הצגת המקור של הדף "אמין אל-חוסייני"

{{מנהיג
| שם = אמין אל-חוסייני
| תמונה = [[קובץ:Al-Husayni1929_(cropped).jpg|230px|אמין אל חוסייני]]
| כיתוב = אמין אל חוסייני (1929)
| שם בשפת המקור = الحاج محمد أمين الحسيني
| תאריך לידה = 1895
| מקום לידה = {{דגל|האימפריה העות'מאנית}} [[ירושלים]], [[האימפריה העות'מאנית]]
| תאריך פטירה = [[4 ביולי]] [[1974]]
| מקום פטירה = {{דגל|לבנון}} [[ביירות]], [[הרפובליקה הלבנונית]]
| מדינה = {{דגל|המנדט הבריטי||+}}
| מפלגה = [[המפלגה הערבית הפלסטינית]] (לא באופן רשמי)
| דת = [[אסלאם סוני]]
| תפקיד1 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=[[המופתי של ירושלים]]
|התחלת כהונה=1921
|סיום כהונה=1937
|הקודם בתפקיד=[[כאמל אל-חוסייני]]
|הבא בתפקיד=[[חוסאם א-דין ג'אראללה]]
}}
| תפקיד2 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=נשיא [[המועצה המוסלמית העליונה]]
|התחלת כהונה=1922
|סיום כהונה=1937
}}
| תפקיד3 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=יושב ראש [[הוועד הערבי העליון]]
|התחלת כהונה=1936
|סיום כהונה=1937
}}
}}
'''מוחמד אמין אל-חוסייני''' (ב[[ערבית]]: '''الحاج محمد أمين الحسيني''' תעתיק מדויק: '''אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני''', ידוע כ'''חאג' אמין'''; [[1895]]{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 7: גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897.}} – [[4 ביולי]] [[1974]]) היה מנהיג [[ערבי]]-[[מוסלמים|מוסלמי]] בתקופת [[המנדט הבריטי]] ב[[ארץ ישראל]] והמנהיג הראשי של [[ערביי ארץ ישראל]] לפני הקמת [[אש"ף]]. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים.{{הערה|צבי אל פלג, '''מנקודת ראותו של המופתי''', עמ' 15.}} הוא נודע ב[[אנטישמיות]] שלו ובהתנגדותו הגורפת ל[[ציונות]],{{הערה|David G. Dalin and John F. Rothmann, ''Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam'', 2008, page 54|כיוון=שמאל}} והיה אחראי ל[[פרעות]] ומתקפות על [[היישוב]] היהודי בארץ ישראל וב[[ארצות ערב]] ואף שיתף פעולה עם [[גרמניה הנאצית]] ותמך בביצוע [[הפתרון הסופי]].

בין השנים 1921–1937 כיהן כ[[המופתי של ירושלים|מופתי של ירושלים]] וגם כנשיא [[המועצה המוסלמית העליונה]]. בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 249.}} עם פרוץ [[המרד הערבי הגדול]] ב-1936, כיהן כראש [[הוועד הערבי העליון]]. באוקטובר [[1937]] ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. ב[[מלחמת העולם השנייה]] שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים ב[[ואפן אס אס|וואפן אס אס]] יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז על ידי "הוועדה היוגוסלבית לקביעת פשעי המלחמה של הכובשים ועוזריהם" כ[[פושע מלחמה]]. בזמן [[מלחמת העצמאות]] הנהיג את ערביי ארץ ישראל ממקום גלותו.

== ראשית חייו 1895–1920==
[[קובץ:Husseini Family 1912.jpg|ממוזער|280px|אמין אל חוסייני (עומד שלישי משמאל, שורה אמצעית) בנערותו עם אחיו ובני דודו ב[[בית הקברות ממילא]], סביבות 1912]]
אמין אל-חוסייני נולד ב[[ירושלים]] ל[[משפחת אל-חוסייני]] בשנת [[1895]].{{הערה|שם=לבל 10|[[#לבל|לבל]], עמ' 10.}} הוא היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, [[טאהר אל-חוסייני]], שלאורך שנות כהונתו נאבק ב[[עלייה]] ובהתיישבות היהודית ב[[ארץ ישראל]].
לאחר מותו של טאהר ב-1908, היה [[כאמל אל-חוסייני]], בנו מאשתו הראשונה מחבובה ואחיו למחצה של אמין, המופתי של ירושלים אחריו. אמין נולד לזיינב, אשתו השנייה של אביו, שילדה בן נוסף, פח'רי, ונפטרה בזמן מלחמת העולם הראשונה.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 8.}}

אמין למד בירושלים. את לימודיו היסודיים עשה ב"כותב" ("חדר") ולאחר מכן בבית הספר הממשלתי "אל-עידאדי".{{הערה|שם=לבל 10}} הוא למד [[טורקית]] בבית ספר ממשלתי ו[[צרפתית]] אצל מיסיונרים קתולים, ואף למד בבית הספר היהודי "[[אליאנס]]" בירושלים, בניהולו של [[אלברט ענתבי]].{{הערה|[[איתמר בן-אב"י]], שלמד גם הוא בבית הספר, תיאר את חוסייני בספרו האוטוביוגרפי "עם שחר עצמאותנו"{{הבהרה|חסר מראה מקום מדויק}} כ"בריון של הכיתה", ואף אמר כי הזהיר את הנציב הבריטי [[הרברט סמואל]] שלא יאפשר את מינויו למופתי בשל אופיו הכוחני.}}

===אקדמיה ותחילת הקריירה===
ב-[[1913]] נסע אל-חוסייני ל[[מכה]] עם אמו ובכך קיים את מצוות ה[[חג']]. באותה שנה נסע עם בן דודו, יעקוב, ללמוד [[תאולוגיה]] וערבית ב[[אוניברסיטת אל-אזהר]] ב[[קהיר]], אך לא סיים את לימודיו. בשנה השנייה ללימודים נקשר אל המורה [[רשיד רידא]] ועבר ללמוד אצלו בבית המדרש הגבוה לתאולוגיה. רשיד רידא נחשב לימים לאב רוחני של תנועת [[האחים המוסלמים]]. אל-חוסייני הוזמן לביתו לעיתים קרובות והושפע עמוקות מהשקפת עולמו - תפיסת התרבות המערבית כאיום קיומי על האסלאם שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת למד אמין גם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, שם החל לארגן קבוצת סטודנטים פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) שביקשה להביא לתודעה הציבורית את הסכנה שבציונות.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 175-174.}}

בשנת [[1914]] החל ללמוד באקדמיה הצבאית ב[[איסטנבול]]. כשפרצה [[מלחמת העולם הראשונה]], גויס לצבא [[האימפריה העות'מאנית]] ולחם במשך שנתיים בחזית כקצין.{{הערה|שם=לבל 11|[[#לבל|לבל]], עמ' 11.}} באוגוסט [[1916]] התמנה לקצין בדיוויזיה ה-46. הוא שירת כ[[שליש (צבא)|שלישו]] של מושל [[איזמיר]] ואחר כך כקצין ארטילריה ב[[הים השחור|ים השחור]]. אמין לא השתתף בלחימה משמעותית, מכיוון שהטורקים לא שלחו קצינים או צוערים ערבים לשדה הקרב. בזכרונותיו דיווח על סכסוכים עם מפקד האוגדה הטורקי, שקיפח לטענתו את החיילים הערבים. בנובמבר 1916, לאחר שלקה ב[[דיזנטריה]], קיבל חופשה של 3 חודשים וחזר לירושלים. בתום תקופת החופשה, נשאר בבית ולא חזר ליחידה.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 180-179.}} באותה שנה החל לארגן מתנדבים שישתתפו ב[[המרד הערבי|מרד הערבי]] של השריף [[חוסיין בן עלי]], באמצעות סוכן בריטי שפעל בארץ ישראל. ייתכן כי פעילות זו הקנתה לו את האהדה הבריטית שסייעה לו לקבל מאוחר יותר את תפקיד המופתי.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 184-183.}}
זמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי של ירושלים בדצמבר [[1917]], הועסק אל-חוסייני במנהל הצבאי הבריטי ב[[קלקיליה]], כממונה על מניעת הברחות בתחנת המכס. לאחר תקופה מסוימת, הועבר למשרדו של ג'בריל פחה חדאד, עוזרו של המושל הצבאי של ירושלים, [[רונלד סטורס]], ועבד במנהלה הצבאית בבניין האכסניה הגרמנית ליד [[שער שכם]].{{הערה|שם=לבל 11}}

ב-[[1918]] ייסד אל-חוסייני את "[[המועדון הערבי]]" ("א-נאדי אל-ערבי"), מועדון נוער ששימש מרכז לפעילות פוליטית נגד היהודים והציונות,{{הערה|שם=לבל 12}} וקשור בארגון באותו שם שהוקם באותה שנה בדמשק על ידי פלסטינים. המועדון הירושלמי היה פרו-בריטי, מנהיגיו ופעיליו באו בעיקר מצעירי משפחת אל-חוסייני המורחבת ובין חבריו בלטו אנשי דת איסלאמיים וקצינים בצבא השריף. מרכז הארגון היה בירושלים וסיסמתו הייתה "ארצנו לנו". מטרותיו הפוליטיות היו איחוד ארץ ישראל עם סוריה והתנגדות לציונות.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 60–61, 63: במרץ 1920 נאמד מספר חברי "המועדון הערבי" על ידי המודיעין הציוני בלמעלה מ-500.}} אל-חוסייני היה נשיאו עד אפריל 1920.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 154.}}
כאשר ג'בריל חדאד נתמנה בתחילת [[1919]] למנהל מחלקת הביטחון של [[פייסל הראשון, מלך עיראק|המלך פייסל]] ב[[דמשק]], אל-חוסייני הצטרף אליו ובקיץ אותה שנה ארגן משלחת פלסטינית ל[[הקונגרס הלאומי הסורי|קונגרס הלאומי הסורי]] שנערך ביולי בדמשק - התכנסות שנועדה לתבוע עצמאות ל[[סוריה הגדולה]] תחת מלכותו של פייסל.{{הערה|שם=לבל 12|[[#לבל|לבל]], עמ' 12.}}
בסוף שנת 1919, הועבר חדאד למשרה אחרת ואל-חוסייני פוטר.{{הערה|שם=לבל 12}} בסוף מרץ [[1920]] חזר לירושלים,{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 78.}} שם עסק בהוראה{{הערה|שם=לבל 12}} ב[[בית ספר רשידיה]] {{אנ|Rashidiya school}} הסמוך ל[[שער הפרחים]]. באותה תקופה כתב מאמרים לעיתון הלאומי החדש "[[סוריא אל-ג'נוביה (עיתון)|סוריא אל-ג'נוביה]]" ("סוריה הדרומית"), שמייסדו ועורכו היו חברים בולטים ב"מועדון הערבי".

=== מהומות 1920 ===
[[קובץ:Third Palestinian National Congress.jpg|220px|ממוזער|שמאל|אמין אל-חוסייני בשורה האחורית, שלישי מימין, בין משתתפי [[הקונגרס הערבי-פלסטיני|הוועידה הפלסטינית]] השלישית בחיפה,{{הערה|שם=ארליך 339}} 14 בדצמבר 1920.]]
בשנת [[1920]] היה המופתי כאמל אל-חוסייני אחראי על תהלוכת עולי הרגל ל[[חגיגות נבי מוסא]]. שני צעירים ליבו את הרוחות בקרב החוגגים הנלהבים מהמלכתו של פייסל זמן קצר לפני כן: [[עארף אל-עארף]], שהסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, [[סוריא אל-ג'נוביה (עיתון)|סוריא אל-ג'נוביה]], ואמין אל-חוסייני, שהסית את ההמונים.{{הערה|שם=אל-פלג 12|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 12.}} בנאומו בפני החוגגים, נופף בתמונתו של פייסל וקרא: "הוי הערבים, זהו מלככם".{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 80.}} עם שובם של החוגגים מנבי מוסא לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו [[מאורעות תר"פ]]. השלטונות הבריטיים הוציאו נגד אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף [[צו מעצר]], והם ברחו ל[[עבר הירדן המזרחי]] ומשם ל[[דמשק]]. בהיעדרם, נידונו על ידי [[בית דין צבאי]] לעשר שנות מאסר.{{הערה|שם=אל-פלג 12}}

ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ ישראל''', עמ' 276–277, הערה 7.}} בין העומדים בראשה היה אמין אל-חוסייני, שנקבע גם כנציג האגודה כלפי חוץ. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות [[ועידת סן רמו]] ונגד מינוי [[הרברט סמואל]] היהודי לנציב עליון בארץ ישראל, וכן שלחה תזכיר ל[[אפיפיור]] וביקשה את עזרתו נגד ייהוד פלשתינה באמצעות [[הצהרת בלפור]]{{הערה|שם=אל-פלג 13|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 13.}} ונגד "הסכנה הציונית לנצרות בפלשתינה".{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 13.}} ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על [[חנינה]] כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-חוסייני ואל-עארף שנחשבו כמי שברחו מהחוק.{{הערה|שם=אל-פלג 12}}

דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל, הראשון שהעז להרים יד נגד הבריטים והיהודים ובכך גאל את כבודם המושפל, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי.{{הערה|שם=אל-פלג 13}} הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.{{הערה|שם=אל-פלג 14–16}} ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור ב[[א-סאלט]], העניק הרברט סמואל לאל-חוסייני ולאל-עארף חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה אחיו למחצה, המופתי [[כאמל אל-חוסייני]], קיבל את הצעת החנינה ובדצמבר 1920 חזר לירושלים.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 231.}} באותו חודש השתתף ב[[הקונגרס הערבי-פלסטיני|וועידה הפלסטינית]] השלישית, שהתקיימה ב[[חיפה]].{{הערה|שם=ארליך 339|[[חגי ארליך]], '''המזרח התיכון בין מלחמות העולם''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], ספר ב, יחידה 4, עמ' 339.}}

==מינויו לתפקיד מופתי 1921–1929==
[[קובץ:MAal-Husayni-2.jpg|שמאל|ממוזער|150px|אמין אל חוסייני בסמוך לבחירתו לתפקיד המופתי הגדול.]]
[[קובץ:Kamil al-Husayni Funeral3.jpg|ממוזער|טקסט=אמין אל-חוסייני נואם בדוכן הקיץ בהר הבית, בעת לוויית אחיו למחצה, מופתי ירושלים כאמל אל-חוסייני|אמין אל-חוסייני נואם בדוכן הקיץ ב[[הר הבית]], בעת לוויית אחיו למחצה, מופתי ירושלים [[כאמל אל-חוסייני]], מרץ 1921.]]
[[קובץ:טקס חנוכת כיפת הזהב לכיפת הסלע 1928.jpg|250px|ממוזער|המופתי מוביל את אורחיו בטקס חנוכת כיפת הזהב למסגד "כיפת הסלע" 1928.]]
במרץ [[1921]], שנה לאחר החלת ממשל אזרחי בריטי ב[[ארץ ישראל]] בראשות [[הנציב העליון]] הראשון [[הרברט סמואל]], מת [[כאמל אל-חוסייני]], [[המופתי של ירושלים]] ואחיו למחצה של אמין אל-חוסייני. אמין היה נחוש לקבל את המשרה ומיד לאחר מות אחיו, חבש את מצנפת ה[[חג']] הלבנה (ה[[עמאמה]]) וצימח זקן. בבחירות שנערכו לתפקיד ב-12 באפריל בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר, למקום הרביעי. על פי [[החוק העות'מאני]] היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים. משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב על הנציב העליון למנות את אמין למשרה, בעיקר באמצעות הצפת משרדי הממשלה בעצומות ותזכירים ובעזרת פניות של מנהיגים דתיים רבים.{{הערה|שם=אל-פלג 14–16|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 16-14.}}

גם פקידים בכירים בממשל הבריטי תמכו במסירת המשרה לאל-חוסייני, מאחר שהתרשמו שמשפחתו עשויה לגמול לממשלה על המינוי בשמירה על השקט בירושלים, וגם כדי להשיב את האיזון בין משפחת אל-חוסייני ל[[משפחת נשאשיבי]], שהופר עם מינויו של [[ראע'ב נשאשיבי]] לראשות [[עיריית ירושלים]] במקומו של [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]]. [[ארנסט ריצ'מונד]], העוזר הפוליטי למזכיר הראשי, ו[[רונלד סטורס]], מושל מחוז ירושלים, נעזרו בראע'ב נשאשיבי, [[ראש עיריית ירושלים]], ובעלי ג'אראללה, שופט בית הדין השרעי לערעורים. אלה פנו אל אחיו של ג'אראללה, השייח' [[חסאם ג'אראללה]], בבקשה שיסיר את מועמדותו אף על פי שהיה המועמד שנבחר במקום הראשון, וזה הסכים. בכך התקדם אמין אל-חוסייני אל בין שלושת המועמדים הראשונים ונסללה הדרך החוקית למינויו לתפקיד.{{הערה|שם=אל-פלג 14–16}}

להסכמת הממשל הבריטי למינוי קדמו פגישות פיוס בין אמין אל-חוסייני להרברט סמואל ופקידים בריטים נוספים, בפגישות אלו הובטח שיתוף פעולה עם הממשלה.{{הערה|שם=אל-פלג 14–16}} בסוף חודש אפריל אותה שנה, נשא אל-חוסייני נאום מתון ב[[חגיגות נבי מוסא]], שעברו בשקט, בניגוד לפרץ האלימות שהתחולל בחג זה באפריל 1920,{{הערה|שם=פפה 241}} וב-8 במאי 1921 הודיע לו הנציב העליון בעל פה על מינויו לתפקיד, ככל הנראה, ללא כתב מינוי רשמי.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 156–157.}} סמואל אף סירב להודיע על המינוי בעלון הרשמי של ממשלת המנדט, "The Palestine Gazette" וסירב להעניק לו את התואר "[[המופתי הגדול]]",{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ ישראל''', עמ' 82: על פי החוק, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר (היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים), והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי פלשתינה", שבו נהגו להכתיר את אמין אל-חוסייני, אין לו בסיס במשפט השרעי. עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת ראש [[המועצה המוסלמית העליונה]].}} שהבריטים נתנו לראשונה לאחיו, כאמל.{{הערה|שם=פפה 241|[[#פפה|פפה]], עמ' 243-241.}} בנסיבות היותו של אמין אל-חוסייני סמל לאומי, קיבלה המשרה הדתית של המופתי של ירושלים משמעות פוליטית מובהקת.{{הערה|שם=אל-פלג 14–16}}

