תנועת המזרחי – הבדלי גרסאות
מ הטמעת תבנית:בקרת זהויות בערכים (תג) |
|||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
[[קובץ:בית מאיר.jpg|שמאל|250px|בית מאיר ב[[רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)|רחוב המלך ג'ורג']] שהוקם ב-1947, בין [[בית הכנסת הגדול (ירושלים)|בית הכנסת הגדול]] ל[[בית המוסדות הלאומיים]], ב[[ירושלים]], שם שוכנים משרדי המזרחי העולמי|ממוזער]] |
[[קובץ:בית מאיר.jpg|שמאל|250px|בית מאיר ב[[רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)|רחוב המלך ג'ורג']] שהוקם ב-1947, בין [[בית הכנסת הגדול (ירושלים)|בית הכנסת הגדול]] ל[[בית המוסדות הלאומיים]], ב[[ירושלים]], שם שוכנים משרדי המזרחי העולמי|ממוזער]] |
||
המילה מזרחי היא מעין [[נוטריקון]] של |
המילה מזרחי היא מעין [[נוטריקון]] של '''מ'''רכ'''ז''' '''ר'''ו'''ח'''נ'''י'''. |
||
השימוש הראשון במושג זה נעשה על ידי הרב [[שמואל מוהליבר]] בשנת [[תרנ"ג]] ([[1893]]), כאשר ייסד את המזרח"י – מרכז רוחני כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני, אך בשלב זה לא היה מדובר בתנועה פוליטית. |
השימוש הראשון במושג זה נעשה על ידי הרב [[שמואל מוהליבר]] בשנת [[תרנ"ג]] ([[1893]]), כאשר ייסד את המזרח"י – מרכז רוחני כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני, אך בשלב זה לא היה מדובר בתנועה פוליטית. |
||
גרסה מ־23:49, 29 באוקטובר 2024
 | |
| מדינה |
ישראל  |
|---|---|
| מייסד |
יצחק יעקב ריינס |
| מנהיגים |
יצחק יעקב ריינס, יהודה לייב מימון, מרדכי נורוק, דוד צבי פנקס |
| תקופת הפעילות |
1902–הווה (כ־122 שנים) |
| אפיון | מפלגה דתית לאומית |
| אידאולוגיות |
ציונות דתית, לאומיות |
| כנסות | 1 - 3 |
| ממשלות |
1, 2, 3, 4, 5*, 6*, 7** *הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה **הייתה חברה בקואליציה; הפועל המזרחי חברתה לסיעה המשותפת חזית דתית לאומית יוצגה בממשלה |
| אותיות | ב |
| שיא כוחה | 4 מנדטים (הכנסת ה-1) |
| התמזגה לתוך |
החזית הדתית המאוחדת (כמפלגה עצמאית ברשימה משותפת), עצמאית, ולבסוף המפד"ל |
| מטה |
ירושלים |
|
mizrachi | |
  | |
תנועת המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902. לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית. ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".
הקמת המזרחי
המילה מזרחי היא מעין נוטריקון של מרכז רוחני.
השימוש הראשון במושג זה נעשה על ידי הרב שמואל מוהליבר בשנת תרנ"ג (1893), כאשר ייסד את המזרח"י – מרכז רוחני כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני, אך בשלב זה לא היה מדובר בתנועה פוליטית.
סיעת המזרחי הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת תרס"ב (1902). הקמתה הייתה אחת התגובות של היהדות האורתודוקסית לציונות החילונית: הסיעה הדמוקרטית שקמה בקונגרס הציוני החמישי תבעה להקדיש משאבים לחינוך חילוני, דבר שפגע בעקרונות הדת, איים על כספי החלוקה, ואיים להותיר את היהודים האורתודוקסים של אירופה מחוץ לגוף גדול שטוען לייצוג העם היהודי.
תנועת המזרחי הוקמה תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר השתדל לספק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, ומאידך המזרחי היה בעל ברית נאמן של הרצל בשתי שנותיו האחרונות ותמך בכל צעדיו, כולל תוכנית אוגנדה[1].
