממשלת רבין, מחאה שגלשה לעתים להסתה, ובחירתו לראשות הממשלה אחר רצח רבין נראתה בחוגים מסוימים כמעין "הרצחת וגם ירשת".

הפרישה מהפוליטיקה והחזרה אליה

לאחר שהפסיד בבחירות 1999 פרש מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. אחר פרישתו נחשדו נתניהו ואשתו כי העבירו לחזקתם האישית מתנות שקיבל בעודו ראש ממשלה ואשר על פי דין הינן רכוש מדינת ישראל. לראשונה ערכה המשטרה חיפוש בדירתו של מי שהיה ראש ממשלה. כן נחשד הזוג נתניהו כי ניצל את מעמדו להשיג טובות הנאה מהקבלן אבנר עמדי. לבסוף לא הניבו האשמות אלו כתב אישום, אם כי התנהגותו של נתניהו זכתה לביקורת.

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000 שאף נתניהו לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק הייתה אמורה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, משום שטען שאם הרכבה לא ישתנה, לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שכנראה הייתה משגה פוליטי והובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע חומת מגן תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלשתיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטינים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה לאחד מגדולי תומכיה של גדר ההפרדה.

עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא ניסה להתמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות.

נתניהו כשר אוצר

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003 הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו שחפץ בתיק החוץ סירב בתחילה, אך לבסוף נטל את התפקיד על עצמו, אפילו בהתלהבות מה, אחר שהובטחה לו יד חופשית מצד ראש הממשלה. בתפקיד זה הוביל מדיניות קפיטליסטית שמרנית תקיפה, וניסה לקדם יוזמות ברוח משנתה של מרגרט תאצ'ר להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. צעדים בולטים של נתניהו:

בתחילת כהונתו האיץ רפורמה שבאה להקטין את המס על הכנסה מעבודה, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים שביטל בולט ביטול הקלות המס לתושבי יש"ע, צעד שבו העדיף גישה כלכלית על-פני גישה פוליטית. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף של הורדת נטל מס ההכנסה על יחידים ועל חברות. בסוף כהונתו יזם רפורמה נוספת, שהמשיכה את המגמה של קודמתה.
ערך רפורמה מרחיקת לכת בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שבמסגרתה הולאמו הקרנות הגרעוניות, שעליהן ריחפה סכנה של פשיטת רגל, ואילו הקרנות המאוזנות שבבעלותן נמכרו לחברות הביטוח. צעדים אלה נועדו לתת פתרון לטווח ארוך לבעיית הגרעון האקטוארי באחדות מקרנות הפנסיה.
הוביל את תאגוד הנמלים, לשם יצירת תחרות בין הנמלים.
במדיניותו התקיפה שינה נורמות של מדיניות הרווחה שנהגו במדינה למן הקמתה, והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. חריף במיוחד היה הקיצוץ בקצבאות הילדים, שהתאפשר בזכות הרכב הקואליציה, שבה לא נכללו מפלגות דתיות. קיצוצים אלה גרמו לגל של מחאה עממית. בין היתר קמה מחאה של האמהות במשפחות החד-הוריות בהנהגתה של ויקי קנפו, ונערכו שביתות ארוכות במגזר הציבורי.
בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, בצעד חריג בחריפותו, ליזום חקיקה להמגבלת חירות השביתה, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של ארגון העובדים לבדו). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היוותה איום רב עוצמה על ההסתדרות.
בתחילת 2004 הוביל קיצוץ מיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. בסוף 2004 התברר כי שיעור הצמיחה היה גבוה באופן משמעותי מאשר בשנים עברו ולראשונה מזה מס' שנים הגידול בשיעור האבטלה נפסק והאבטלה החלה לקטון. נתניהו ייחס כל זאת למדיניותו. במשך תקופה ארוכה נתניהו מיעט מאוד להתבטא בנושאים מדיניים.
בשנת 2005 קידם בנחישות את הרפורמה בשוק ההון, בהתאם להמלצותיה של "ועדת בכר". כמו כן, הוריד את המע"מ לשיעור של 16.5%, והעביר חקיקה בנושא הקטנת מס הכנסה ליחידים והגדלת המיסוי על ההון בהדרגה עד לשנת 2009.

לגבי תוכנית ההתנתקות גילה נתניהו הפכפכות. אף שהתבטא כנגדה וכנגד מהלך חד צדדי שיפורש כתבוסה על ידי האויב, תמך בממשלה בתוכנית, אפילו לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד. לאחר שהציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יחולו שינויים בתוכנית, נסוג בו באומרו שמותו של יאסר ערפאת שאירע בינתיים משנה את המצב מעיקרו. לאחר מכן שב ותבע קיומו של משאל עם. ב-7 באוגוסט 2005, כשבוע לפני יישומה המשוער של התוכנית, הודיע נתניהו במפתיע, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, כי הוא מתפטר מן הממשלה. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל ובאומרו שסיים את עיקרי הרפורמות שרצה להשיג, האחרונה שבהן הייתה רפורמת בכר בבנקים.