בינואר 1922 הוקמה [[המועצה המוסלמית העליונה]], ובסיוע הבריטים, נבחר אל-חוסייני לנשיא המועצה ול"ראש החכמים" ("ראיס אל-עולמא"). עם בחירתו זו, אושר רשמית מעמדו כ"ראש העדה המוסלמית בפלסטין".{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 122, 158–160.}} בהזדמנות זו נענתה הממשלה לדרישתו: הוא קיבל גם את התואר "המופתי הגדול" ומשכורתו הועלתה.{{הערה|אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 17.}}
אחת היוזמות הראשונות של אל-חוסייני בתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, הייתה החלטת המועצה לתבוע איסור מוחלט על היהודים להביא חפצים אל [[הכותל המערבי]]. הוא הפיץ את ההחלטה במסע תעמולה בארץ ישראל ובעולם המוסלמי.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 23.}}

אחת מפעולותיה הראשונות של המועצה היה מפעל שיפוץ המסגדים על [[הר הבית]]. משימה זו הייתה גם אמצעי עבור המופתי לגיוס תשומת לבם של מיליוני מוסלמים לבעיה הפלסטינית ויצירת מחויבות מצד המדינות המוסלמיות למאבקם הלאומי של הפלסטינים. בסיוע הממשלה, הוציאה המועצה המוסלמית העליונה ב-1923 ו-1924 משלחות ל[[חג'אז]], [[הודו]], [[עיראק]], [[כווית]] ו[[בחריין]], כדי לאסוף כספים. המשלחות הדגישו בארצות הללו גם את היותם של המסגדים בסכנה, כביכול, מצד הציונים שמתכוונים להשתלט עליהם. ההיענות הייתה רבה ונתרם סכום עתק. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה-20, וגולת הכותרת של המפעל היה ציפוי בזהב של מסגד [[כיפת הסלע]].{{הערה|שם=צמיחת 167|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 162, 167–168.}}{{הערה|שם=אל-פלג 21|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 21.}} ב-1928 נערך על הר הבית טקס חנוכת כיפת הזהב, בו אירח המופתי המוני אורחים מכל רחבי העולם המוסלמי.{{הערה|[[חגי ארליך]], '''המזרח התיכון בין מלחמות העולם''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], ספר ב, יחידה 4, עמ' 387.}} בתקופה זו הגיעה האופוזיציה לאל-חוסייני לשיאה. היא ביקרה את מפעל ה[[שיפוץ]] והפיצה שמועות על חשדות לגבי כספי תרומות שהוצאו למטרות פוליטיות.{{הערה|שם=צמיחת 167}}{{הערה|שם=אל-פלג 21}}

עוד בתחילת 1919 הוקם ביפו ארגון מחתרתי בשם "אל-כף אל-סודא" ("היד השחורה"), שבמאי אותה שנה החליף את שמו ל"אל-פדאאיה" ("המקריבים עצמם"). באותה שנה הקים הארגון סניפים בערים נוספות ברחבי הארץ והיה קשור עם "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי". תפקידו היה, ככל הנראה, להיות הזרוע המבצעת של התנועה הלאומית במרד פרו-[[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל]]י אפשרי בארץ ישראל. הארגון התקיים עד 1923 לפחות והיה נתון להשפעתו המלאה של אל-חוסייני.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 104.}}
כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, נזקק אל-חוסייני להשלמת הממשלה עם מעמדו ופועלו, ולכן שינה לחלוטין את עמדתו לגבי הפעילות האלימה ומאז ואילך פעל עם תומכיו למניעת התפרצויות אלימות.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 110.}}

על פי דרכונו של אמין אל-חוסייני מ-8 בינואר 1921, בתאריך זה היה עדיין [[רווק]]. אולם בטופס מ-5 בפברואר 1923 כבר נכתב שהוא נשוי. רעייתו עיישה (1902–1968) הייתה קרובת משפחתו.{{הערה|שם=לבל 231|[[#לבל|לבל]], עמ' 231.}}

מלבד מפעל ההתרמה לשיפוץ המסגדים, עשה המופתי בשנות ה-20 מאמצים נוספים כדי להפוך עצמו לאישיות מוסלמית כלל-עולמית: טרם תבוסתו של המלך [[חוסיין בן עלי]] ב-1924, ניסה לתווך בינו לבין [[אבן סעוד]], בשנת 1926 השתתף בוועידת ה[[ח'ליפה|ח'ליפות]] במצרים, ובשנים 1926–1927 ניסה לתווך בין הפלגים במחנה הגולים הסוריים במצרים.{{הערה|שם=צמיחת 167}}

==== בניית מלון פאלאס ====
בשנת [[1927]] פרסם המופתי מכרז להקמת [[מלון פאלאס]] על אדמת ה[[ווקף]] מול [[בית הקברות ממילא|בית הקברות המוסלמי]] באזור [[ממילא]] בירושלים. גיוס כספי ה[[מוסלמים]] בעולם הותיר בידיו הון שהיה בו די כדי לבנות את המלון. ה[[קבלן בניין|קבלן]] היהודי [[ברוך קטינקא]] ניגש למכרז, אולם העריך שיהודי לא יזכה בעבודה ולכן הקים שותפות עם קבלן ערבי. שותף נוסף היה [[טוביה דוניה]], גיסו של [[חיים ויצמן]]. החברה "[[אלבינה, דוניה וקטינקא]]" זכתה במכרז וחתמה על חוזה עם המועצה המוסלמית העליונה. המופתי דרש שתינתן עדיפות לפועלים ערבים, ושככל שייקבע יום מנוחה, יהיה זה יום שישי. זמן מה לאחר חפירת בור המים, נחשפו כמה שלדים. המופתי הורה לקטינקא לסלק את השלדים ולשמור על העניין בסוד, כדי שהדבר לא יתגלה לראש העירייה, יריבו [[ראע'ב נשאשיבי]], שעלול היה לנצל את ההזדמנות ולהורות על הפסקת הבנייה. המלון נחנך בסוף [[1929]]. לאחר שהמלון לא הצליח להתחרות ב[[מלון המלך דוד]], יריביו של אל-חוסייני האשימו אותו בבזבוז וב[[מעילה]]. קטינקא ודוניה בנו גם את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת [[שיח' ג'ראח]], בית שהשכיר לידידו ההיסטוריון [[ג'ורג' אנטוניוס]] ולימים נודע כ[[מלון שפרד]].{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות''', עמ' 229-228.}}

====בעקבות תקרית הכותל 1928====
[[קובץ:108 ועידה אסלאמית בירושלים 1928.jpg|ממוזער|300px|המופתי מקבל את פניהם של כמה ממשתפי הוועידה האסלאמית "להגנה על הכותל המערבי" שכינס בירושלים, נובמבר 1928.]]
על בסיס אימוץ דעת יחיד של פרשן קוראן לפיו מוחמד קשר את סוסו [[אל-בוראק|אל בוראק]] בסמוך ל[[שער המוגרבים]], ולא בחומה הדרומית של הר הבית, כפי שקובעים כל פרשני הקוראן המקבלים את אגדת [[המסע הלילי של מוחמד]] דרך ירושלים (טענה שהומצאה על ידי [[בית אומיה]] מסיבות של מאבקים בינם לבין הח'ליף [[עלי בן אבי טאלב|עלי בן אבו טאלב]], שלא איפשר לבית אומיה לעלות לרגל למכה), יצר המופתי אפשרות לפרובוקציה מתמדת נגד היהודים שהתפללו בסימטה שמול הכותל המערבי. המופתי הקפיד להפעיל את המואזין בזמן שהיהודים התפללו, ובכך להגביר את המתח הדתי, בידיעה שהבריטים יעשו הכל על מנת לשמור על השקט, כלומר לפעול נגד היהודים.<ref>[[יובל ארנון-אוחנה]], קו החריש והאש, תל אביב, אחיאסף, 2013, עמ' 330-333</ref>

ב[[ערב יום כיפור]] ה'תרפ"ט, 23 בספטמבר 1928, הקימו יהודים [[מחיצה (בית הכנסת)|מחיצה]] ליד הכותל המערבי, לצורך חציצה בין הגברים והנשים. אנשי המועצה המוסלמית העליונה הזעיקו למחרת את אנשי השלטון הבריטי ואלה פירקו את המחיצה בכוח.<ref>[http://www.jpress.nli.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DHY/1928/09/25&id=Ar00101&sk=C4868692&_ga=2.61897003.60328341.1602683389-297631984.1602683389 "שערוריית הכותל המערבי. חלול יום הכפורים בירושלם על ידי המשטרה"]. 'דאר היום', י"א בתשרי, תרפ"ט</ref>
בעקבות האירוע, כינס המופתי אספות ברחבי הארץ בהן שולהבו ההמונים, ויזם משלחות מחאה שטענו בדבר מזימה של היהודים להשתלט על הארץ ועל המקומות הקדושים. המופתי אף טען כי קדושת הכותל ליהודים היא המצאה ("בדעה") של מנהיגיהם כדי לקשור את כל היהודים בעולם למרכז אחד, "במטרה לחזור ולבנות את ההיכל במקום מסגד אל-אקצא".{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 24.}} לדברי יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לו לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל ליבם עד אז.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 216.}} ב-1 בנובמבר 1928, ערך המופתי כנס בשם "הקונגרס האסלאמי" בהשתתפות כ-700 נציגים מכל רחבי הארץ, וכן משקיפים מן הארצות השכנות. חאג' אמין ניהל את הכנס ועמד בראש "האגודה להגנה על אל-אקצא והמקומות הקדושים לאסלאם", שהוקמה במהלכו.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 25.}}
המופתי החל להגביר את הלחץ על השלטונות לכפות את הסטטוס-קוו. הוא יזם מחאות בפני [[משרד המושבות]] בלונדון ובפני [[חבר הלאומים]], וכן עצרות מחאה תדירות במסגד אל-אקצא. בנוסף לאלה, יצר גם פרובוקציות בסמוך לכותל, כדי לאלץ את הממשלה לפעול, שעיקרן הפרעה לתפילת היהודים.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 26.}} אל-חוסייני ניסה לנצל את המחלוקת סביב הזכויות בכותל כדי לחזק את ההזדהות בעולם המוסלמי עם המאבק על פלסטין, וכן לחזק את מעמדו שלו.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 29.}}

ב-9 בנובמבר 1928, נפגש עם המופתי במשרדי המועצה המוסלמית העליונה [[אליהו ששון]]. לדברי ששון, המופתי הבחין בין היהודים שנולדו בארץ ישראל ובארצות ערב השכנות לה, שלהם מגיעות כל הזכויות, לבין "אלה שבאו מהמערב וקראו לעצמם ציונים", שיצטרכו לעזוב את הארץ: "אם לא יצאו מרצון - נוציאם בכוח". בהתייחסו אל זכויות היהודים על הארץ והכרת העולם בהן, אמר: "בעולם של היום, לא ההיסטוריה קובעת את פני הדברים, אלא העובדות. פלשתינה מאוכלסת כיום כולה על ידי ערבים והיא תישאר בידי הערבים לנצח". לגבי אזכור זכויות היהודים בארץ הקודש ב[[הקוראן|קוראן]], אמר: "הקוראן מתיר למוסלמים להתנחל בכל המקומות שנכבשו על ידם ולהשמיד בכוח החרב כל מי שינסה להתנגד להם". המופתי טען כי הוא באמת מאמין שהיהודים זוממים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם וביקש להוכיח זאת על ידי ניסיון לצטט פסוקים מהתפילות היהודיות. ששון הצביע בפניו על הסתירה בדבריו, שהרי גם יהודים שנולדו בארץ ישראל ושכנותיה אומרים את הפסוקים הללו, ועל כך השיב: "המדינאי...משחק לעיתים בקלף אחד, ולעיתים - בכל הקלפים שברשותו. לעיתים [[המטרה מקדשת את האמצעים]]". לדבריו, במלחמתו נגד הציונים מותר לו "להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות, ואף - בעת הצורך - להטיף לשפיכת דמם של הציונים". לטענתו, המועצה המוסלמית העליונה תהיה מוכנה להעניק ליהודים שנולדו בארץ ישראל ובארצות ערב והאסלאם "תעודות-מעבר", ואם לא יסכימו לכך, יהיה דינם כדין "הציונים". לגבי הכותל המערבי, הדגיש כי "המועצה המוסלמית העליונה לא תנוח ולא תשקוט עד שתצליח לאסור לחלוטין על הציונים את הגישה אליו ואת התפילה לידו". לגבי שיחות ישירות עם היהודים, קבע המופתי כי "כל שיחה עם הציונים...היא בבחינת הכרה בקיומם ובזכויותיהם בפלשתינה", ומכיוון ש"הערבים מתכוונים לגרש בכוח את הציונים האלה, לא רק מהכותל המערבי, אלא מפלשתינה כולה, לא ייתכן שיקיימו איתם שיחות כלשהם. ככתוב בספר הקוראן, רק החרב תכריע בינינו ובינם".{{הערה|{{דבר|אליהו ששון|מזכרונותי: שלוש פגישות עם המופתי|19710919|184}}}}

==מאורעות תרפ"ט עד למרד הערבי 1929–1936==
=== מאורעות תרפ"ט ===
{{ערך מורחב|מאורעות תרפ"ט}}
[[קובץ:Mufti of Jerusalem 1929.jpg|שמאל|ממוזער|280px|אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929.]]
אל-חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת ה[[בית לאומי לעם היהודי|בית הלאומי לעם היהודי]] ב[[ארץ ישראל]]. תפקידו ב[[מאורעות תרפ"ט]] - [[1929]] שנוי במחלוקת. לפני המהומות נשלחו כרוזים מירושלים אל כפרי סביבתה, ובהם הוראות לעלות לעיר הקדושה ולפגוע ביהודים. אלה נשאו את חתימתו של אל-חוסייני, אולם היא הייתה מזויפת, ככל הנראה במתכוון. הוא רצה לעורר את הרושם באוכלוסייה הערבית שהוא העומד מאחורי ההוראות הללו, אך גם להישמר מתגובת השלטונות במקרה שייחקר.{{הערה|[[שמואל דותן]], '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 31.}}

באביב 1929 הציע הנציב העליון למופתי עסקת חליפין: היהודים יקבלו את רחבת [[הכותל המערבי]] וסמטה צרה וקצרה המוליכה אליה, והערבים יקבלו בתמורה פיצוי בקרקע. אולם המופתי סירב להצעה.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 22.}} במלאת שבוע להפגנת צעירי [[בית"ר]] בכותל המערבי ב-15 באוגוסט, נשא אמין נאום ששלהב המונים לפרוץ לרחבת הכותל ומשם ל[[הרובע היהודי|רובע היהודי]].{{הערה|שם=אצולת הארץ 269|[[#פפה|פפה]], עמ' 269.}} ביום שישי [[23 באוגוסט]] [[1929]], יום פרוץ גל האלימות הגדול, נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה על [[הר הבית]]. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים.{{הערה|שם=ימי הכלניות 258}} הם טענו כי המופתי קרא להם לנקום ביהודים. כשהגיע אל-חוסייני עצמו אל רחבת הר הבית, שמע מרחוק את הקריאה "סיף אל-דין, אל-חאג' אמין" ("חרב הדת, היא חאג' אמין"), ויחד עם ה[[אימאם]] של התפילה, החליט שההטפה באותו יום תהיה מתונה, כדי להרגיע את הרוחות.{{הערה|שם=אצולת הארץ 270|[[#פפה|פפה]], עמ' 270.}}

באותו יום זימן [[אלן סונדרס]], [[סגן מפקד]] [[משטרת המנדט]] וממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, את אמין בניסיון נפל לעצור את ההידרדרות.{{הערה|שם=אצולת הארץ 269}} המופתי הסביר לסונדרס כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים רק בשל חששם מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים.{{הערה|שם=ימי הכלניות 258|תום שגב, '''ימי הכלניות''', עמ' 258.}} אולם לאחר נאום לאומני של אחד הדרשנים במסגד, פרצו כמה מאות מהמתפללים אל השוק והחלו לתקוף יהודים, ולאחר מכן יצאו מ[[שער שכם]]. ממלא מקום הנציב, [[הארי צ'ארלס לוק]], טילפן אל המופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני התייצב אומנם מול האספסוף, אולם לוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.{{הערה|שם=ימי הכלניות 258}}
ביום שבת למחרת זומנו אמין ו[[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]] למושל העיר, [[אדוארד קית'-רוץ']], ונדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה, אלא שלקריאה זו לא הייתה בשלב זה כל השפעה. ידידו, [[ג'ורג' אנטוניוס]], ראה כי נוכחותו של המופתי מול ההמונים לא מרגיעה אלא מעוררת אותם, ובעצתו הלך המופתי הביתה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 270}}

לאחר המאורעות הטיל הנציב העליון [[ג'ון צ'נסלור]] על אמין אחריות לאלימות,{{הערה|שם=פפה 271|[[#פפה|פפה]], עמ' 271.}} אולם המופתי מיהר להתנער ממעשי ההרג וטען שהם גרמו נזק לעניין הערבי.{{הערה|[[חגי ארליך]], '''המזרח התיכון בין מלחמות העולם''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], ספר ב, יחידה 4, עמ' 396.}}
[[ועדת שו]], שתפקידה היה לחקור את הגורמים לפרוץ האלימות, ניקתה אותו מאחריות למאורעות בדו"ח שפרסמה במרץ 1930.{{הערה|שם=פפה 271}} בשל מעמדו של אמין אל-חוסייני כ"מופתי הגדול", הוא לא נדרש להופיע בפני ועדת החקירה. הוועדה באה אליו.{{הערה|תום שגב, '''ימי הכלניות''', עמ' 273, הערה.}} המופתי העיד בפניה במשך 5 ישיבות, וטען לקיפוח הערבים והפרת הבטחות בריטיות.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 273.}} כאשר נשאל על חלקו באירועים של 1920 ו-1929, הכריז כי הוא [[חף מפשע]]. כאשר נשאל מדוע תבעו אותו למשפט, הקביל את עצמו ל[[ישו]] הנוצרי שנידון ל[[צליבה]], ואמר: "גם אז נקבע פסק הדין לפי דרישת היהודים".{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312}}

לדעתו של [[יהושע פורת]], התפרעויות הדמים היו תוצאה ישירה של האירועים מאז פרשת הכותל בספטמבר 1928 ושל ההכרה של אל-חוסייני, בכך שהסכסוך בכותל הוא בעל רגישות דתית ולכן עשוי ללכד את הציבור המוסלמי בכל הארץ, אך מאידך אינו עלול לגרום להרעת יחסיו עם הנציב העליון, שקיבל את עמדתו בנושא. חלקו המכריע של אל-חוסייני בסכסוך על הכותל הפך אותו למנהיג הפלסטיני החשוב ביותר.{{הערה|שם=צמיחת 219|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 219–220.}}