עם הקמתה, הכריזה המזרחי על עצמה כסיעה של יהודים דתיים, שפועלים בתוך המנגנון החילוני של ההסתדרות הציונית. אחרי ועידת מינסק, שהתקיימה בשנת ייסודה של המזרחי, אמר הרב ריינס כי מטרתה של המזרחי היא "לכבוש את ההסתדרות מבפנים" על ידי הצטרפות של המוני חרדים ממזרח אירופה.[דרוש מקור: לצטטה] האידאולוג הראשון של התנועה היה זאב יעבץ, והוא שניסח את ה"קול קורא" להצטרפותם של ההמונים.
עם זאת, חלק גדול מן היהדות האורתודוקסית התנגד להקמת המזרחי. הביקורת התמקדה בשתי פנים: התנגדות לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה; וכן האשמה שהקמת שלטון יהודי בארץ ישראל לפני בוא המשיח היא "דחיקת הקץ". לדעת המבקרים האמונה היהודית המסורתית גורסת כי רק המשיח יכול להקים שלטון כזה.
הרב ריינס השיב לטענה השנייה באופן דיאלקטי. מחד גיסא, אמר שהציונות החילונית אינה קשורה לגאולה אלא להצלת יהודים ותו לא. מאידך הסביר כי גם פעולה פוליטית מונעת בידי האל, וכי אם מתרחש תהליך היסטורי שנדמה כעלייה בחומה – האל הוא שמניע אותו מבפנים. לטענה הראשונה השיב ריינס שאין שיתוף פעולה אמיתי בין המזרחי לבין הציונות החילונית, אלא רק שיתוף פעולה פרקטי, לצורך שמירה על האינטרסים של היהדות הדתית.
הצהרת היסוד של המזרחי נתפרסמה עם הקמתה בשנת 1902[2]. לדברי הרב ריינס בספר "שני המאורות"[3], המאמר נכתב מטעם כל חברי הוועד, שאותם הוא מונה ב"הצפירה"[4], והם הרבנים יצחק יעקב ריינס, פנחס רוזובסקי, יהודה ליב דון יחיא וגיסו רבי נחום גרינהויז (שלאחר מכן חזר בו מתמיכתו), וכן זאב יעבץ, אברהם יעקב סלוצקי וזלמן גורלאנד.
המחלוקת סביב תוכנית אוגנדה פגעה קשות במזרחי. דברי הרב ריינס בעד התוכנית הביאה רבים לעזוב את המזרחי במחאה ולהצטרף לציוני ציון שנקראו "ארציים". היו גם שעזבו את המזרחי כדי לחזק את ההנהגה הציונית שתמכה בתוכנית. בנוסף, המצב ברוסיה, בעקבות מהפכת 1905, הביאה לירידה בהתלהבות מהרעיון הציוני[5]. לקראת סוף 1907 השיג הרב ריינס הסכמה עם ההנהגה הציונית להכרה במזרחי כפדרציה עולמית נפרדת שחבריו לא יירשמו באגודות המקומיות אלא דרך המזרחי[6].
התנועה החלה לפעול בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם רק אחריה היא החלה את פעילותה הממוסדת בה. בשנת 1920 הועבר המרכז העולמי של התנועה לארץ ישראל.[7]
בשנת 1922 הקימו פועלים חברי התנועה את "הפועל המזרחי". עם הזמן, גבר כוחה של "הפועל המזרחי" בארץ ישראל, ועיקר כוחה של "המזרחי" נותר בגולה. הייתה הסכמה רחבה בין שני הפלגים בענייני דת ומדיניות ציונית, אך הם היו חלוקים ביניהם בענייני חברה וכלכלה. כך נוצרה למעשה מעין "חלוקת עבודה": פעילות "המזרחי" התמקדה בענייני מדיניות וחינוך, ואילו זו של "הפועל המזרחי" התמקדה בענייני התיישבות וכלכלה.[8]
בשנת 1923 התפרסם "קול קורא" בחתימת 67 רבנים מאירופה[9][10], ובהם רבנים מפורסמים כמו משולם ראטה, ראובן כץ, נחום אש, תנחום גרשון ביליצקי, אברהם יעקב הכהן בן ה"חשק שלמה" וחנוך אייגש (שני האחרונים היו מרבני וילנה). הרב גדליה שמלקיש, ששימש כרבה של קהילת פשמישל, היה גם הוא בין חותמי הכרוז, והנהיג את תנועת המזרחי בגליציה. בכרוז נכתב בין השאר: ”קומו כאיש אחד והתאגדו כלכם תחת דגל הסתדרות ה"מזרחי", זו ההסתדרות, השואפת לחזוק התורה ותחית ארץ ישראל, עם ישראל ושפת ישראל באמת ובתמים; זו ההסתדרות, שהרימה את דגל התורה והמצוה ולקחה חבל בכל עבודות בנין ארץ ישראל, שהביאונו בעזרת ה' עד כה, עד כי נוכל והאפשרות תהיה בידנו לעבוד בשביל עמנו ודתנו בארצות פזורנו וארץ אבותנו”.