באליטות הכלכליות הביעו הערכה לפועלו של נתניהו כשר אוצר. בתקופת סוף כהונתו של נתניהו הייתה הצמיחה בישראל הגבוהה בעולם המערבי, והאינפלציה - הנמוכה ביותר [2]. מנגד האשימו אותו הארגונים החברתיים באחריות לעלייה חריפה בשיעור העוני [3].

נתניהו כמנהיג האופוזיציה בליכוד

בתאריך 30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו על ראשות הליכוד וראשות הממשלה מול אריאל שרון. מספר חברי כנסת הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם ח"כ עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף באופן חריף ביותר את אריאל שרון וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממר"צ". יחד עם לנדאו ונציגי המתנחלים במרכז הליכוד פעל נתניהו להקדמת הפריימריז לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יו"ר המפלגה, אך ההצעה נדחתה ע"י מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן.

למרות הפסדו במרכז הליכוד, הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

קישורים חיצוניים

האתר הרשמי של בנימין נתניהו

תבנית:ויקיציטוט תבנית:חבר כנסת

המדיניות הכלכלית של נתניהו
בנימין נתניהו: אין שלום ללא ביטחון, באתר הסוכנות היהודית.
שילה הטיס רולף, בנימין נתניהו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל",1998.
בנימין נתניהו - ראש הממשלה התשיעי של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי".

@@ שורה 96: / שורה 96: @@
 * במדיניותו התקיפה שינה נורמות של מדיניות הרווחה שנהגו במדינה למן הקמתה, והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. חריף במיוחד היה הקיצוץ בקצבאות הילדים, שהתאפשר בזכות הרכב הקואליציה, שבה לא נכללו מפלגות דתיות. קיצוצים אלה גרמו לגל של מחאה עממית. בין היתר קמה מחאה של האמהות במשפחות החד-הוריות בהנהגתה של [[ויקי קנפו]], ונערכו [[שביתה|שביתות]] ארוכות במגזר הציבורי.
 * בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, בצעד חריג בחריפותו, ליזום חקיקה להמגבלת חירות השביתה, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של ארגון העובדים לבדו). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היוותה איום רב עוצמה על ההסתדרות.
-* בתחילת 2004 הוביל קיצוץ מיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת ה[[מע"מ]] לשיעור של 17%. בסוף 2004 התברר כי שיעור הצמיחה היה גבוה באופן משמעותי מאשר בשנים עברו, ונתניהו ייחס זאת למדיניותו. במשך תקופה ארוכה מיעט מאוד להתבטא בנושאים מדיניים.
+* בתחילת 2004 הוביל קיצוץ מיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת ה[[מע"מ]] לשיעור של 17%. בסוף 2004 התברר כי שיעור הצמיחה היה גבוה באופן משמעותי מאשר בשנים עברו ולראשונה מזה מס' שנים הגידול בשיעור האבטלה נפסק והאבטלה החלה לקטון. נתניהו ייחס כל זאת למדיניותו. במשך תקופה ארוכה נתניהו מיעט מאוד להתבטא בנושאים מדיניים.
-* בשנת 2005 קידם בנחישות את הרפורמה ב[[שוק ההון]], בהתאם להמלצותיה של "ועדת בכר".
+* בשנת 2005 קידם בנחישות את הרפורמה ב[[שוק ההון]], בהתאם להמלצותיה של "ועדת בכר". כמו כן, הוריד את ה[[מע"מ]] לשיעור של 16.5%, והעביר חקיקה בנושא הקטנת מס הכנסה ליחידים והגדלת המיסוי על ההון בהדרגה עד לשנת 2009.
 לגבי [[תוכנית ההתנתקות]] גילה נתניהו הפכפכות. אף שהתבטא כנגדה וכנגד מהלך חד צדדי שיפורש כתבוסה על ידי האויב, תמך בממשלה בתוכנית, אפילו לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד. לאחר שהציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יחולו שינויים בתוכנית, נסוג בו באומרו שמותו של [[יאסר ערפאת]] שאירע בינתיים משנה את המצב מעיקרו. לאחר מכן שב ותבע קיומו של [[משאל עם]]. ב-[[7 באוגוסט]] [[2005]], כשבוע לפני יישומה המשוער של התוכנית, הודיע נתניהו במפתיע, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, כי הוא מתפטר מן הממשלה. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל ובאומרו שסיים את עיקרי הרפורמות שרצה להשיג, האחרונה שבהן הייתה [[רפורמת בכר]] ב[[בנק|בנקים]].