===המחצית הראשונה של שנות ה-30 ===
====סכסוכים עם נשיא הוועד הפועל הערבי והאשמות במעילה====
[[מאורעות תרפ"ט]] באוגוסט 1929, בהם נרצחו 133 יהודים, חיזקו את מעמדו של אמין אל-חוסייני. כראש המועצה המוסלמית העליונה, הוא לקח על עצמו את ניהול הסעד לנפגעי המאורעות הערבים,{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 272.}} והקים את "ועדת הסיוע המרכזית".{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 17.}}
לאחר המאורעות החלו להתגלע סכסוכים על המנהיגות הלאומית בין המופתי וקרוב משפחתו, [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]]. בסתיו אותה שנה פרץ הסכסוך הראשון, באשר לפיקוח על כספי התרומות שהקרן לסיוע לנפגעי המאורעות הערבים אספה בארצות ערב.{{הערה|שם=צמיחת 220|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 220–221.}} בתחילת 1930 אירעה התנגשות בין השניים, כאשר הוועד הפועל בחר ב-5 בינואר את אמין לנשיא המשלחת ללונדון במרץ אותה שנה. מוסא כאט'ם התפטר בתגובה מהוועד הפועל הערבי, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ולהתפטרותו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאט'ם לתפקיד.{{הערה|שם=ממהומות 138|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 138–139.}} רק חזית משותפת עם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית הבטיחה בסופו של דבר את בחירתו.{{הערה|שם=צמיחת 220}}

בתחילת 1930 דרשו מנהיגי האופוזיציה בעכו וביפו מוועדת הסיוע המרכזית דין וחשבון על הוצאותיה והעלו חשד למעילות. לאחר מכן הצטרפו אליהם הנשאשיבים. הם דרשו לקיים בחירות למועצה המוסלמית העליונה והאשימו את המופתי בחלוקת טובות-הנאה כספיות לקרוביו מקרנות המועצה.{{הערה|שם=ממהומות 75–76, 79-78|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 75–76, 79-78.}} בתחילת שנות ה-30 התערערו יחסיהם של מוסא כאט'ם ואמין, לאחר שהמנהיג הישיש האשים אותו במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 294.}} מוסא כאט'ם תמך בתביעת האופוזיציה שהממשלה תפקח על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ותגביל את סמכותו של אמין אל-חוסייני בתחומים האלה.{{הערה|שם=ממהומות 138}}
בתקופה זו נוצרה התגבשות כוחות חדשה בציבור הפלסטיני: מוסא כאט'ם ואויבו לשעבר ראע'ב נשאשיבי, שהתבססו על הוועד הפועל וההנהגה המסורתית, מול אמין אל-חוסייני, שמחנה תומכיו החל להזדהות עם דור חדש של צעירים רדיקליים. מאורעות תרפ"ט זירזו את הופעתו של מחנה זה ככוח אלטרנטיבי למחנה המסורתי.{{הערה|[[#פורת, צמיחת התנועה|פורת, '''צמיחת התנועה''']], עמ' 208–209.}}

====הקונגרס האסלאמי העולמי בירושלים 1930–1931====
[[קובץ:Atassi, Husayni, and Arslan in Saudi Arabia.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אל-חוסייני בביקור ב[[ערב הסעודית]], תחילת שנות ה-30.]]
בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית.
אל-חוסייני רצה להשיג פעולות הזדהות מצד קהילות מוסלמיות בעולם, ולא רק בארצות ערב השכנות. לכן ביקש את תמיכת הקונגרס המוסלמי ה[[הודו|הודי]], שם נמצאה הקהילה המוסלמית הגדולה והחשובה ביותר באימפריה הבריטית, ובמקביל ביקש גם את עזרתן של הרשויות המוסלמיות בביירות, בגדאד, קהיר ועמאן, בפנייה אליו. עקב הפניות, החליט הקונגרס המוסלמי ההודי לקיים ב-1 במאי 1930 את "יום פלסטין".{{הערה|שם=ממהומות 24|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 24.}} באוקטובר 1930 נסע המופתי לקהיר, שם נועד עם משלחת של מוסלמים מהודו בראשות שאוכת עלי, ממנהיגי המיעוט המוסלמי בהודו ואחיו של מוחמד עלי, חכם הדת החשוב ביותר בתת-היבשת.{{הערה|שם=אצולת הארץ 280|[[#פפה|פפה]], עמ' 280.}} המשלחת הייתה בדרכה לוועידת "השולחן העגול" בעניין הודו והמופתי הפציר בחבריה להעלות בה את שאלת הכותל.{{הערה|שם=ממהומות 24}} בינואר 1931 מת מוחמד עלי, ובעקבות בקשתו בצוואתו להיקבר בירושלים, נערכה לו לוויה גדולה שהפכה להפגנת תמיכה בירושלים מוסלמית, והוא נקבר באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי). ב-4 ביוני אותה שנה נקבר שם גם השריף [[חוסיין בן עלי]].{{הערה|שם=אצולת הארץ 280}} בתהלוכת הלוויה צעד המופתי לצד בנו של חוסיין, האמיר [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]].{{הערה|{{דבר||מת חוסיין מלך חג'אז לשעבר|19310605|1}}}}

בדצמבר 1931 כינס יחד עם שאוכת עלי (ובתמיכת [[רשיד רדא]]) [[הקונגרס האסלאמי העולמי|ועידה כל-איסלאמית עולמית]] בירושלים.
כדי לקבל תמיכה בקיום הוועידה, נסע אל-חוסייני למצרים ולסוריה (ביקר בדמשק ביוני 1931), אולם התקבל שם בחשדנות.
בשל השתתפותו של שאוכת עלי בייסוד הוועידה, חשש [[פואד הראשון]], מלך מצרים, שהקונגרס יביע את תמיכתו בהחייאת הח'ליפות העות'מאנית, בזמן שהוא עצמו טען לכתר הח'ליפות. עקב כך, יצא אל-חוסייני למצרים כדי לשכנע את חצר המלוכה שהרעיון הזה הוא המצאה יהודית.{{הערה|שם=ממהומות 27–28|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 27–28.}}
בחודשים אוקטובר-דצמבר, בזמן ההכנות לוועידה, ניהלה האופוזיציה מסע חריף נגד המופתי. היא הביעה את התנגדותה לדרך הפלגנית בה הוא ארגן את הוועידה ולניצולה על ידו לצרכים אישיים. אנשי האופוזיציה האשימו אותו בשימוש לרעה בכספים של המועצה המוסלמית העליונה ובהזנחת המקומות הקדושים לאסלאם. בין היתר, עלתה ההאשמה (אותה אישר שנים לאחר מכן הקבלן [[ברוך קטינקא]]) שתוך כדי בניית מלון פאלאס, חולל [[בית הקברות ממילא]] - [[בית קברות]] מוסלמי עתיק בו נקברו לוחמים שהשתתפו במלחמות בצלבנים, ונחפרה בו מחצבה. נציג מצרי בוועידה האסלאמית חזר על ההאשמה הזאת, שככל הנראה פגעה במעמדו של המופתי. ביטאון האופוזיציה, מראת א-שרק, תקף אותו בחריפות ואישים בולטים מתוכה (בהם [[אסעד אל-שוקיירי]] ו[[פח'רי אל-נשאשיבי]]) ערכו פגישות ברחבי הארץ, בהן השמיעו את האשמותיהם. במסע זה העבירה האופוזיציה אל צדה את רוב המנהיגים הכפריים החשובים.{{הערה|שם=ממהומות 75–76, 79-78}}

בהזמנות לוועידה הוסיף אל-חוסייני לעצמו את התואר "מופתי המקומות הקדושים" ("מופתי אל-דיאר אל-קודסיה").{{הערה|שם=אל-פלג 32|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 32.}}
בוועידה השתתפו לבסוף 130 צירים מכל העולם האסלאמי.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 25.}} אל-חוסייני הצליח לשתף בה גם את שייח' ע'יטא, אחד מגדולי ההוגים של הזרם השיעי, ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין. על סדר יומה של הוועידה היה רעיון הקמת אוניברסיטה אסלאמית בירושלים, שתהיה בבחינת משקל נגד ל[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית בירושלים]]. כינוס הוועידה נפתח ב-7 בדצמבר 1931.{{הערה|[[#פפה|פפה]], עמ' 282.}} אל-חוסייני פתח את הקונגרס בנאום פוליטי ארוך, שהתמקד בסכנה המאיימת על המקומות הקדושים לאסלאם ועל פלסטין הערבית, מ"הקמת מולדת לאומית ציונית על האדמה הערבית המוסלמית הקדושה". הדיונים נסתיימו ב-17 בדצמבר, ובמהלך עשרת ימי הדיונים של הוועידה, הוא היה פעיל מאוד, בעיקר בוועדות המשנה ובהעברת החלטות רצויות לו.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 33.}} בין היתר, הצליח לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית. בוועידה הוכרזה קדושתו של [[הכותל המערבי]] למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 43|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 43}} אל-חוסייני נבחר לנשיא הוועד הפועל של הוועידה.{{הערה|שם=ממהומות 27–28}} האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית",{{הערה|שם=אל-פלג 32}} שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 43}} הקונגרס של אל-חוסייני נחל אומנם כישלון במימוש החלטותיו, אולם מבחינת אל-חוסייני הקונגרס היה הצלחה, משום שהוא הצליח להעמיד את הנושא הפלסטיני במרכז הדיונים ולקרב אליו את העולם המוסלמי. המופתי נשא עתה תואר נוסף, "נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי", שהעניק לו מעמד מרכזי בעולם המוסלמי ובמישור הבין-לאומי.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 34.}}

====1932–1934====
אל-חוסייני ותומכיו השתתפו בדיונים המוקדמים על הקמת [[מפלגת אל-איסתקלאל]] והוא היה אחד החותמים על ה"קול-קורא" לכינוס ועידה [[פאן-ערביות|פאן-ערבית]] כללית, אולם כאשר נתברר לו כי היוזמה החדשה מביאה ליצירת מפלגה שהיא אומנם פאן-ערבית, אבל פלסטינית בלבד, נטש אותה עם תומכיו. באוגוסט 1933, כשביקרה אותו המפלגה על שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה, תקף אותה אל-חוסייני בהאשמות-נגד.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 153, 156.}}

בשנת 1933 ערך המופתי מסע לעיראק ולהודו.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', לוח תאריכים, עמ' 433.}} בזמן [[מאורעות אוקטובר 1933]] שהה אל-חוסייני בהודו ועסק באיסוף כספים להקמת האוניברסיטה האסלאמית. הוא שב לארץ בנובמבר ותבע להפסיק את ההפגנות. בינואר 1934 שכנע את מארגני ההפגנות לבקש רישיון לקיומן ולהימנע מאפשרות של התנגשות עם השלטונות. אל-חוסייני טען בפני הפעילים כי התנגשויות כאלו עלולות לפגוע בתמיכת ידידי הערבים בבריטניה ושצריך לכוון את המאבק בשטח רק נגד היהודים, וכלפי השלטון הבריטי להפעיל רק לחץ עקיף באמצעות דעת הקהל והממשלות המוסלמיות. אולם בזמן שפעל למניעת ההתנגשויות, הסית ביטאונו נגד הממשלה. היעדרו מהארץ בזמן ארגון ההפגנות, ככל הנראה גרם לכך שהן נעדרו סממנים דתיים ואנטי-יהודיים.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 146-145.}}

ב-1934 החלו אל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה במסע הסברה נרחב לשכנע את הציבור הערבי להפסיק את [[המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים|מכירות הקרקע ליהודים]]. בנובמבר אותה שנה, החל אל-חוסייני לבקר בעצמו במקומות שבהם ניסו היהודים לקנות קרקע והסביר לתושבים את הנזק הלאומי הכרוך במכירות, והדגיש כי מדובר במעשה בגידה ובחטא מבחינה אסלאמית. בשיאו של מסע ההסברה, נערך ב-29 בדצמבר 1934 כנס גדול בירושלים בהשתתפות נכבדים כפריים, בו קרא המופתי לפני הקהל [[פתווה]] מיוחדת שהכין בנושא, שהופצה לאחר מכן ברחבי הארץ.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 125-124.}} ב-27 בדצמבר 1934 כתב אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון, ובו טען כי פקודת העברת הקרקעות החדשה שהוציאה ממשלת המנדט באוגוסט 1933 אינה יעילה בשל "שיטות המרמה" שהיהודים משתמשים בהן כדי לגרום לאריסים לעזוב את האדמה ולוותר על זכויות ה[[אריסות]] שלהם, ודרש חקיקה שתאסור לגמרי מכירות קרקע מערבים ליהודים.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 133.}}

====קשרים עם גרמניה הנאצית====
כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם [[משרד החוץ הגרמני]], מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 28.}} ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של [[אדולף היטלר]] ל[[קנצלר גרמניה]], ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר [[היינריך וולף (דיפלומט גרמני)]] (Heinrich Wolff), בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.{{הערה|שם=לבל 29|[[#לבל|לבל]], עמ' 29.}} במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות".{{הערה|שם=קורבנות 124|[[בני מוריס]], '''קורבנות''', עמ' 124.}} וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף ל[[חרם אחד באפריל 1933|חרם הנאצי נגד היהודים]]:{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 101, הערה 220.}} "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.{{הערה|שם=לבל 29}}

אל-חוסייני הצליח לשכנע את הנציבים העליונים בכך שהוא מתון, וככזה נהנה מתמיכתם המדינית והכספית, אולם במקביל, תגבר בחשאי את התעמולה הלאומנית, בין היתר באמצעות היומון שלו "אל-ג'אמעה אל-ערבייה".{{הערה|שם=קורבנות 124}} ב-26 באפריל 1933 החל ה[[ביטאון]] שלו{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 48, 55, 79.}} לגנות את [[יהודי מצרים]] על הצטרפותם לחרם שהכריזו הארגונים היהודיים נגד גרמניה לאחר [[עליית הנאצים לשלטון]]. הביטאון פרסם ידיעות על זרם ההגירה היהודית לפלסטין מכל העולם ולצדן סיפורים מפוקפקים על יהודים במצרים ובעיראק.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 62.}}

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים ב[[חגיגות נבי מוסא]]. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.{{הערה|שם=לבל 29}} בשנת [[1934]] ביקר בארץ ישראל [[וילהלם פריק]], ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.{{הערה|[http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?parm=VHXeOXM5I62XRh0hTxmQ6hE6gFHAftWnr0n%2FKyCXfBKd4Qap%2F9y5mgZ9mu3YiphnYw%3D%3D&mode=image&href=DHY%2F1934%2F07%2F16&page=1&rtl=true דואר היום, 16 ביולי 1934].}}

בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, [[גליאצו צ'אנו]], על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה.{{הערה|Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 41.}}

====המפלגה הערבית הפלסטינית וארגונים נוספים====
במרץ 1935 ייסד את [[המפלגה הערבית הפלסטינית]], אך נמנע מלעמוד בראשה והעמיד במקומו את [[ג'מאל אל-חוסייני]], קרובו ועוזרו.
במסגרת המפלגה, הופעלה [[תנועת נוער]] בשם "[[אל-פותווה]]", שדמתה ל"[[הנוער ההיטלראי|נוער ההיטלראי]]" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "[[הצופים]] הנאצים".{{הערה|שם=קורבנות 124}}
ב-1935 גם נטל לידיו את הפיקוח על אגודת "[[צבא הג'יהאד הקדוש|ג'יהאד אל-מוקדס]]" ("ה[[ג'יהאד]] הקדוש") בראשות [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]].{{הערה|בני מוריס, '''קורבנות''', עמ' 125.}}
באותה שנה היה אל-חוסייני בקשר הדוק עם תנועת "[[האחים המוסלמים]]". הוא נפגש עם עבד אלרחמן, אחיו של [[חסן אל-בנא]], מייסד התנועה, התקרב לתנועה ולמד את דרכיה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 295–296|[[#פפה|פפה]], עמ' 296-295.}}
באותם ימים ניסה [[עז א-דין אל-קסאם]] לשכנע את המופתי לצאת בקריאה משותפת ל[[ג'יהאד]] ומרד המוני נגד הבריטים.{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות''', עמ' 295.}}
הוא הגיע לירושלים לשכנעו, אולם המופתי סירב משום שחשב שאין זה הזמן לכך ושיש לנקוט בדרך מדינית ולא צבאית. כעבור מספר ימים שלח אל-קסאם שני שליחים שהודיעו למופתי כי הוא עומד לפתוח במרד בצפון הארץ והציע שהמופתי יפיח מרד בדרומה. אולם הוא סירב. מיד לאחר ביקורו של אל-קסאם, יצא המופתי בראשות משלחות למסעות בעולם המוסלמי: לקהיר וממנה ל[[חצי האי ערב]], שם השתתף במשלחת פיוס בין המלך הסעודי עבד אל-עזיז וה[[אימאם]] התימני יחיא,{{הערה|שם=אצולת הארץ 295–296}} שנשלחה ב-1934 על ידי הוועד הפועל של הקונגרס האיסלאמי, כדי לסייע בהשגת הסכם בין הצדדים.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 28.}}
במשך כל שנות כהונתו, קשר קשרים עם ארצות ערב והאסלאם וניסה להשיג לעצמו מעמד וכבוד בעולם הערבי כולו.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', עמ' 215.}}

==במרד הערבי הגדול 1936–1939==
{{ערך מורחב|המרד הערבי הגדול}}

===בארץ ישראל 1936–1937 ===
[[קובץ:Arab Higher Committee1b.jpg|270px|ממוזער|אל-חוסייני בין חברי [[הוועד הערבי העליון]], 1936]]
ב-1936 היה אל-חוסייני בין היוזמים והמנהיגים של [[המרד הערבי הגדול]], והיה נשיא [[הוועד הערבי העליון]]. הוא השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד [[היישוב|היישוב היהודי]], ועודד [[רצח]] חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה [[בריטניה]] מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו ב[[עיראק]], [[עבר הירדן]] ו[[מצרים]] בהן שלטה.