רעיונות התנועה
- ישנה זהות בין דת ולאום ביהדות,[7] וישנו קשר חזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: שלושה מרכיבים אלה משלימים זה את זה – השאיפה היא לא רק להחזיר לעם את חירותו המדינית בארצו ואת לשונו אלא גם את תורתו.
- התנועה הציונית קמה משום שהגלות אינה יכולה לשמש מקום מושב ליהודים אך תפקיד התנועה אינו רק בשמירה על קיומו הפיסי של העם אלא הציונות היא תנועת תשובה והיטהרות ליהדות המסורתית ומהווה תרופה גם למצוקה הרוחנית של העם.
- רעיונותיה ותוכניותיה של התנועה הציונית מבוצעים ומונהגים אמנם בידי חילוניים, אך יש להם ערך דתי חשוב. יישוב ארץ ישראל והניסיון להקים בה מדינה יהודית הם מצוות דתיות חשובות. הצלחת הציונות תוביל לפריחה של הדת היהודית כיוון שהיישוב בארץ ישראל יהווה מחסום בפני התבוללות.
- הרב ריינס שלל את העמדה החרדית המסוגרת בפני הלאומיות החילונית כמו גם את המתבוללים המתנכרים לעם. הוא ראה בציונות משהו שיכול לתקן את המצב ולכן סבר כי תפקידה של הציונות הדתית לפשר בין היהדות החרדית לבין היהדות החילונית.
הדרכים לפתרון הבעיה היהודית
- גאולת עם ישראל תתחיל על ידי יישוב ארץ ישראל (אתחלתא דגאולה).
- השיבה לארץ ישראל תחזק את אחדות עם ישראל.
- על הציונות הדתית להבטיח את צביונה היהודי דתי של המדינה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל (שמירת שבת, קיום מצוות דתיות וכו')
- אנשי המזרחי ביקשו לחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות ולהפיץ את רוח הציונות בתפוצות. בהחלטות המזרחי נקבע כי התורה היא מרכזו של העם היהודי וכי הציונות היא הכלי המשמר את התורה הזו – הם ביקשו להרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות ולהפיץ את הקשר המיסטי שקיים בין עם ישראל, ארץ ישראל והתורה.
פעילויות מעשיות של המזרחי
בין המזרחי לבין ההסתדרות הציונית היו מתיחות שנבעה בעיקר מהדרישה של מזרחי לקיים מצוות הדת במוסדות התנועה ומפעיליה כך למשל דרשה מזרחי להפסיק בשבת את העבודה במוסדות המרכזיים של התנועה.
תנועת המזרחי הפכה לחלק מהותי וחשוב בתנועה הציונית ברוסיה ובנתה ארגון מסועף שבו היו אלפי תומכים. טקטיקת התנועה הייתה ניהול מלחמת תרבות סימטרית עם החילוניים בתנועה – ליד כל ועדת תרבות חילונית דרשה המזרחי לקיים ועדת תרבות דתית.
פעילות מזרחי הגיעה אף לארץ ישראל שנראה היה להם כי הגימנסיה העברית ביפו מנהלת אופי לימודי לא דתי ריינס ואנשיו הקימו את בית הספר "תחכמוני" שאופיו היה לאומי דתי ובו יצרו מסגרת חינוכית מקבילה, בעלת אופי דתי לאומי. כך נוצרו מסגרות חינוך נפרדות חילוניות ודתיות שהיו אמורות להכיר זו בזו ולהיתמך על ידי ההסתדרות הציונית.
ביקורת ריינס על הרצל ופעולותיו
- הציונות הדתית בניגוד לציונות המדינית שואפת לא רק להחזיר את עם ישראל לארצו אלא גם לתורתו.
- הציונות היא כוח טבעי ולאומי אשר לא רק יציל פיזית את עם ישראל אלא גם יחזק את דת היהדות.