הדיווחים האובייקטיביים של עיתוני מצרים על המצב בארץ ישראל הביאו את אל-חוסייני לשלוח בחודש מאי מכתבים לבעלי העיתונים, בהם תיאר את "הטרור היהודי" ו"אכזריות האנגלים". לאחר מכן הופצו במסגדים ובאוניברסיטאות כרוזים הכוללים סיפורים על חילול מסגדים וטבח של נשים וילדים ערבים.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 239-238.}}

אל-חוסייני, שמונה לתפקידיו על יד הממשלה ולכן רצה בכל מחיר למנוע החלטה על שביתת פקידי ממשלה, הלשין על מזכיר הוועד הערבי העליון, [[עווני עבד אל-האדי]], כי הוא מסית את עובדי הממשלה לשבות, וב-7 ביוני עצרה אותו הממשלה. תפקידו הכפול של אל-חוסייני, כנשיא המועצה המוסלמית העליונה וכראש הוועד הערבי העליון, שם את המועצה המוסלמית במצב מביך, כאשר הוסיפה לפעול בזמן שמתקיימת שביתה כללית בהנהגת הוועד הערבי העליון. יריביו הפוליטיים של אל-חוסייני לחצו עליו להשבית גם את המועצה, כדוגמה לכלל עובדי הציבור הערבים, ובהשפעת הלחץ, סגר אל-חוסייני ב-11 ביוני את משרד המועצה, אולם הניח למוסדות שהיוו את עיקר פעולתה - בתי הדין השרעיים, הוואקאף, המסגדים ושירותי הסעד - להמשיך לפעול. לאחר ששר המושבות הדגיש בנאומו בפרלמנט ב-19 ביוני את המשך פעילותה של המועצה, שלח אל-חוסייני מכתב זועם אל הנציב העליון וב-15 ביולי הגישו ה[[קאדי]]ם של בתי הדין השרעיים תזכיר לממשלה, שבו הם מביעים את הזדהותם עם מטרות השביתה. אולם אל-חוסייני לא השבית את מנגנון המועצה.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 206-204.}} סכומי הכסף של התרומות והסיוע מחוץ לארץ הופקדו בידי ועדת הסיוע המרכזית, שבראשה עמד אל-חוסייני, שהייתה בידו הסמכות להחליט על אופן הוצאתם.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 207.}} אף על פי שהם נועדו לספק עזרה לנזקקים, הוא השתמש בהם גם כדי לסייע לחבורות המורדים.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 222.}}

בחודשיים הראשונים של השביתה נמנע אל-חוסייני מצירוף [[המועצה המוסלמית העליונה]] לשביתה ומשימוש בסמכותו כנשיאה לצורכי תדלוק המרד בתעמולה דתית. הוא דאג שאנשי הדת לא ישמיעו קריאות דתיות ושימנעו מדרשות יום-שישי קיצוניות. אולם בחודש יוני החל מפנה בגישתו ובהוראת המועצה המוסלמית העליונה החלו אנשי הדת המוסלמים החלו לעורר את ההמונים וקראו להם בשם האסלאם להצטרף אל המורדים. ב-22 ביוני כתב אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון ובו טען: "המועצה מאמינה שהדחף הראשי שהניע את היהודים לחשוב על הפיכת פלסטין לבית לאומי בעבורם הוא דחף דתי. כיוון שכך, העניין הציוני הוא בראש-וראשונה עניין דתי". עוד טען, כי היהודים לא הסכימו להקים להם בית לאומי בארץ אחרת, טובה יותר, "רק בשל הרעיון הדתי המפעם בלבותיהם והחותר להקמתו מחדש של בית-המקדש היהודי של [[שלמה]] במקומו של [[מסגד אל-אקצא]] הקדוש". לאחר שלב ההטפה הדתית, החלו המועצה המוסלמית העליונה ומפלגת החוסיינים לקחת חלק גדול יותר במרד. נעשה שימוש בקאדים כדי לספק למורדים כסף, נשק ומידע. פעילות זו הודרכה על ידי אל-חוסייני ממקום מקלטו על הר הבית, שם קיים פגישות במחתרת, הסתיר נשק והעניק מקלט למורדים מבוקשים. כוחות הביטחון הבריטיים לא העזו להיכנס לשם.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 233-232.}}

בשנת 1936, עם פרוץ המאורעות, יזם אל-חוסייני מספר [[פיגוע התאבדות|פיגועי התאבדות]] נגד מתנגדיו הפוליטיים. לאחר מספר התנקשויות הוא השיג את מטרתו: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו או גלו מן הארץ לבלי שוב.{{הערה|Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.}} בדו"ח שנמצא לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".{{הערה|(בתרגום העברי: עמ' 298) John Roy Carlson, '''Cairo to Damascus''' (1951), p. 415}}

באוקטובר 1936 הסתיים השלב הראשון של המרד הערבי, כאשר לבקשתו הסודית של אל-חוסייני, קראו מלכי ערב לפלסטינים להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה, והמורדים "נשמעו" לקריאה.{{הערה|[[בני מוריס]], '''הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים''', עמ' 47.}} בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל [[ועדת פיל]], ועד פרסום המלצותיה ביולי 1937, גבתה עדויות ברחבי הארץ. [[הוועד הערבי העליון]] החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. הוא הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. הוא טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ליהודים הנמצאים בה. הוא טען כי היהודים שהגיעו לארץ אחרי "הכיבוש הציוני" ב-1917, יידרשו לעזוב אותה.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 158.}} בנוסף, דרש לקיים את הבטחות בריטניה מ[[איגרת מקמהון]].

ב-15 ביולי [[1937]], ניסה לגייס את [[גרמניה הנאצית]] לעזרת המאבק הפלסטיני. בפגישתו עם הקונסול הגרמני החדש בירושלים, [[וולטר דלה]] (Walter Döhle), הדגיש את אהדתו ל"גרמניה החדשה", והביע את ציפיית הערבים, שגרמניה תתנגד בתוקף למדינה יהודית. כמו כן, ביקש להפסיק את המדיניות הגרמנית שעודדה יהודים לצאת מגרמניה ולבוא לארץ ישראל, וביקש שגרמניה תלחץ על ממשלת פולין להפסיק את דרישתה מממשלת בריטניה להגדיל את השטח המיועד כביכול לקליטת פליטים יהודים מפולין.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 149.}} אל-חוסייני ביקש את תמיכת גרמניה, והמודיעין הצבאי הגרמני ([[אבווהר]]) הסכים להגיש לו סיוע מצומצם.

במחצית השנייה של יולי 1937 החליטה ממשלת בריטניה שיש לאסור את המופתי כשיימצא מחוץ לתחומי הר הבית ולהגלות אותו. ב-17 ביולי בבוקר, ניסתה המשטרה הבריטית לעצור אותו בזמן ישיבה של הוועד הערבי העליון במשרדו בשכונת [[שייח' ג'ראח]].{{הערה|שם=ממהומות 279|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 280-279.}} המשטרה כיתרה את משרדי הוועד, חסמה את הרחובות המובילים אליהם, ניתקה את קווי הטלפון וכיתרה את כל השכונה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312|[[#פפה|פפה]], עמ' 312-309.}} אולם הקצין הממונה על המשימה לא שם לב שיש לבניין כניסה אחורית, שממנה הצליח אל-חוסייני לברוח, לאחר שהוזהר בטלפון על ידי הצופים שלו.{{הערה|שם=ממהומות 279}} החיילים פרצו למשרדים, אולם המופתי הצליח להימלט אל ביתו הישן בעיר העתיקה, שהיה צמוד למתחם הר הבית. הוא סגר את כל פתחי הבית, מלבד מנהרה שחיברה אותו עם המסגד.{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312}} מאז ועד אמצע אוקטובר, התבצר המופתי במתחם ה"חרם א-שריף" בהר הבית ולא עזב אותו, והשלטונות הבריטיים לא העזו להיכנס אליו, מתוך חשש להשפעה שלילית על דעת הקהל המוסלמית בעולם. שוטרים הוצבו בכל שערי המתחם, אך אל-חוסייני לא ניסה לצאת.{{הערה|שם=ממהומות 279}}

כעבור חודש, באוגוסט, נפגש אל-חוסייני עם הקונסול האמריקני [[ג'ורג' וודסוורת']] {{אנ|George Wadsworth (diplomat)}} והביע בפניו את אמונתו בדבר היותה של ארצות הברית רחוקה משאיפות אימפריאליסטיות ומשום כך גם יכולה להבין שהציונות "מייצגת תוקפנות עוינת ואימפריאליסטית המכוונת כנגד ארץ מיושבת". ב-31 באוגוסט שוב נפגש לריאיון עם וודסוורת', בו הביע את חששותיו שההשפעה היהודית בארצות הברית עלולה לשכנע את המדינה לתמוך בציונים. באותה תקופה גם חיזר אחר [[ממשלת צרפת]], כאשר הביע את רצונו לסייע לה באזור.

ב-26 בספטמבר 1937 נרצח מושל [[הגליל]] [[לואיס אנדרוס]]. כאשר נודע על הרצח, התחבא המופתי בביתו הצמוד למתחם הר הבית.{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312}}
ב-30 בספטמבר הורה המפקד הצבאי הבריטי על פיזור הוועד הערבי העליון ועל מעצרם של חבריו. כמה מחבריו ששהו בארץ ישראל, נעצרו וגורשו ל[[סיישל|איי סיישל]]. בהתאם לצו צבאי, הודח אל-חוסייני ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, ובאופן רשמי הוא נותר עם התואר "מופתי" בלבד,{{הערה|כך על פי אל-פלג. אולם לדברי יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ ישראל''', עמ' 82: "משרת המופתי פנויה עתה, כידוע, מאז אוקטובר 1937, עת ברח המופתי מן הארץ".}} שעל פי הנוהג העות'מאני ניתן לכל החיים. הוא חשש ממעצר ונותר במתחם הר הבית. הכניסות למתחם נשמרו על ידי כוחות משטרה, אולם הם לא העזו להיכנס אליו, כדי שלא לחלל את המקום הקדוש.{{הערה|שם=אל-פלג 53|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 53.}}
ראשי המפלגה החוסיינית והפעילים הלאומיים קראו לציבור לחדש את השביתה הכללית בתגובה על פיזור הוועד הערבי העליון וההגליות של אנשיו. אולם ההיענות הייתה דלה וב-3 באוקטובר פרסם אל-חוסייני הודעה שבה קרא לציבור לחזור לעבודה.{{הערה|שם=ממהומות 279}}
ב-12 באוקטובר החליט אל-חוסייני לברוח. הוא עבר לבית הספר "רודת אל-מעארף" בחומה הצפונית של הר הבית, התחפש ל[[בדואים|בדואי]] בזהות חדשה של "מוחמד אל-ג'פאר", ובערב ירד בחבל מחלון שגובהו כ-20 מטרים אל גן מחוץ לחומה, שבעליו אותת לו כי אין חשש מסיורי הבריטים. חבר נאמן הסיע אותו במכונית ל[[יפו]], שם התקבל בביתו של ידידו יוסוף אל-דג'אני על חוף הים. בחצות הלילה יצא בסירה מ[[נמל יפו]] לנמל אבו זאבורה, כ-40 קילומטר צפונית ליפו, לשם הגיע עם שחר. בלילה המשיך לחיפה ובלילה שאחריו המשיך ל[[צור (לבנון)|צור]], שם נתפס על ידי משמר החופים הצרפתי. הוא הובל למפקד המשטרה הצרפתי, והבטיח לו שלא יישאר זמן רב ב[[לבנון]] וייסע ל[[דמשק]].{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312}}
אל-חוסייני טען בזיכרונותיו, כי ברח לאחר שנודע לו שהבריטים הביאו יחידת צבא מוסלמית מהודו כדי לפרוץ למתחם המסגדים ולאסור אותו. ייתכן גם שהאמין שחופש פעולה מחוץ להישג ידם של הבריטים חשוב מקרבה פיזית למוקד הפעילות, ושתחת המצור הבריטי המתהדק על מתחם המסגדים, ייהפך לאסיר ללא יכולת לפעול.{{הערה|שם=אל-פלג 53}}{{הערה|לדברי יהושע פורת, '''ממהומות למרידה''', עמ' 279, בריחתו של המופתי מארץ ישראל נחשבה בקרב הערבים למעשה פחדנות ופגעה במעמדו הן בארץ והן מחוצה לה. אולם לדברי צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 53, בריחתו נתקבלה בקרב הערבים כהצלחה להתחמק מהאויב הבריטי, ומעמדו היה חזק מאוד בתודעת ההמונים הערבים הפלסטינים, שעיניהם היו נשואות עתה אל ההנהגה הגולה: "הוועד המרכזי של הג'יהאד" שישב בדמשק והמופתי שישב בלבנון.}}
ביום בריחתו, 14 באוקטובר 1937, פרץ גל טרור שנמשך חודשים רבים וזכה לברכתו.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 151.}}

=== בלבנון 1937–1939 ===
בלבנון התגורר המופתי בקומה השלישית בביתו של סאמח אל-פאחורי, ראש המועצה המוסלמית העליונה ב[[ביירות]]. לבקשת הבריטים, היה הבית תחת השגחה קבועה של כוח צבאי צרפתי. לאחר זמן מה, הועבר המופתי לאזור מבודד יותר. מוד פארג'אללה, אשת חברה ידועה בביירות וידידה ותיקה של אל-חוסייני, מצאה לו בית בקאסליק, והשיגה לכך אישור מהנציב העליון הצרפתי. מארמון זה הניחו לו הצרפתים להמשיך לנהל את [[המרד הערבי הגדול|המרד בבריטים]] בעזרת שליחים.{{הערה|שם=אצולת הארץ 309–312}}
השלטונות הצרפתיים הורו לו לשהות בכפר הנוצרי [[זוק מיכאיל]] {{אנ|Zouk Mikael}} (או "אל-ד'וק"), מצפון לביירות.{{הערה|שם=ממהומות 286–287|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 287-286.}} הוא עסק בתעמולה, ארגון פוליטי, איסוף כספים ורכישת נשק. שלטון המנדט הצרפתי שם שמירה על ביתו.{{הערה|שם=ימי הכלניות 376|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות''', עמ' 376.}}

החל מסתיו 1937 ועד סוף המרד היה למורדים מטה עורפי בדמשק, שכונה "[[הוועדה המרכזית של הג'יהאד]]", שפעלה על פי הוראותיו של אל-חוסייני.{{הערה|[[#פורת, ממהומות למרידה|פורת, '''ממהומות למרידה''']], עמ' 288.}}
בסוף נובמבר 1938, עקב המחסור של המורדים בארץ ישראל בכסף ונשק, פנה אל-חוסייני אל הקונסול הגרמני בביירות בבקשה לקבל מגרמניה בדחיפות ציוד צבאי למורדים, אולם משרד החוץ הגרמני סירב לבקשה, כדי לא להיכנס לעימות עם בריטניה.{{הערה|שם=ממהומות 286–287}}

לקראת [[ועידת השולחן העגול]] בלונדון בתחילת 1939, החלו מגעים להרכבת משלחת פלסטינית. אמין אל-חוסייני נטה בתחילה לסרב להשתתף בוועידה, אולם מהר מאוד שינה את דעתו והודיע בעיתונות הלבנונית, כי התנאי לקיום הוועידה הוא שהוועד הערבי העליון בראשותו ירכיב את המשלחת, ואם הוא או נציג מטעמו לא יוזמנו, היא לא תתקיים. כמו כן, הוא הודיע כי הוא מוכן לנהל משא ומתן עם הממשלה בלבד ולא עם היהודים. במקביל, הורה לאנשיו למנוע הרכבת משלחת שתכלול את יריביו הנשאשיבים.

ממשלת בריטניה נקטה במדיניות פיוס וביקשה מצרפת שתרשה לחוסייני לחדש את פעילותו הפוליטית בביירות, לטובת ההכנות לוועידה, וזאת בניגוד גמור למדיניות הבריטית הקודמת, שבמסגרתה במשך חודשים רבים מחתה בפני צרפת על עמדתה הנוחה כלפי המנהיגים הפלסטינים שברחו לסוריה וללבנון. שינוי זה בעמדה הבריטית הביא לחיזוק מעמדו של חוסייני בציבור הערבי, למרות תבוסתן של הכנופיות במרד הערבי. עצומות רבות הוגשו לממשלה, שהפצירו בה להתיר לו לבוא לוועידה בלונדון, ושגרירי בריטניה בבירות ערב הרבו להסביר לממשלה, כי לא תוכל להתעלם ממנו, מאחר שבכל מקרה הוא זה שישפיע על המשלחת הערבית.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 165-164; עמ' 410, הערה 44.}}

==במלחמת העולם השנייה 1939–1945==
{{ראו גם|יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי}}

חאג' אמין נודע זמן רב בקשריו עם [[איטליה]] ו[[גרמניה]]. בשבועות הראשונים של [[מלחמת העולם השנייה]], שהה אל-חוסייני עדיין בלבנון. [[משרד המלחמה]] הבריטי הציע לממשלה לתבוע מצרפת את הסגרתו, אולם [[משרד החוץ, חבר העמים והפיתוח|משרד החוץ]] טען שצעד כזה יפגע ביחסים איתה ועם ערביי ארץ ישראל. ממשלת המנדט עשתה ככל יכולה כדי ששמו לא יוזכר בעיתונות, משום שהעריכה כי כל התייחסות אליו, אפילו שלילית, רק תגביר את כוחו. אל-חוסייני חשש שהפיקוח הצרפתי יצר את צעדיו, ושבמקרה והמלחמה תסתבך, הוא ומקורביו יהפכו לבני ערובה.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 206-203.}}

ב-[[13 באוקטובר]] [[1939]] הוא הצליח להימלט מלבנון, לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 [[ליש"ט]]. הוא התחפש לאשה - ב[[שמלה]] וב[[צעיף]] שכיסה את פניו,{{הערה|שם=ימי הכלניות 376}} והגיע כעבור שלושה ימים ל[[בגדאד]], שם התקבל בכבוד רב.

===בעיראק 1939–1941===
אל-חוסייני בחר להגיע לעיראק, משום שהמצב הפנימי בה היה מעורער והייתה בה אופוזיציה [[פאן-ערבית]] ואנטי בריטית חזקה, שלא סביר שהייתה מתירה את הסגרתו לבריטים. [[ראש ממשלת עיראק]], [[נורי א-סעיד]], ידע אמנם כי המנהיג הפלסטיני יושב בבירת המדינה ויוצר קשרים עם חוגים שאינם נאמנים לממשלה, אולם הכיר בכך שבואו של אל-חוסייני חיזק את מעמדה של ממשלת עיראק בעולם הערבי והפחית את הביקורת כלפיה מצד החוגים הפרו-נאצים על קשריה ההדוקים עם בריטניה. הוא התחייב שלא לגרש אותו, ובית הנבחרים העיראקי הקציב לגולה הפלסטיני מענק של 72,000 דולר. במקביל, הקציבו לו כסף גם שירותי המודיעין העיראקיים: 2% ממשכורתו של כל פקיד ממשלתי בעיראק נוכו לטובת "העניין הפלסטיני".{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} מלבד הקצבה זו, קיבל אל-חוסייני סכומי כסף גם ממפלגות פוליטיות וממוסדות צדקה, וכן גם מהגרמנים, מהאיטלקים, מהמלך [[אבן סעוד]] ומעשירי מצרים. על ידי הענקת כספים לאנשים ששירתו אותו, רכש לעצמו השפעה רבה בקרב הפקידים, הקצינים וראשי המשטרה העיראקיים, וכך הצליח להגיע לעמדת מפתח בנוגע למינויים החשובים במנגנון הממשלה.{{הערה|שם=קרלסון 299–305|[[ג'ון רוי קרלסון]], '''מקהיר עד דמשק''', פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 305-299.}}

הגולה הפלסטינית בעיראק קיבלה אותו בשמחה. היא אספה כספים ל"מטרות לאומיות" ושלחה את צעיריה לאימונים במחנות הצבא העיראקי. בקיץ 1940 הגיעו שליחיו מעיראק לארץ ישראל, וביחד עם סוכניו בארץ, בדקו את סיכוייה של התקוממות חדשה. באותו זמן שקלו גורמים ממשלתיים בלונדון את האפשרות לחסל אותו, או לפחות לחטוף אותו ולהעבירו ל[[קפריסין]].{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}}

====מגעים עם גרמניה====
אל-חוסייני ניהל בעיראק תעמולה למען [[מדינות הציר]], בה תוארה גרמניה "כמגינת העולם המוסלמי" והיטלר הוצג כ"מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}
ב-21 ביוני 1940, לאחר שנפלה פריז בידי גרמניה הנאצית, שיגר אל-חוסייני לשגריר גרמניה בטורקיה [[פרנץ פון פאפן|פון פאפן]] איגרת עבור היטלר, "המנהיג והמדריך הגדול", בה הביע "רגשי שמחה ותודה ממעמקי הלב", "בשם האומה הערבית כולה", ובעיקר בשמו ובשם [[רשיד עאלי אל-כילאני]].{{הערה|חגי ארליך, '''המזרח התיכון בין מלחמות העולם''', האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 98.}}
ב-20 בינואר 1941 כתב איגרת אישית להיטלר, בה תיאר את בריטניה כאויבת של הערבים וטען כי היא הפקירה את פלשתינה "ליהודי העולם כולו", שהם "אויבים מסוכנים", אשר "נשקם הסודי" הוא "ממון, שחיתות ותככים". באיגרת טען כי עזרה שתוגש לערבים "במלחמתם נגד השאיפות הציוניות" תביא לכך ש"תיפול רוחם של היהודים, ובייחוד של יהודי ארצות הברית, בראותם כי חלומם מתנפץ לרסיסים, עד כי יחדלו לתמוך בהתלהבות בבריטניה, ויחזרו בהם לפני השואה". אל-חוסייני הדגיש כי "אהדתם החמה ביותר של עמי ערב לגרמניה ול[[מדינות הציר|ציר]] היא עובדה קיימת", ושהם יהיו מוכנים "למלא את חלקם בהנחלת תבוסה מוצדקת לקואליציה האנגלית-יהודית". אל-חוסייני הודה להיטלר על שהואיל להעלות "בכמה וכמה הזדמנויות בנאומים עזי-רושם את הבעיה הפלשתינאית". הוא הדגיש כי "העם הערבי רוחש רגשות ידידוּת, אהדה והערצה להוד מעלתו, ה[[פיהרר]] הגדול ולעם הגרמני האמיץ" והציע לו "שיתוף פעולה כן ונאמן בכל השטחים".{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], נספח ב': מכתב מופתי ירושלים להיטלר, מיום 20 בינואר 1941, עמ' 179–181 (תרגום: לוקס הירשוביץ, '''הרייך השלישי והמזרח הערבי''', 1965, עמ' 335-333).}} מזכיר המדינה של היטלר במשרד החוץ, [[ארנסט פון וייצקר]], השיב לו כי גרמניה מוכנה להגיש עזרה צבאית וכספית במקרה ויתפתח מאבק נגד הבריטים.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}

בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת האינטרסים הלאומיים והאתניים (völkisch) של הערבים, וכפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".

====מרד רשיד עאלי 1941====
[[קובץ:Rashid Ali al-Gaylani and Haj Amin al-Husseini at anniversary of the 1941 coup in Iraq.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין אל-חוסייני ו[[רשיד עאלי אל-כילאני]] נואמים בברלין ביום השנה ל[[מרד רשיד עאלי]] על רקע דגלי שחור-לבן-ירוק.]]
עד שנת [[1941]], עסק אל-חוסייני במקביל בענייני ארץ ישראל ובענייניה של עיראק. אולם בשנה זו השתנה המצב, לאחר ש[[מדינות הציר]] זכו להישגים חשובים ב[[יוגוסלביה]], יוון ו[[צפון אפריקה]], ונדמה היה שגרמניה עתידה לכבוש את המזרח התיכון. אל-חוסייני האמין כי ניתן לאחד את עמי ערב תחת הנהגתו. הוא הפגיש בביתו שבבגדאד את חברו הוותיק, ראש הממשלה לשעבר [[רשיד עאלי אל-כילאני]], עם קבוצת גנרלים אויבי נורי סעיד, שהכירו באל-חוסייני כבמנהיגם.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} ב-28 בפברואר 1941 קם ועד חשאי בן שבעה חברים, שבראשו עמד אל-חוסייני, וחבריו האחרים היו שלושה מקציני "[[ריבוע הזהב]]" {{אנ|Golden Square (Iraq)}}, וכן גם רשיד עאלי אל-כילאני, [[נאג'י שוכת]] ויונס א-סבאעווי, מעריצם של מוסוליני והיטלר.{{הערה|שם=ארליך ה-99|חגי ארליך, '''המזרח התיכון בין מלחמות העולם''', האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 99.}}
ב-2 באפריל 1941 יזמו חברי הוועד הפיכה,{{הערה|שם=ארליך ה-99}} והמופתי הפך לראש חבורת הקושרים האנטי-בריטית ב[[מרד רשיד עאלי אל-כילאני]] נגד הבריטים,{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} שבארגונו השתתף יחד עם מנהיגים פלסטינים גולים נוספים.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', עמ' 315, הערה 31: בשעת מרד רשיד עאלי היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים, ובהם גם [[ג'מאל אל-חוסייני]], אמין אל-תמימי, [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]], [[אמיל אל-ע'ורי]], ומפקדי הכנופיות [[עארף עבד אל-ראזק]] ו[[חסן סלאמה]].}}
הקושרים הקימו ממשלה פרו-נאצית בראשות אל-כילאני, ובכך הגיעה השפעתו של אמין אל-חוסייני לשיאה, דווקא מחוץ למולדתו: הוא הנהיג התקוממות והכתיר ראש ממשלה. ב-9 במאי הוא פרסם [[פתווה]], בה הגדיר את המרד העיראקי בבריטניה כ[[ג'יהאד]] וקרא למוסלמים לפתוח במרד נגד בריטניה, "האויב הגדול ביותר של האסלאם".{{הערה|שם=אל-פלג 64|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 64.}} בפתווה נאמר כי הבריטים חיללו את [[מסגד אל-אקצא]] וכי [[ראש ממשלת בריטניה]] אמר בבית הנבחרים, כי "העולם לא יידע שלום כל עוד קיים [[הקוראן]]".{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}}

בימי ההתקוממות בעיראק נעשו הכנות בארץ ישראל לחידוש המרד, ובין הערבים הופצו כרוזים, ש[[צלב קרס]] בראשם, שקראו לברית עם הגרמנים.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} ב-11 במאי הודיע [[פריץ גרובה]] למשרד החוץ הגרמני, שרשיד עאלי ואמין אל-חוסייני מודים לרייך הגרמני על המענק הכספי שקיבלו, והם מבקשים מענק נוסף, כאשר אל-חוסייני זקוק לסיוע באופן דחוף, כי הוא מתכנן מבצע גדול בארץ ישראל. ב-24 במאי שוחח אל-חוסייני עם שגריר איטליה בבגדאד, לואיג'י גבריאלי, וסיפר לו שהוא דוחף את הערבים בכל מקום להתקוממות נגד הבריטים, אולם מכיוון שלדעתו המצב בעיראק הוא המפתח לפעילות העתידית, נמנע מלשלוח נשק לארץ ישראל, כדי שכל המשאבים יועמדו לטובת עיראק.{{הערה|שם=לבל 64–65}}

במאי 1941 פנו הבריטים אל מפקד ה[[אצ"ל]] [[דוד רזיאל]], בהצעה לצאת לפעולת השמדת בתי הזיקוק בעיראק, המשמשים לאספקה לגרמניה. לדברי [[יעקב מרידור]], ליחידת האצ"ל שפעלה עם הבריטים בעיראק הייתה מטרה נוספת, שהארגון הודיע להם עליה: לחטוף את המופתי ולהביאו לארץ למשפט. אלא שכשכבשו הבריטים את בגדאד, המופתי כבר ברח.{{הערה|הסדרה "[[עמוד האש (סדרת טלוויזיה)|עמוד האש]]", [https://youtu.be/--r8t17elrQ?t=2325 פרק 11 (מתחיל ב-38:45)], ביוטיוב.}} לאחר כישלון מרד רשיד עאלי, חמק המופתי מידי הבריטים ואלה קבעו פרס על סך 25,000 פאונד לכל מי שיביאו "חי או מת".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} ב-29 במאי 1941 עבר אל-חוסייני את הגבול ל[[איראן]].{{הערה|שם=אל-פלג 65}} ב-30 במאי הגיע ל[[טהראן]] יחד עם רעייתו עיישה, רשיד עאלי ופמלייה שכללה בין היתר גם את מזכירו האישי.{{הערה|שם=לבל 62|[[#לבל|לבל]], עמ' 62.}}

באוקטובר 1967 האשים אל-חוסייני בזיכרונותיו את יהודי עיראק בבגידה במדינתם וכינה אותם "[[גיס חמישי|הגיס החמישי]] בעיראק".{{הערה|שם=אל-פלג 64}} לטענתו, [[ג'ורג' אנטוניוס]] סיפר לו כי בזמן המרד, הפקידים היהודים שהועסקו במחלקות הטלפונים והדואר נהגו להקליט את השיחות הטלפוניות החשובות ולמסור אותן ואת המכתבים שהגיעו לידיהם לשגרירות הבריטית בבגדאד.{{הערה|שם=אל-פלג 65|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 65.}} בתחילת יוני 1941 התרחשו הפרעות ב[[יהדות בבל|יהודי בבל]] ([[הפרהוד]]), אותן הובילו חברי "[[מועדון אל-מות'נא]]" {{אנ|Al-Muthanna Club}}, חוג [[פאן-ערבית]] [[פאשיזם|פאשיסטי]] שנוסד בעיראק בשנות ה-30, שאל-חוסייני היה אחד ממקדמיו הבולטים. בפרעות נרצחו 179 יהודים ונשדדו 586 חנויות ומחסנים. ועדת החקירה מטעם ממשלת עיראק ציינה את אמין אל-חוסייני בין הגורמים שהסיתו לפרוע ביהודים.

ב-20 חודשי שהייתו בעיראק, הצליח אל-חוסייני להטביע את חותמו על ההיסטוריה הפוליטית שלה בתקופה קריטית מאוד בתולדותיה.{{הערה|שם=אל-פלג 65}}

==== מקלט באיראן ====
בזמן שהותו באיראן, קיים אל-חוסייני מגעים סודיים עם שגריר גרמניה במדינה ועם גורמים שונים במודיעין הגרמני.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 63.}} ב-13 ביוני 1941 הורה סגן מזכיר המדינה הגרמני, ארנסט ורמאן, להזמין לגרמניה את אמין אל-חוסייני ומנהיגים ערבים נוספים שברחו מעיראק, אולם לאל-חוסייני לא ניתנה אשרת כניסה לטורקיה, ככל הנראה בלחץ הבריטים. הם ניסו לתפוס אותו לאחר שנכנסו לאיראן ב-25 באוגוסט, אולם הוא הסתתר בשגרירות ה[[יפן|יפנ]]ית ב[[טהראן]].{{הערה|שם=אל-פלג 66|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 66.}} הוא הועבר לשם על ידי הדיפלומט האיטלקי אלברטו מליני פונצ'ה דה לאון (Alberto Mellini Ponce de Leon), שנשלח לאיראן והגיע ב-26 באוגוסט בחצות לבית בו התגורר המופתי, מספר דקות לפני שהמשטרה האיראנית הקיפה את הבית. הוא הסתתר בשגרירות היפנית במשך 23 ימים. כדי להסתיר את זהותו, הפחית בתקופה זו כמחצית ממשקלו. לאחר מכן הצליח מליני להעביר אותו לשגרירות איטליה. יומיים לפני הבריחה, גילח המופתי את שפמו וזקנו, וצבע את שערו. הוא לבש חליפה אירופית במקום חליפתו השחורה, וצויד על ידי האיטלקים בדרכון עם תמונתו עם המראה החדש שלו, שבו נכתב כי הוא דיפלומט בסגל שגרירות איטליה בטהראן. המופתי שהה בדירה קטנה בגן השגרירות, כאשר רק השגריר עצמו ידע את זהותו האמיתית.{{הערה|שם=לבל 64–65|[[#לבל|לבל]], עמ' 65-64.}}

לאחר [[הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן|כיבוש איראן]] על ידי בנות הברית וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר על ידי הממשלה החדשה של [[מוחמד רזא שאה פהלווי]], ארגן המודיעין הצבאי האיטלקי מבצע להברחת האיטלקים שישבו באיראן.{{הערה|שם=לבל 62}} במהלך מבצע פינוי זהו יצא אל-חוסייני מטהראן ב-19 בספטמבר 1941, כשהוא נלווה לפקידים בשגרירות איטליה שציידו אותו בדרכון שירות דיפלומטי איטלקי. הוא עבר דרך נקודות גבול איראניות ובריטיות, אולם בגבול בין [[ברית המועצות]] ו[[טורקיה]] עורר חשד אצל הבודק הסובייטי בשל דרכונו החדש. במשך מספר שעות שהה במעצר, אז שוחרר והגיע ל[[אנקרה]], שם שיכנו אותו בבית הצירות האיטלקית, כשהוא מתחזה כאיש הסגל הדיפלומטי של איטליה.{{הערה|שם=לבל 68–69|[[#לבל|לבל]], עמ' 69-68.}} מטורקיה, דרך [[בולגריה]], [[רומניה]] ו[[הונגריה]], הגיע ב-11 באוקטובר{{הערה|שם=אל-פלג 66}} לדרום איטליה, אז הודיע הרדיו האיטלקי כי איטליה "שמחה לשמוע על הצלתו".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}

בזיכרונותיו סיפר אל-חוסייני שמשפחתו בת עשר הנפשות, ברובה ילדים, נותרה בטהראן. היא נלקחה על ידי הבריטים לדרום איראן, הוחזקה 52 יום ב[[בית סוהר]], הוסעה ל[[בצרה (עיראק)|בצרה]] והגיעה לבסוף במחלקה השלישית של הרכבת לבגדאד.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 67.}} בדצמבר 1941 אפשרו הבריטים לרעייתו, בנו ושלוש בנותיו לחזור לארץ ישראל.{{הערה|שם=לבל 231}}

===באיטליה גרמניה ויוגוסלביה 1941–1945===
====הפגישה עם מוסוליני ברומא====
ב[[רומא]] תיאר המופתי בקווים כלליים את הצעותיו בפני אלברטו מליני. הוא הציע תמיכה במלחמה נגד בריטניה, והצהיר על נכונותו לדון בענייני "המקומות הקדושים, לבנון, [[תעלת סואץ]] ו[[עקבה]]", בתנאי שמדינות הציר "מכירות באופן עקרוני באחדותה, עצמאותה וריבונותה של מדינה ערבית, הכוללת את עיראק, סוריה, פלשתינה ועבר הירדן". משרד החוץ האיטלקי התייחס באהדה להצעותיו, המליץ להעניק לו מענק בסך מיליון [[לירה איטלקית|לירות איטלקיות]], והפנה אותו אל [[בניטו מוסוליני]].

בינתיים, הקצתה לו ממשלת איטליה וילה מפוארת בפרברי רומא (וילה סקרלאני){{הערה|שם=לבל 73|[[#לבל|לבל]], עמ' 73.}} ומוסוליני פקד להתייחס אליו כאל נשיא מדינה השוהה באיטליה כפליט. בביתו היו משרתים והועמדו לרשותו מכונית וליווי של שני רוכבי [[אופנוע]]ים. הוא שיכן בביתו חמישה מהאנשים הקרובים לו ביותר, ו[[ממשלת איטליה]] הקציבה סכומי כסף גדולים לכיסוי הוצאותיו והוצאות אנשי פמלייתו.{{הערה|שם=לבל 68–69}} בזמן זה, שידר מספר שידורים ברדיו.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}

ב-[[23 באוקטובר]] נפגש אל-חוסייני עם מוסוליני ב[[ארמון ונציה]]. ביומנו של המופתי הוא מכנה אותו "המנהיג".{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 70.}} השיחה נערכה ב[[צרפתית]] ואל-חוסייני ציין כי מטרתו המדינית היא הקמת ממשלה כל-ערבית עצמאית, שתכלול את פלסטין, סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק והנסיכויות הערביות שבחסות הבריטים. לדברי אל-חוסייני, מוסוליני הביע תמיכה בזכותם של הערבים "לעצמאות מלאה והגדרה עצמית" והבטיח לשם כך סיוע גם בנשק.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 71.}} מוסוליני הסכים להצהיר הצהרת תמיכה פומבית בערבים, אולם דחה אותה עד לאחר שידון בה עם היטלר. לדברי אל-חוסייני, אמר לו מוסוליני כי אין ליהודים שום [[זכות היסטורית]], לאומית או זכות אחרת בפלשתינה, ושכבר זמן רב הוא מתנגד לציונות. הוא הסכים שיש לבטל את הבית הלאומי היהודי ואמר: "אם היהודים רוצים, שיבנו את [[תל אביב]] באמריקה...הם נחשבים לאויבים, ולא יהיה להם שום מקום באירופה... גם כאן, באיטליה...לא יישאר מהם כאן אף אחד, פרט לאלה מביניהם אשר שירתו בצבא ונפגעו במלחמת העולם הראשונה".{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 72.}} אל-חוסייני היה מאוד מרוצה מהפגישה שארכה כחצי שעה,{{הערה|שם=לבל 73}} אולם למרות הכבוד בו התקבל אצל מוסוליני, לא פורסמה עליה שום [[הודעה לעיתונות]].{{הערה|שם=לבל 75|[[#לבל|לבל]], עמ' 75.}}

מעודד מפגישתו עם המנהיג האיטלקי, הכין אל-חוסייני טיוטת הצהרה לה ביקש את הסכמת הגרמנים. לפי ה[[טיוטה]], יעניקו שתי מדינות הציר את תמיכתן לארצות ערב הנמצאות תחת שליטה בריטית, ויביעו נכונות לביטול [[הבית הלאומי היהודי]] בפלשתינה. ההצהרה הועברה לשגרירות הגרמנית ברומא ב-5 בנובמבר,{{הערה|שם=לבל 75}} לאחר שתוקנה מעט על ידי משרד החוץ האיטלקי וקיבלה את הסכמתו הרשמית של מוסוליני.