- התנגדות נחרצת לתביעתה של הסיעה הדמוקרטית לעבודה חינוכית ברוח חילונית.
עם מנהיגיה לאורך השנים נמנו הרבנים מאיר בר-אילן, יהודה לייב מימון ויוסף דב סולובייצ'יק.
בשנות ה-30 חתמה עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". כל אחת מהתנועות שילמה מחיר פוליטי קטן, וקיבלה דרישות עיקריות. מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים יהיה בעל צביון יהודי דתי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.
עם קום המדינה הייתה המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1956 הפכה לחלק מהמפד"ל.
ציוני דרך בתנועת המזרחי
במשך השנים הייתה תנועת המזרחי שותפה לשורה של החלטות פולטיות ומדיניות, בהם עמדתה לא פעם הכריעה את הכף. הבולטת שבהן היא הצבעתו של הרב מימון עם בן-גוריון ברוב של 5 נגד 4 בעד ההכרזה על הקמת המדינה. אולם היו גם הצבעות בהן המזרחי היו במיעוט.
הצעת אוגנדה
בשנת 1903, בעת שהתנהל הוויכוח הגדול בקונגרס הציוני השישי על 'תוכנית אוגנדה', תמכו כשני שלישים של סיעת המזרחי בקונגרס הציוני (הרב ריינס עצמו נמנע בהצבעה) בהחלטת הרצל להיענות בחיוב להצעת בריטניה בדבר שליחת משלחת-חקר שתבחן את אפשרויות ההתיישבות היהודית באוגנדה[11].
את התמיכה ב'תוכנית אוגנדה', למרות ערכה הדתי של ארץ הקודש, ניתן לייחס לגישה המעשית של אנשי המזרחי. אחרי הפוגרום בקישינב שברוסיה, שאירע באותה השנה, נתפסה תוכנית אוגנדה כהצעה שעשויה להציל אלפי יהודים ממצב מאיים של "פיקוח נפש".
על כך כתב הרב ריינס במכתב להרצל:
ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון
— מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
מועצת המדינה הזמנית (1948)
3 נציגים: זאב גולד, יהודה לייב פישמן מימון, דוד צבי פנקס
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת
4 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): יהודה לייב מימון, דוד צבי פנקס, מרדכי נורוק, אברהם-חיים שאג
הכנסת השנייה (1951)
2 מנדטים: דוד צבי פנקס, מרדכי נורוק, שלמה ישראל בן-מאיר
* ב-14 באוגוסט 1952 נפטר דוד-צבי פנקס. החליף אותו שלמה-ישראל בן-מאיר.
- רשימת מועמדים מלאה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית*
2 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): שלמה ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק
* ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.
ראו גם
- אנשי תנועת המזרחי שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
לקריאה נוספת
- י"ל מימון, ספר המזרחי (נכתב 30 שנה לאחר פטירת הרב ריינס)
- יצחק רפאל, ש. ז. שרגאי (עורכים), ספר הציונות הדתית, ע' 23-1, מוסד הרב קוק: ירושלים תשל"ז.
- אסף קניאל, 'יומרה ומעש – המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם', רמת גן תשע"א
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של תנועת המזרחי- מידע על תנועת המזרחי בקטלוג הספרייה הלאומית
- סיעת מזרחי בכנסת השנייה, באתר הכנסת
- המזרחי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- שולמית אליאש, הרבנות הראשית וה'מזרחי' בתקופת המנדט, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 148-123
הערות שוליים
- ^ אהוד לוז, מקבילים נפגשים, תל אביב 1985, עמ' 304.
- ^ המזרחי, הצפירה, 13 באפריל 1902
- ^ עמוד 27
- ^ מלואים, הצפירה, 13 באפריל 1902
- ^ ועידת המזרחי בפדנקפורט, המצפה, 4 בספטמבר 1908
- ^ המזרחי, המצפה, 15 בנובמבר 1907
- ^ 1 2 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 3, עמ' 214.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 3, עמ' 215.
- ^ קול קורא, המזרחי, 6 בספטמבר 1923, עמ' 9
- ^ רבנים אלו ברובם הגדול חתמו באותה תקופה גם על כרוז תמיכה בקרן היסוד
- ^ מרדכי אליאב, "סיעת "המזרחי" בהצבעה על "תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השישי", הציונות, כרך י"ב, 1987