====הפגישה עם היטלר בברלין 1941====
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1987-004-09A, Amin al Husseini und Adolf Hitler.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אל-חוסייני בפגישה עם [[היטלר]], נובמבר [[1941]]. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.]]
בצהרי [[6 בנובמבר]] [[1941]] הגיע אמין אל-חוסייני לברלין.{{הערה|שם=לבל 75}}{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', עמ' 316: רבים אחרים ממשתתפי [[מרד רשיד עאלי]] ברחו לגרמניה ולארצות כיבושה. בין הפלסטינים היו גם מפקדי הכנופיות [[עארף עבד אל-ראזק]] ו[[חסן סלאמה]]. עליהם נוספו גם העיראקים [[רשיד עאלי אל-כילאני]] עצמו ו[[פאוזי קאוקג'י]].}} משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר יישאר בברלין זמן רב".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} הוא ביקש מ[[פריץ גרובה]] להתקבל לפגישה אצל [[אדולף היטלר]], והבטיח כי פגישה כזו תעורר הד תעמולתי אדיר בעולם המוסלמי כולו.{{הערה|שם=לבל 76|[[#לבל|לבל]], עמ' 76.}} בעשרת הימים הבאים, דן אל-חוסייני על טקסט ההצהרה שהכין, עם מזכיר המדינה [[ארנסט פון וייצזקר]] ועם תת-מזכיר המדינה, ד"ר ורמן.{{הערה|שם=לבל 76}} בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

בצהרי יום שישי [[28 בנובמבר]] 1941 נתקבל אמין אל-חוסייני לפגישה אצל שר החוץ הגרמני [[יואכים פון ריבנטרופ]], שיחה שארכה כשלושת רבעי שעה. לדברי אל-חוסייני, ריבנטרופ התאמץ ודיבר איתו צרפתית, הסכים עם דבריו שהאנגלים, היהודים והקומוניסטים הם אויביהם המשותפים, והבטיח לו שגרמניה מתייחסת אל הנושא הערבי באהדה, אולם טען שמוקדם מדי לפרסם את ההצהרה.

באותו יום אחר הצהריים התקבל המופתי לשיחה אצל [[היטלר]].{{הערה|שם=לבל 77}} חוסייני נכנס לפגישה ב[[הצדעה במועל יד]] והיטלר לחץ את ידו.{{הערה|שם=עמוד האש 12}} השיחה נמשכה שעה וחצי ונכחו בה רק ריבנטרופ, גרובה ושני מתורגמנים - פאול שמידט ויוהאן אפלר (Eppler), מתורגמנו של המופתי, גרמני שנולד במצרים.{{הערה|שם=לבל 77|[[#לבל|לבל]], עמ' 77.}} המופתי דיבר בצרפתית.{{הערה|שם=ימי הכלניות 376}} בפגישתו עם היטלר, כמו בפגישתו עם מוסוליני, טען אל-חוסייני לייצוג העולם הערבי והמוסלמי.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} הוא הודה לו בשם האומה הערבית על האהדה שביטא תמיד כלפי הערבים, ובמיוחד לעניין הפלסטיני, וטען כי ארצות ערב משוכנעות שגרמניה תנצח במלחמה ושהדבר יהיה לתועלת העניין הערבי. הוא טען כי הערבים הם ידידים טבעיים של גרמניה, וגם בפגישה זו אמר כי יש להם אויבים משותפים - הבריטים, היהודים והקומוניסטים, והציע להקים ולהעמיד לשירות גרמניה לגיונות של מתנדבים ערבים. הוא ביקש מהיטלר לפרסם הצהרה פומבית, לפיה גרמניה מצדדת בביטול ההחלטה על בית לאומי ליהודים בפלשתינה, וטען כי הצהרה כזו תעשה רושם תעמולתי אדיר על עמי ערב ואלה יתעוררו מהפסיביות שלהם.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 79.}}

היטלר סירב למסור את ההצהרה שהציע לו המופתי, שכללה גם תמיכה בעצמאות ובאחדותן של פלשתינה, סוריה ועיראק, באומרו שהדבר יחזק את תומכי [[שארל דה גול]] בצרפת כנגד [[משטר וישי]], משום שהדבר יתפרש בעיני הצרפתים כאילו הסכים לבטל את הכוח הקולוניאלי הצרפתי, מה שעלול לדחוף אותו לצד הבריטים והדבר יאלץ את גרמניה לשלוח מערבה גייסות שנחוצים מאוד במזרח. לאחר מכן ציין היטלר כמה דברים שביקש מהמופתי "לשמור עמוק בלבו":{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 80.}} בקרוב יגיע הצבא הגרמני לגבולות הדרומיים של ה[[קווקז]], אז יכריז לעולם הערבי כי הגיעה שעת שחרורו ויצהיר את ההצהרה שהמופתי מצפה לה. אל-חוסייני דרש לחתום על חוזה חשאי, אולם היטלר ענה שמספיקה הצהרתו בעל פה. לסיום הוסיף כי עם השלמת הכיבושים בדרום הקווקז, יהיה מוכן להכריז על המופתי כמנהיג העולם הערבי.{{הערה|שם=לבל 82|[[#לבל|לבל]], עמ' 82.}}

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 147-0483, Berlin, Besuch Amin el Husseini.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ל[[הלגיון הערבי החופשי|לגיון הערבי החופשי]] בצבא [[גרמניה הנאצית]], ברלין 1942.]]
[[פריץ גרובה]], שעד זמן קצר לפני כן היה שגריר גרמניה בעיראק וקודם לכן שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים, תיעד את הפגישה בראשי פרקים. גרסתו לדברים שאמר היטלר: "כשתבוא שעת שחרור הערבים, לגרמניה אין עוד אינטרס שם, מלבד הרס הכוח המגן על היהדות".{{הערה|בגרמנית: "denn die Stunde der Befreieung der Araber habe dann geschlagen, Deutschland habe dort keine anderen Interessen als die Vernichtung der das Judentum protegierenden Macht".}}

גרסתו של אל-חוסייני לנקודה זו, כפי שתועדה ביומנו שנמצא על ידי חיל המודיעין של [[בעלות הברית]],{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 69: פרקים מיומנו נתגלו בגרמניה לאחר סיום המלחמה והעתקיו נמצאים ב"ארכיון [[ההגנה]]" בתל אביב.}} דומה מאוד לגרסת גרובה. לדבריו, היטלר אמר לו קודם לכן: "זה ברור כי היהודים לא השיגו דבר בפלשתינה וטענותיהם שקריות. כל דבר שהושג בפלשתינה הושג בזכות הערבים ולא היהודים. אני החלטתי למצוא פתרון לבעיה היהודית, ולגשת אליה צעד אחר צעד, מבלי להסס. בנוגע לכך, אני עומד לבצע פנייה צודקת והכרחית, קודם כל לכל הארצות האירופיות ולאחר מכן לארצות מחוץ לאירופה". המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע ל[[קווקז]] הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|מה באמת היה בפגישה של היטלר והמופתי? התיעוד המקורי מנובמבר 1941|1.2758194|22 באוקטובר 2015}}}}

לאחר הפגישה העיר היטלר ל[[מרטין בורמן]]: "המופתי הגדול נראה כמלאך שליו - אך מתחת לגלימתו מסתתר פר של ממש...הוא איש שנון מאד".{{הערה|שם=לבל 82}} יומן החדשות הגרמני הציג תיעוד מצולם של הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".{{הערה|שם=עמוד האש 12|המופתי בברלין, בסדרה "[[עמוד האש (סדרת טלוויזיה)|עמוד האש]]", [https://youtu.be/H8Gk9R-_2jU?t=2381 פרק 12 (מתחיל ב-39:41)], ביוטיוב.}}

====תעמולה וגיוס למען מדינות הציר====
מתחילת 1942 שהה אל-חוסייני ברומא.{{הערה|שם=לבל 172|[[#לבל|לבל]], עמ' 172.}} יחד עם רשיד עאלי, נפגש בפברואר אותה שנה עם מלך איטליה, [[ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה|ויטוריו אמנואלה השלישי]], שהעניק להם הצהרה פומבית על תמיכת איטליה באומה הערבית.{{הערה|שם=פפה 340|[[#פפה|פפה]], עמ' 340.}} ברומא החל המופתי להיאבק ברשיד עאלי על ייצוג העולם הערבי בפני מדינות הציר. הוא שהה ברומא עד מאי אותה שנה. לאחר מכן שהה חודשיים בברלין, ואז חזר לרומא.{{הערה|שם=לבל 172}} בקיץ אותה שנה נפגש עם הרוזן [[צ'יאנו]], חתנו של מוסוליני ושר החוץ שלו. בעקבות הצעתו של צ'יאנו להכין את תושבי צפון אפריקה לניצחון מעצמות הציר, פרסם המופתי בעניין זה אגרת גלויה לתושבי מצרים.{{הערה|שם=פפה 340}} אל-חוסייני שהה ברומא עד 5 בדצמבר 1942.{{הערה|שם=לבל 172}} ברלין הייתה בסיסו עד סוף המלחמה,{{הערה|שם=ימי הכלניות 376}} אולם ברוב ימי המלחמה הוא שהה ב[[בארי (עיר)|בארי]] שבאיטליה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 342|[[#פפה|פפה]], עמ' 342.}}

;שידורי רדיו
המופתי ביקר מדי פעם בברלין ושידר ברדיו הגרמני בערבית תעמולה אנטי-בריטית.{{הערה|שם=אצולת הארץ 342}} מיולי 1942 ועד סוף 1944 הוא שידר ברדיו ברלין דברי [[התעמולה הנאצית|תעמולה נאצית]] שהופנתה למזרח התיכון, צפון אפריקה והודו.{{הערה|[[ברוך קימרלינג]] ו[[יואל שמואל מגדל]], '''פלסטינים: עם בהיווצרותו''', עמ' 280.}}
לאחר סילוקו של [[יונס בחרי]], שעמד בראש התעמולה הערבית הפרו-נאצית כמנהל השידורים הערביים ברדיו ברלין, הקים אל-חוסייני מפקדה שעסקה בשידורי תעמולה בתוכניות הערביות של 6 תחנות שידור בעולם: ברלין, רומא, טוקיו, בארי, צייסן ואתונה.{{הערה|שם=לבל 89|[[#לבל|לבל]], עמ' 89.}}
לרשותו של המופתי הוקם בגרמניה משרד מיוחד: "המשרד הערבי: המופתי הגדול" (Das Arabische Büro: der Grossmufti), בו עסק אל-חוסייני בתעמולה. הוא הקים שורה של תחנות שידור ב[[גלים קצרים]] וערך שידורים לארצות ערב ולתושבים המוסלמיים של האיים ב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]]. בשידוריו ל[[ארצות הברית]] הזהיר את המהגרים הערבים לאמריקה "כי כל מאמציהם יהיו לריק אם [[חס ושלום]] ינצחו אמריקה ובעלות בריתה במלחמה" והפציר בהם להימנע מהשתתפות בה. אל ארצות ערב זרמה תעמולה בכתב וסוכניו של המופתי העבירו מדי יום ידיעות ריגול לשליחים גרמנים בגבולות סוריה-טורקיה. הוקם גם בית ספר מיוחד לצניחה וחבלה, שבו אומנו חבלנים ערבים למשימות מאחורי הקווים של בעלות הברית.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}

ב-22 באוגוסט 1942 שידר ברדיו בארי מסר לעמי [[הודו]], בו קרא להם לאחד כוחות עם הערבים ובעזרת מעצמות הציר לגרש את הבריטים מהודו. המופתי סייע להקים בגרמניה את "לגיון המתנדבים ההודי" (Freiwillige Indische Legion), וכאשר נשלח הלגיון בסוף קיץ 1943 ללאקאנו שליד [[בורדו]] בצרפת, ביקר אצלם אל-חוסייני כדי לרומם את רוח הקרב שלהם.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 120.}}
בתחילת פברואר 1942 פנה אל-חוסייני ברומא ליושירו אנדו, יועץ שגרירות [[יפן]] באיטליה והציע לו שהרדיו היפני ישדר כמה מנאומיו אל המוסלמים בדרום מזרח אסיה ובהודו, כדי לעורר אותם למרד בשלטון הבריטי. ב-17 בפברואר הצעתו נענתה בחיוב. ב-1943 כתב אל-חוסייני לשר החוץ היפני והציע לו להקים את "צבא האסלאם", שיורכב ממתנדבים מוסלמים מאסיה וילחם לצד הצבא היפני. ביוני 1944 הציע אל-חוסייני לשר החוץ היפני תוכנית מפורטת יותר לשיתוף פעולה, שבמסגרתה יארגן "צבא שחרור אסלאמי".{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 121.}}

בשידורי התעמולה הערבית שלהם מברלין ומרומא, אימצו חוסייני, קאוקג'י וכילאני מונחים נאציים, ועשו שימוש תכוף בדברי נאצה אנטישמיים.{{הערה|פפה, עמ' 340–341. לדברי פפה: "עד היום מתקשה ה[[היסטוריוגרפיה]] הפלסטינית להתמודד עם דבריהם ועם משמעותם המוסרית".}}

;גיוס מוסלמים ביוגוסלביה ובקווקז
ב-1942 ציפה אל-חוסייני כי [[ורמאכט|הצבא הגרמני]], שנחל הצלחות מרשימות במהלך [[המערכה בצפון אפריקה]], יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל [[מצרים]] ו[[ארץ ישראל]]. בנסיבות אלו הוא פעל להקמת צבא ערבי-מוסלמי שיסייע לגרמניה, שחייליו יהיו מתנדבים מהמזרח התיכון, עריקים ושבויים מהצבא הבריטי ומוסלמים מ[[בוסניה (אזור)|בוסניה]] ו[[אלבניה תחת השלטון האיטלקי|אלבניה]].{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} בעזרת [[אנטה פאבליץ']] ה[[קרואטי]], הוא גייס מספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה, שאורגנו ביחידות [[אס אס]] מיוחדות ובתנועת "אלבניה החופשית". הוא ביקר את היחידות הללו לעיתים קרובות, התפלל איתם ועודד אותם במלחמה למען אללה.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} הוא תרם להקמתה של יחידת אס אס מקרב המוסלמים ב[[אלבניה]], שסייעה אחר כך להשמיד את יהודי ה[[בלקן]].{{הערה|שם=אצולת הארץ 341}} הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים ל[[דיוויזיה]] ב[[ואפן אס אס|וואפן אס אס]] מקרב המוסלמים ב[[בוסניה והרצגובינה|בוסניה]] - [[דיוויזיית אס אס הררית ה-13]]. הוא גם כתב [[פמפלט]] לחיילי הדיוויזיה הזו, בשם "אסלאם ויהדות". החוברת נפתחה במילים: "עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת". החוברת מסתיימת בציטוט מ"בוכארי-מוסלים" מאת [[אבו הוריירה]] (أبو هريرة) {{אנ|Abu Hurairah}}, בן-לווייתו של הנביא [[מוחמד]]: "[[יום הדין]] יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחורי נמצא יהודי, רצח אותו!'".{{הערה|שם=לבל 140|[[#לבל|לבל]], עמ' 140.}}
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 101III-Mielke-036-23, Waffen-SS, 13. Gebirgs-Div. "Handschar".jpg|250px|ממוזער|שמאל|חיילים בוסנים של [[דיוויזיית אס אס הררית ה-13]], קוראים בחוברת "אסלאם ויהדות", פרי עטו של המופתי. יוני 1943.]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 101III-Alber-164-18A, Großmufti Amin al Husseini, Heinrich Himmler.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין אל-חוסייני ו[[היינריך הימלר]], 1943.]]

באביב 1943 גייס וארגן במהירות יחידות מוסלמיות בוסניות ב[[קרואטיה]], שכונו "חאנג'אר" (Handjar; [[חרב]]). הן שובצו ב[[ואפן אס אס|וואפן אס אס]] ולחמו ב[[פרטיזנים]] בבוסניה ומילאו משימות שיטור ב[[הונגריה]]. הן השתתפו בטבח אזרחים בבוסניה, ואנשיהן התנדבו לסייע למרדף אחר היהודים בקרואטיה.{{הערה|שם=האנציקלופדיה של השואה 509|'''האנציקלופדיה של השואה''', כרך שלישי, עמ' 509.}} החוברת "אסלאם ויהדות" חולקה לחיילי "חאנג'אר", לאחר שתורגמה באותה שנה מ[[גרמנית]] ל[[קרואטית]] (בשם "Islam i Zidovstvo"). על החוברת שיצאה לאור ב[[זאגרב]] הופיעו שתי תמונות של המופתי, כשהוא נואם בטקס פתיחת המכון האסלאמי בברלין ב-18 בפברואר 1942, ולידו [[יוזף גבלס]], שר התעמולה הנאצי.{{הערה|שם=לבל 140}} בוסנים רבים ששירתו בדיוויזיות המוסלמיות, חיפשו בסוף המלחמה מקלט במדינות מערביות ובארצות ערב. מאלה שהגיעו למזרח התיכון, רבים נלחמו לצד הערבים ב[[מלחמת העצמאות]] ב-1948.

ב-1943 הפיץ המופתי את הרעיון של הקמת מדינה מוסלמית ב[[בוסניה והרצגובינה]], וארגן כוחות צבאיים לסייע לצבא הגרמני בצפון ה[[קווקז]]. גם בקווקז עסק בגיוס מוסלמים, במיוחד ליחידות אס אס.{{הערה|שם=אצולת הארץ 341}} הוא פעל להרמת רוח הלחימה של ה"אוסטבטליונים" - יחידות מוסלמיות של חילות העזר של הצבא הגרמני, שהוקמו בתחילת 1942, ולחמו בצבא הסובייטי. הן גויסו מקרב ה[[טאטארים]] של [[חצי האי קרים]] וקווקז, כמו גם מקרב מוסלמים במחנות השבויים, שמוצאם מ[[טורקסטן]] ו[[אזרבייג'ן]]. מנהיגיהם וקציניהם של היחידות הללו עברו הכשרה במכון האיסלאמי שהקים אל-חוסייני ליד [[דרזדן]].{{הערה|שם=האנציקלופדיה של השואה 509}}

;לגיון ערבי והצעות לפעולות צבאיות בארץ ישראל
כתגובה ליצירת [[הבריגדה היהודית]] על ידי הבריטים, הפציר אל-חוסייני בגרמנים להקים לגיון ערבי. הוא סייע לארגן סטודנטים ערבים ומהגרים צפון-אפריקאים בגרמניה אל תוך [[הלגיון הערבי החופשי]], במסגרת ה[[וורמאכט]].{{הערה|שם=ימי הכלניות 376}}
אל-חוסייני ביקש להפוך לאישיות המרכזית בעולם הערבי, ומשום כך הסתכסך באירופה עם [[רשיד עאלי אל-כילאני]], שגם הוא טען לעמדה זו. אולם ניסיונו של אל-חוסייני לייסד צבא ערבי-מוסלמי שיילחם בארצות המזרח התיכון, נכשל. הצעתו לא התקבלה על דעת ממשלת גרמניה וצבאה.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} עם השינוי לרעה במצב הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה, הציע המופתי לגרמנים להכריז על עצמאות ה"[[מגרב]]" ולהקים צבא מוגרבי שילחם לצדם, אולם הגרמנים לא יכלו להבטיח את עצמאות המגרב.{{הערה|שם=אצולת הארץ 341|[[#פפה|פפה]], עמ' 341.}} בסוף 1942 ובמהלך 1943 הובס הצבא הגרמני ב[[המדבר המערבי|מדבר המערבי]], והגרמנים לא השיגו אחיזה במזרח התיכון. אל-חוסייני ואנשיו נאלצו להסתפק במתן עזרה לגרמנים במאמץ המלחמתי שלהם, בהפעלת סוכנים ומרגלים שפעלו במזרח ובשידורי תעמולה בערבית ב[[רדיו ברלין]], כמו גם ב[[שידול]] שבויי מלחמה ערבים מהצבא הבריטי להצטרף לצבא הגרמני, ובתעמולה בשטחי כיבוש המאוכלסים מוסלמים.

המופתי הפיץ שמועות בברלין, שאף שודרו בשידורים בערבית ב-20 באוקטובר 1942, על כך שהבריטים הקימו מחסני נשק ותחמושת ליד [[כיפת הסלע]] ו[[כנסיית הקבר]] בירושלים.{{הערה|שם=לבל 93|[[#לבל|לבל]], עמ' 93.}} באמצע 1943 הציע למפקד ה[[לופטוואפה (ורמאכט)|לופטוואפה]] (חיל האוויר הגרמני), [[הרמן גרינג]], להפציץ את בניין [[הסוכנות היהודית]] במרכז ירושלים ב"יום הציוני", [[2 בנובמבר]] 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם ב-17 ביולי דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים [[מטרה צבאית]] והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים ושל מוסדות הצדקה הבינלאומיים. במסמך של מטה חיל האוויר הגרמני מ-29 באוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע המופתי מספר פעמים להפציץ את תל אביב.{{הערה|שם=לבל 93}} הוא הציע לבצע "התקפת אוויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה על ידי הגרמנים בשל שיקולים צבאיים.{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון [[מבצע אטלס|מבצע "אטלס"]], שיש הסבורים שנועד להרעלת [[מעיינות ראש העין]] ב[[ארסן]] חמצני במטרה להשמיד את יהודי [[תל אביב]], על ידי שלושה [[צנחן|צנחנים]] גרמנים ושני ערבים שצנחו באזור [[יריחו]]. יש הערכות שכרבע מיליון איש היו מתים אם התכנית הייתה מצליחה.<ref>[https://www.jpost.com/blogs/the-view-from-the-uk/hitlers-war-against-jews-continues-in-palestine-394103 'Hitler's war against Jews continues in 'Palestine',' by Richard Mather, Jerusalem Post, March.11.2015]</ref>

;אנטישמיות
המופתי אל-חוסייני רשם ביומנו חרוזים ששודרו לאחר מכן בתחנות הרדיו שלו, ובהם: "איך ייתכן שמכבדים יהודים בשל עושרם - בעוד הם מביאים לעולם עוני, רוע-לב ורשע. הם עינו את נביאיהם החפים מפשע, הם הרגו את יחיא ([[יוחנן המטביל]]) התכחשו לעיסא ([[ישו]]). הם משחיתי המוסר בכל מדינה...הם שודדי הרכוש, בגזל וריבית, תוך ניצול...ומביאים סבל לעולם, הם כ[[עש]] המכרסם בכל המידות הטובות, הם שהכינו ל[[פרנקלין רוזוולט|רוזוולט]] את מרכבי המלחמה, וכך המיטו על העולם אסון. הם קנו את אנגליה למען תאוותיהם, והם החריבו בגרזנים את מולדתנו. הם מפלצות ושורש כל הרע בעולם, וגם נבי מוסא ([[משה]]) התנכר להם".{{הערה|שם=לבל 89}}

בדצמבר [[1942]] נאם המופתי באירוע הפתיחה של המכון האיסלאמי המרכזי (Islamisches Zentralinstitut) בברלין, בו כיהן כיושב ראש של כבוד. בנאומו תקף בחריפות את אלה שהחשיב כתוקפנים כלפי מוסלמים, ובמיוחד: "יהודים, [[בולשביקים]] ו[[אנגלו-סקסים]]". בזמן פתיחת המכון, היו כ-3,000 מוסלמים בגרמניה, ובכללם 400 גרמנים שהמירו את דתם, והמכון העניק להם קשרים מוסדיים לרייך השלישי. ב-21 באפריל 1943 ערך אל-חוסייני עם פמלייתו ביקור רשמי ב"מכון לחקר השאלה היהודית" ב[[פרנקפורט]], בהזמנת [[אלפרד רוזנברג]]. אל-חוסייני, שסייר במכון עם רוזנברג עצמו, הצהיר בביקורו כי "הערבים והגרמנים שותפים ובעלי-ברית במאבק נגד היהודים". הוא ביקש ממארחיו שיצרפו למכון נציג ערבי, שיתרגם את החומרים ואת פרסומי המכון לערבית.{{הערה|שם=לבל 166–167|[[#לבל|לבל]], עמ' 167-166.}} בזיכרונותיו סיפר כי בעת שהותו ב"מוסד למחקר הבעיה 'הישראלית'" בפרנקפורט, למד על פועלם של היהודים בגרמניה: מתוכם קמו גם הקפיטליסטים הנצלנים שגרמו למשבר הכלכלי בגרמניה, וגם הסוציאליסטים שבאו לחזק את אויביה ולהביא להתמוטטותה. את [[קרל מרקס]] כינה "היהודי מרדכי".{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 74.}} ב-1944 הקים אל-חוסייני ברחוב קלופשטוק 8 בברלין, במימון הגרמנים, את "המכון הערבי לחקר השאלת היהודית", שהיה המקבילה הערבית למכון בפרנקפורט.{{הערה|שם=האנציקלופדיה של השואה 510}}{{הערה|שם=לבל 166–167}}
ב-1 במרץ 1944 אמר אל-חוסייני ברדיו ברלין: "ערבים, קומו כאיש אחד והילחמו על זכויותיכם הקדושות. הרגו את היהודים היכן שתמצאו אותם. הדבר משביע את רצון אלוהים, ההיסטוריה והדת. הדבר מציל את כבודכם. אלוהים עמכם".

; מימון
גרמניה הנאצית מימנה את אמין אל-חוסייני, כמו גם את רשיד עאלי. לאחר המלחמה, קארל ברטהולד פרנץ רקובסקי (Carl Berthold Franz Rekowski), בכיר במשרד החוץ הגרמני שהתנהל מול חוסייני, העיד כי משרד החוץ תמך כספית בשני המנהיגים הערבים, במשפחותיהם ובערבים אחרים ובפמליותיהם שברחו לגרמניה לאחר מרד רשיד עאלי בעיראק. תיק ה[[סי איי איי]] על חוסייני כולל מסמך המצביע על כך שהיה ברשותו צוות של 20–30 איש בברלין. בין אביב 1943 לאביב 1944, חוסייני קיבל באופן אישי 50,000 [[רייכסמארק]] בחודש להוצאות מבצעיות (משכורת הבסיס של [[פילדמרשל]] בצבא הגרמני הייתה 26,500 לשנה). בנוסף לסכום זה, קיבל הוצאות מחייה בממוצע של 80,000 רייכסמארק לחודש. מלבד זאת, קיבל מטבע זר כדי לתמוך בחסידיו מחוץ לגרמניה.{{הערה|Richard Breitman and Norman J.W. Goda, [http://www.archives.gov/iwg/reports/hitlers-shadow.pdf Hitler's Shadow], פרק 2, עמ' 19.}}
המופתי התגורר בבית גדול ב"קרומה-לנקה - רוטה שטראסה" (Krumme Lanke) בברלין, בבעלות שגריר גרמניה ב[[ארגנטינה]]. הבית נפגע בזמן המלחמה והגרמנים שיקמו אותו, אולם כשהפך האזור למסוכן, העבירו אנשי משרד החוץ הגרמני את המופתי למקום מגורים אחר ולאחר מכן החליפו את מקום מגוריו לעיתים קרובות.{{הערה|שם=אל-פלג 76|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 76.}}

במשך זמן ממושך חי פריץ גרובה במחיצתו של המופתי בגרמניה. מאוחר יותר סיפר גרובה לעיתונאי ישראלי שהמופתי מצא נחמות "בזרועות בנות הגזע העליון". כדי שלא ירגיש בודד, הגרמנים דאגו לו ל"נשים גרמניות צעירות ויפות מאד", שהיו מתחלפות "כדי לגוון את חייו הקשים של הגולה הדגול".{{הערה|שם=לבל 231}}

====תמיכה בהשמדת יהודים====

עם החרפת הסכסוך המזרח-תיכוני והתרחבות העיסוק במורשת [[השואה]] והשלכותיה על מערכות היחסים באזור, מצד חוקרים, פוליטיקאים ומדינאים, הועלתה הטענה שהמופתי שכנע את היטלר לבצע את "[[הפתרון הסופי]]" במהלך פגישה בינו ובין היטלר ב-28 בנובמבר 1941, שקדמה למה שמכונה "[[ועידת ואנזה]]". טענה כזאת הושמעה למשל על ידי בארי רובין וולפגנג שוואניץ בספר "Nazis, Ilsamists and the Making of the Modern Middle East" שיצא בהוצאה לאור של אוניברסיטת ייל. פרופ. [[דן מכמן]] טוען שהמקור היחידי לטענה הן עדויות בתר-מלחמתיות על שיחות שניהל [[דיטר ויסליצני]] עם שני יהודים בזמן המלחמה. הוא גם קורא עליה תיגר בנימוק שהישיבה בוואנזה היא אירוע ברצף של אירועים ותיאומים בתהליך התפתחותו והתגבשותו של "הפתרון הסופי" ולא רגע של החלטה, שכן מבצע הרצח כבר התנהל במשך חודשים ארוכים. וכן שמתוכן הפגישה המתועדת בין השניים ניתן ללמוד על יחסי הכוחות בין שני האישים וברור שהמופתי לא היה כלל במעמד המאפשר "שכנוע" של היטלר, מה גם שכלל לא הציע במעמד זה ג'נוסייד.{{הערה|דן מכמן, [https://www.yadvashem.org/he/docs/haj-amin-al-husseini.html אדולף היטלר, תהליך קבלת ההחלטות בדרך ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים", והמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני: מצב המחקר], באתר יד ושם}}

בזכרונותיו, שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה, כתב חאג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".{{מקור|נושא=אישים|נושא2=ישראל}}

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של [[יהדות אירופה|יהודים באירופה]]. המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. בין היתר, טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך [[רומניה]] והעברתם לארץ ישראל. ב-1942 הסכימה [[ממשלת רומניה]] להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".{{הערה|שם=המאבק על ארץ ישראל 203–206}} בסוף 1942 ותחילת 1943, ערב ההתפנות מ[[לוב]] של כוחות הציר, הציע אל-חוסייני "לטהר" את [[טריפולי (לוב)|טריפולי]] מיהודיה ולהפקיע את רכושם.{{הערה|שם=האנציקלופדיה של השואה 510|'''האנציקלופדיה של השואה''', כרך שלישי, עמ' 510.}} ב-12 במאי 1943 פנה אל-חוסייני לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, וסיפר כי נודע לו ש[[הצלב האדום]] הבינלאומי קיבל מממשלת [[בולגריה]] אישור להעברת 4,500 יהודים לפלשתינה, וביקש ממנו לשגר למשרד החוץ האיטלקי איגרת על הסכנה שמהווה העברה זו. למחרת פנה בעניין גם למשרד החוץ הגרמני.{{הערה|שם=לבל 190–191|[[#לבל|לבל]], עמ' 191-190.}} ב-28 ביוני 1943 הוא שלח מכתבים כמעט זהים (בצרפתית) לשר החוץ ה[[הונגריה במלחמת העולם השנייה|הונגרי]] ולשר החוץ ה[[רומניה|רומני]].

במכתבים טען כי מאחורי רעיון "מדינת יהודים" בפלשתינה "עומדת תקוותם המתמידה של היהודים להשתלט על כל העולם". הוא טען כי בשל "אחריותם של היהודים" לפריצת המלחמה, ובשל "כוונתם המרושעת כלפי אותן המדינות אשר הגנו עליהם...יש להציבם תחת השגחה כה דרוכה, שתשים סופית קץ להגירתם לפלשתינה או למקום אחר". אל-חוסייני הודיע לשר החוץ ההונגרי כי נודע לו על מאמצים מצד היהודים והבריטים להעניק אישור ליהודים במדינתו לצאת ממנה דרך בולגריה וטורקיה. הוא ציין כי [[הסוכנות היהודית]] הודיעה כי קיבלה אשרות הגירה ל-900 ילדים יהודים בליווי 100 מבוגרים, והזהיר אותו שבדרך זו לא יפתור את "הבעיה היהודית" ולא ישמור את ארצו "נגד השפעתם ההרסנית", משום שבריחתם של היהודים "תאפשר להם לתכנן ולתקשר באופן חופשי עם אחיהם לגזע במדינות אויב...כיצד להפעיל את השפעתם המסוכנת ביותר לתוצאות המלחמה", ובשל שהותם הארוכה בארצו, "הם בהכרח יודעים רבים מסודותיה". אל-חוסייני ביקש ממנו למנוע מהיהודים לעזוב את ארצו לפלשתינה, ורק אם בכל זאת זה הכרחי לסלקם, "עדיף לאין-שיעור לשלוח אותם לארצות אחרות, שם הם ימצאו את עצמם תחת פיקוח פעיל - לדוגמה בפולין", והסביר: "כך תגנו על עצמכם בפני איומם ותמנעו את הנזק המשתמע".{{הערה|שם=לבל 190–191}}

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1980-036-05, Amin al Husseini bei bosnischen SS-Freiwilligen.jpg|250px|ממוזער|שמאל|אל-חוסייני מצדיע ב[[הצדעה#הצדעה במועל יד|מועל יד]] בביקור רשמי ב[[דיוויזיית אס אס הררית ה-13]], בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943.]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1978-070-05A, Amin al Husseini bei bosnischen SS-Freiwilligen.jpg|250px|ממוזער|שמאל|אל-חוסייני עם מתנדבים בוסנים ל[[ואפן אס אס|וואפן אס אס]], נובמבר 1943.]]
במרץ 1943 ביקר המופתי בגרמניה, ובמהלך הביקור קיבל במתנה ממפקד ה[[אס אס]] [[היינריך הימלר]] חרב נושאת הקדשה אישית, צלבי קרס וסמל האס אס.{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר|למכירה ברשת: חרב שהימלר נתן במתנה למופתי של ירושלים|5410123|20 בנובמבר 2018}}}} אל-חוסייני מספר בזיכרונותיו, כי בקיץ 1943, בזמן שהימלר סיפר לו כמה סודות מלחמה גרמניים, הוא גם חשף בפניו את השמדתם המתמשכת של היהודים וסיפר לו שהגרמנים כבר השמידו מעל שלושה מיליון יהודים. לטענת אל-חוסייני הוא הופתע: "נדהמתי מהמספר הזה, מאחר שלא ידעתי דבר על העניין הזה עד אז". לדבריו, הימלר שאל אותו כיצד הוא מציע ליישב את הבעיה היהודית בארצו והוא השיב לו: "כל מה שאנו רוצים מהם, הוא שהם יחזרו לארצות מוצאם". על כך ענה לו הימלר: "לעולם לא נרשה את חזרתם לגרמניה". עם זאת, ההיסטוריון [[וולפגנג שווניץ]] מפקפק בכנות הפתעתו של המופתי, מאחר שחוסייני הצהיר באופן פומבי שמוסלמים צריכים לקחת דוגמה מהגרמנים ל"פתרון סופי לבעיה היהודית".

בספטמבר 1943 התמוטט משא ומתן רציני להצלת 500 ילדים יהודים מ[[מחנה הריכוז ראב]], עקב התנגדותו של אל-חוסייני שהכשיל את יציאתם של הילדים לטורקיה, כדי למנוע את הגעתם לארץ ישראל. בנובמבר 1943 הצהיר המופתי: "זוהי חובתם של ה[[מוחמד]]ים [מוסלמים] בכלל וערבים בפרט...לגרש את כל היהודים מארצות ערביות ומוחמדיות... גרמניה נאבקת גם היא נגד האויב המשותף שדיכא ערבים ומוחמדים בארצותיהם השונות. היא זיהתה באופן ברור מאוד את היהודים עבור מי שהם והחליטה למצוא פתרון סופי (endgültige Lösung) לסכנה היהודית שתבטל את מקור הפורענות שהיהודים מייצגים בעולם".

לכבוד יום השנה ל[[הצהרת בלפור]], 2 בנובמבר 1943 (על פי השערה), שלח הרייכספיהרר-[[אס אס]] [[היינריך הימלר]] מברק אל המופתי, בו כתב לו כי "התנועה הנציונל-סוציאליסטית של גרמניה הגדולה חרתה על דגלה מראשית דרכה את מאבקה ביהדות העולם" ו"מסיבה זו היא עוקבת מקרוב אחר מאבקם של הערבים... במיוחד בפלשתינה, כנגד הפולשים היהודים" וכי "ההכרה המשותפת באויב והמאבק המשותף נגדו הם שיוצרים את הבסיס האיתן בין גרמניה הנציונל-סוציאליסטית למוסלמים". הימלר איחל איחולים חמים להמשך מאבק הערבים "עד הניצחון הגדול".{{הערה|{{הספרנים|חן מלול|חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני|חשיפה-ראשונה-המברק-ששלח-מפקד-הסס-היינר|29.03.2017}}; {{הספרנים|דניאל ליפסון|כיצד הגיע המברק של הימלר למופתי אל הספרייה הלאומית?|himmlers_telegram|06.04.2017}}; המברק מצוטט גם אצל [[ג'ואן פיטרס]], '''[[מאז ומקדם]]''', עמ' 510.}}

ב-5 ביוני 1944 שלח אל-חוסייני איגרת לפון ריבנטרופ, בה התריע לגבי תוכנית להחלפת נתינים מצרים בגרמניה תמורת גרמנים מארץ ישראל, וביקש להוציא מהעסקה הזאת את היהודים. ב-25 ביולי 1944 פנה לפון ריבנטרופ וביקש ממנו למנוע את "הניסיונות הממושכים של היהודים להגר מאירופה למען להגיע לפלשתינה". הוא ציין כי נודע לו שבכל זאת מספר יהודים עזבו את גרמניה ב-2 ביולי, והביע את חששו שקבוצות נוספות של יהודים מגרמניה ומצרפת יוחלפו בנתיני גרמניה החיים בפלשתינה, ושהדבר אף עלול לעודד את ארצות הבלקן לנהוג באופן דומה. יומיים לאחר מכן פנה גם להימלר באותו עניין. הוא ביקש ממנו "לנקוט בכל האמצעים למנוע מהיהודים ללכת" והזהיר כי צעד כזה יגרום אצל הערבים והמוסלמים "רגשות של אכזבה נוקבת".{{הערה|שם=לבל 190–191}} כתוצאה מכך הפסיקו הגרמנים את החילופים.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} אל-חוסייני כתב בזיכרונותיו על מאמציו להשפיע על מדינות הציר למנוע הגירת יהודים מ[[מזרח אירופה]] לארץ ישראל: "נאבקנו ביוזמה הזו על ידי כתיבה לריבנטרופ, הימלר והיטלר, ולאחר מכן לממשלות איטליה, הונגריה, רומניה, בולגריה, טורקיה ומדינות אחרות. הצלחנו לסכל את היוזמה הזו, עובדה שהביאה את היהודים להעלות האשמות נוראיות כנגדי, שבהן הם האשימו אותי באחריות להשמדת 400 אלף יהודים שלא יכלו להגר לפלשתינה בתקופה זו. הם הוסיפו שאני צריך להישפט כפושע מלחמה בנירנברג".

ב-20 בספטמבר 1944 פנה המופתי אל מאזיניו בשידור רדיו ברלין בערבית ושאל: "האם אין בכוחותיכם, הו ערבים, להדוף את היהודים, שמספרם לא עולה על 11 מיליון?". מכיוון שמספר הנספים היהודים בשואה עדיין לא היה ידוע אז, והיה ידוע כי מספר היהודים בעולם הוא כ-17 מיליון, התייחסותו של אל-חוסייני למספר הזה נחשבה מתמיהה. נראה כי אל-חוסייני כבר ידע אז את מספר הנרצחים היהודים, 6 מיליון, שפורסם לראשונה באופן רשמי רק ב[[משפטי נירנברג]], החל ב-1945.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 192.}}

ביומנו של אל-חוסייני, כפי שהוצג ב[[משפט אייכמן]], כינה המופתי ב-9 בנובמבר 1944 את [[אדולף אייכמן]]: "יהלום נדיר מאוד והמציל הטוב ביותר לערבים".{{הערה|{{סרטונים}} [https://youtu.be/dj0M--XOW-k?t=46m8s משפט אייכמן - ישיבה 74] - עדותו של פקד אברהם חגג בנוגע ליומנו של המופתי (מתחיל ב-46:08).}} אייכמן טען במשפטו כי פגש את המופתי פעם אחת בלבד, במהלך קבלת פנים שנערכה עבור המופתי במעונו על ידי ה[[אס דה]], בה הוצגו בפניו ראשי המחלקות ב[[המשרד הראשי לביטחון הרייך|משרד הראשי לביטחון הרייך]] ואייכמן בתוכם.{{הערה|{{סרטונים}} [https://youtu.be/cTihnIQWd7M?t=54m14s משפט אייכמן - ישיבה 80] - עדותו של אייכמן על היכרותו עם המופתי (מתחיל ב-54:14).}}
עד סוף ימיו טען אל-חוסייני שהיהודים בתוקפנותם ובנצלנותם הם שהמיטו על עצמם את אסונם.{{הערה|[[מצטפא כבהא]], '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], עמ' 44.}}

==לאחר מלחמת העולם השנייה 1945–1947==
===בצרפת 1945–1946===
==== בריחתו מגרמניה ומעצרו בצרפת ====
בתום מלחמת העולם השנייה, היה אל-חוסייני בברלין.{{הערה|שם=אצולת הארץ 342}} הגרמנים הציעו להעביר אותו ב[[צוללת]] לארץ ערבית והוא היה מוכן לכך, אולם באפריל 1945 נודע לו באמצעות שידור רדיו, כי [[שווייץ]] החליטה להעניק מקלט לפליטים מדיניים. הוא רכש מכונית קטנה ופח בנזין במאה דולר וב-4 במאי יצא מ[[באד גשטיין]] לגבול שווייץ. בשל השלג שנערם, לא יכול היה להמשיך בדרכו, אז פנה למשרד החוץ הגרמני, שהטיס אותו ואת מלוויו במטוס צבאי ל[[ברן]]. אל-חוסייני ניסה לקבל מקלט בשווייץ, אולם בקשתו נדחתה, משום ששמו נמצא ברשימה שכללה 32 אישים שכניסתם לשווייץ נאסרה. הוא חזר לגבול גרמניה והגיע לעיר [[קונסטנץ (עיר)|קונסטנץ]], שכבר הייתה בשליטת כוחות הכיבוש ה[[צרפת]]יים. לאחר טלטולים, הובא ב-19 במאי לבית סוהר ב[[פריז]].{{הערה|שם=אל-פלג 76}}{{הערה|לפי דומיניק לאפייר ולארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', עמ' 44: אל-חוסייני היה עם שני בני לוויה. הוא טס לשווייץ מ[[קלגנפורט]] שב[[אוסטריה]], במטוס אימונים של ה[[לופטוואפה (ורמאכט)|לופטוואפה]]. לאחר שנדחתה בקשתו למקלט, הסגיר עצמו לידי השלטונות הצרפתיים, ושהה עם בני לווייתו בבית הסוהר הפריזאי "שרש-מידי".}}

שלושה מחיילי [[הבריגדה היהודית]] וביניהם [[דוד בן-דוד]], תכננו להתנקש בחייו של אל-חוסייני. הכוח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו.{{הערה|דוד בן דוד, '''גשר על פני התהומות''', עמוד 183-184}} בטרם ניגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם [[רב]]נים שהשתתפו בכנס של תנועות [[המזרחי]] ו[[הפועל המזרחי]] באירופה ב[[בריסל]] שב[[בלגיה]]. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה.

לאחר מכן הועבר למקום בשם לה ווארין, כ-12 קילומטרים מפריז, שם התגורר בבית בודד תחת שמירה כבדה. השלטונות הצרפתיים דאגו לכל דבר שנזקק לו במשק הבית, ואף שלחו לו טבח [[תוניסיה|תוניסאי]].{{הערה|שם=אל-פלג 76}} בצרפת הוא מצא מקלט למשך תקופה ארוכה, ספק כשבוי ספק כאורח כבוד. השלטונות הצרפתיים ציפו לשיפור במעמדה של צרפת בעולם הערבי בעזרת תיווכו, והעניקו לו תנאי מעצר מיוחדים, הטבות וזכויות. הועמדה לרשותו חוילה בפרבר המפואר של פריז, ראמבוייה.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} באוקטובר אפילו ניתנה לו הרשות לקנות מכונית על שמו של אחד ממזכיריו. הוא נסע במכונית חסינת כדורים, מלווה בשומרי ראש משלו.{{הערה|שם=לבל 194|[[#לבל|לבל]], עמ' 194.}} כך הוא נהנה מ[[חופש תנועה]] מסוים ויכול היה להיפגש עם מי שרצה. הוא היה מרוצה ממצבו בצרפת ונשאר בה במשך שנה שלמה.

==== בקשת הסגרה ליוגוסלביה על פשעי מלחמה ====
ב-10 ביולי 1945 קיבלה "הוועדה ה[[יוגוסלביה הדמוקרטית הפדרלית|יוגוסלבית]] לקביעת פשעי המלחמה של הכובשים ועוזריהם" את החלטה 1892, שכללה את אמין אל-חוסייני ברשימת [[פושע מלחמה|פושעי המלחמה]], בעוון גיוס בכוח של האוכלוסייה בשטחים כבושים, לפי סעיף 23 ב[[אמנות האג]]. הוועדה נימקה: "כתוצאה מפעילותו...הוקמה הדיוויזיה המוסלמית של הס"ס... בכל מקום שם הופעלו ביצעו היחידות הללו פשעי מלחמה רבים, כגון טבח המוני, מעשי זוועה נתעבים, שריפת יישובים שלמים וביזה. בגלל פעילות זו...מצטרף המופתי הגדול אל-חוסייני לשורה של פושעים בינלאומיים...הוא נושא באחריות בגלל פיתוי המוני המוסלמים, כלומר בגלל כפייה כלפי אותם אנשים, שהוכרחו להתגייס לארגונים צבאיים פאשיסטיים, ובהתאם לכך הוא גם אשם בכל אותם פשעים".{{הערה|שם=לבל 194}} ב-17 באוגוסט נשלחו האשמות זהות מטעם "הוועדה לקביעת פשעי כובשים ועוזריהם של [[בוסניה והרצגובינה]]". אל-חוסייני נכלל ברשימה מספר 190 של פושעי מלחמה, יחד עם פושעים מקומיים ששיתפו איתו פעולה. שתי הרשימות הוגשו לוועדת [[האומות המאוחדות]].

בסוף אוגוסט פרסם רדיו ביירות ש[[ממשלת מצרים]] דרשה מממשלת יוגוסלביה לבטל את בקשת ההסגרה, ושממשלת צרפת כלל לא קיבלה בקשה כזו. גם המזכיר הכללי של [[הליגה הערבית]] פנה לקונסוליה היוגוסלבית בקהיר ודרש שיוגוסלביה תבטל את דרישתה מוועדת האו"ם ומבעלות הברית להכליל את המופתי בין פושעי המלחמה. שמו של אמין אל-חוסייני נמחק בסופו של דבר מרשימת פושעי המלחמה של יוגוסלביה, אולם אין תיעוד לגבי נסיבות המחיקה. לדברי החוקרת [[ג'ני לבל]], היה זה [[טיטו]] שהחליט להיענות לבקשת הערבים ולמחוק את שמו, ולדעתה היה זה משום שטיטו חשש מתגובת המוסלמים בעולם ומזעמם של המוסלמים ביוגוסלביה, שהיוו כשמינית מאוכלוסייתה, ובנוסף לכך חשש שמצרים תאפשר לממשלת המלך היוגוסלבי הגולה לפעול על אדמתה כתגמול לדרישת ההסגרה.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 198-196.}}

למרות קיומן של הוכחות מספיקות להכרזה על אל-חוסייני כפושע מלחמה, מדינות בעלות הברית לא ניסו להעמיד אותו לדין. יוקרתו בעולם הערבי עוררה חששות כבדים אצל הבריטים והצרפתים, שביקשו להגן על האינטרסים שלהן במזרח התיכון וצפון אפריקה, ואילו ארצות הברית וברית המועצות נמנעו מכך בגלל רצונן להשיג דריסת רגל באזור. נושא הסגרתו הוסר מסדר היום בפרלמנט הבריטי ובמשרד החוץ של ארצות הברית, בטענה שאל-חוסייני אינו יכול להיחשב לפושע מלחמה, משום שלא היה בעל אזרחות של [[מדינת אויב]] ולא היה מגויס בפועל בכוחות הלוחמים של מדינות הציר.{{הערה|שם=האנציקלופדיה של השואה 510}} ארצות ערב, ביניהן [[סוריה]] ו[[מצרים]], דרשו לשחררו. הם ראו בו [[גיבור לאומי]] והפלסטינים ראו בו מנהיג לאומי גדול. אולם הממשלה הבריטית דחתה את הלחצים לאפשר לו לתפוס שוב את הנהגת ערביי ארץ ישראל, וכפשרה, שחררה מהכלא בנובמבר 1945 את בן דודו ויד ימינו, [[ג'מאל אל-חוסייני]].{{הערה|אמין אל-חוסייני בכלא, בסדרה "[[עמוד האש (סדרת טלוויזיה)|עמוד האש]]", [https://youtu.be/2qOprToElcw?t=2023 פרק 15 (מתחיל ב-33:43)], ביוטיוב.}} ב-20 בנובמבר 1945, הוקם [[הוועד הערבי העליון]] מחדש, כשהנשיאות שלו נותרת פנויה לאמין אל-חוסייני.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', עמ' 326.}}

==== בריחתו מצרפת ====
ב-9 ביוני 1946, נחטף אל-חוסייני ושוחרר באופן מסתורי ממעצרו בצרפת, וכעבור מספר ימים הגיע כאורח מכובד למצרים.{{הערה|שם=עמוד האש 455|אמין אל-חוסייני בורח מהכלא, בסדרה "[[עמוד האש (סדרת טלוויזיה)|עמוד האש]]", [https://youtu.be/81LP0WXDg-8?t=2481 פרק 16 (מתחיל ב-41:21)] ביוטיוב; [[יגאל לוסין]], '''עמוד האש''', עמ' 455.}} [[מערוף א-דואליבי]], פרופסור למשפטים באוניברסיטה הסורית ומנהיג בולט ב[[האחים המוסלמים|אחים המוסלמים]] בדמשק (ומאוחר יותר [[ראש ממשלת סוריה]]), היה האיש שחילץ את המופתי ממעצר הבית שלו בצרפת. ב-1948 סיפר כי ביקר את אמין אל-חוסייני פעמיים בגרמניה, ב-1942 וב-1943, והעיד כי בשני הביקורים מצא את המופתי בריא "וקורן מאושר על העבודה שעשה". לאחר המלחמה ביקר אותו מספר פעמים במקום כלאו בצרפת: "בתחילה היה מוחזק ב[[מעצר בית]] חמור ואיש לא הורשה לבוא איתו במגע, אולם בהדרגה הוחזר לו [[חופש התנועה]]. עד שלבסוף הורחקה המשטרה לגמרי מביתו ורק שלושה משרתים ניתנו לו, להשגיח עליו. בשלב זה היה המופתי מקבל מבקרים ללא כל הגבלה ואף הורשה לערוך טיולים. כאשר באתי אליו ביוני 1946, שלח המופתי שניים ממשרתיו לערוך קניות בעיר ואת השלישי הרחיק למרפסת... נסענו ישר לשדה התעופה, שם נעשו כבר כל הסידורים הדרושים". דואליבי הוסיף כי המופתי "השתמש ב[[פספורט]] מיוחד. הוא היה מחופש, קיצץ את זקנו ואף כינה עצמו בשם אחר".{{הערה|שם=קרלסון 291–296|ג'ון רוי קרלסון, '''מקהיר עד דמשק''', פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 296-291.}}

לפני המבצע עשה דואליבי את מסלול הבריחה בעצמו כדי לבדוק את השמירה. כדי להרחיק מהבית את שלושת המשרתים, טען אל-חוסייני כי חלה ב[[שפעת]] והיה מרותק למיטתו. היחיד שנשאר בבית היה נהגו, משרת נאמן מ[[דמשק]]. הדרכון שהשתמש בו היה דרכונו הדיפלומטי הסורי של דואליבי.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 201.}} המופתי, לעומת זאת, כתב בזיכרונותיו שנים אחדות לפני מותו, שיצא מפריז ב-28 במאי בטיסה דרך [[רומא]] ו[[אתונה]] והגיע למחרת לקהיר.{{הערה|שם=אל-פלג 78}}{{הערה|לפי דומיניק לאפייר ולארי קולינס, '''ירושלים, ירושלים''', עמ' 45: אל-חוסייני המריא לקהיר ב-29 במאי במטוס של [[TWA]], לאחר שהצטייד בדרכון סורי מזויף וברישיון מסע צבאי אמריקאי.}}

ב-12 באוגוסט 1947 כתב אל-חוסייני לשר החוץ הצרפתי [[ז'ורז' בידו]] {{אנג|Georges Bidault}} והודה לו על האירוח שקיבל בצרפת, והציע שצרפת תמשיך במדיניות זו, כדי להגדיל את היוקרה שלה בעיני כל המוסלמים.

===במצרים 1946–1947===
כאשר פרסמה ההנהגה החוסיינית הודעה על בריחתו של המופתי, פרצה שמחה בקרב הפלסטינים. דובר בה על הגעת "אישיות חשובה", בשל איסור הצנזורה לפרסם את שמו. הוכרז על שלושה ימי חגיגות, קושטו בתי עסק ונערכו תהלוכות.{{הערה|שם=אל-פלג 78|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 78.}} הנהגת היישוב היהודי הייתה משוכנעת כי בריחת אל-חוסייני נעשתה בידיעת הבריטים, שאף סייעו לו להגיע למצרים, והגיבה עליה בחריפות שהצליחה לעורר זעם בבריטניה.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 328.}} בריטניה אסרה על כניסתו לארץ ישראל, ואל-חוסייני לא ניסה להיכנס.{{הערה|שם=אצולת הארץ 343|[[#פפה|פפה]], עמ' 343.}} [[וינסטון צ'רצ'יל]] תבע בפרלמנט ללכוד אותו במצרים.{{הערה|שם=אל-פלג 78}}

במצרים ערכה לו [[הליגה הערבית]] קבלת פנים מלכותית.{{הערה|שם=עמוד האש 455}} על פי תיאורו של אל-חוסייני בזיכרונותיו, כאשר הגיע לקהיר, השתכן במלון "מטרופוליטן" במרכז העיר ובערב יצא ל[[הליופוליס (רובע בקהיר)|הליופוליס]]. הוא נסע למספר ימים ל[[אלכסנדריה]], ולאחר מכן עבר להתגורר בדירה ששכר בהליופוליס. ב-19 ביוני ביקר ב[[ארמון עאבדין]] ונפגש עם [[פארוק, מלך מצרים]], שהציע לארחו בארמון אנשאץ. לאחר 19 יום בארמון, הוא הועבר לארמון הקיץ אל-מעמורה, בו שוב נפגש עם המלך. למרות האירוח המלכותי, עבר להתגורר בבית באלכסנדריה, שהפך למרכז הפעילות של ההנהגה הפלסטינית.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 80-79.}}
באלכסנדריה הועמדה לרשותו חוילה מפוארת - וילה עיידה (Villa Aida), אליה היו עולים לרגל מנהיגים מכל העולם הערבי. [[הליגה הערבית]] הגישה בקשה לבריטניה, שתאפשר לו לחזור לארץ ישראל.{{הערה|שם=קרלסון 299–305}}

ביוני 1946 מינתה הליגה הערבית [[הוועד הערבי העליון|ועד עליון]] לערביי פלסטין. חאג' אמין אל-חוסייני מונה לנשיאו, אף שאסור היה להזכיר את שמו בגלוי ורשמית נאמר כי "מקום הנשיאות פנוי".{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', עמ' 327, 347.}} לקראת ועידת לונדון בינואר 1947, התעקש הוועד הערבי העליון על השתתפותו של חאג' אמין, אולם שר החוץ הבריטי, [[ארנסט בווין]], לא רצה בהשתתפותו, מחשש שהופעתו תעורר זעם בעולם ושהדבר יגרום לסוכנות היהודית לא להגיע לשיחות. בווין ביקש משליטי מדינות ערב שיניאו את חוסייני מכוונתו להגיע, והוועד הערבי העליון הסכים לכך. בתמורה לאי הגעתו, שוחררו 25 עצורים ערבים, ובווין הבטיח שהממשלה לא תתמוך בחלוקה והסכים לכך שהמשלחת הערבית לא תשב פנים אל פנים עם המשלחת היהודית.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 341.}}

ביולי 1947 הופיעה עיישה, רעייתו של אל-חוסייני, כיושבת ראש אספת הנשים הפלסטיניות בירושלים. שבוע לאחר מכן הייתה [[נואמת]] ראשית באספת-ענק בעיר, בה דרשה מהנשים הפלסטיניות להתגרש מבעליהן אם יעזו למכור אדמות ליהודים.{{הערה|שם=לבל 231}}

ב-21 בספטמבר 1947 נפגשו בחשאי שני קציני משטרה בריטיים בכירים מארץ ישראל עם אל-חוסייני בקהיר בניסיון לברר אם קיים סיכוי להגיע להסכם עם הוועד הערבי העליון ולמנוע מלחמה. אל-חוסייני דחה כל אפשרות של חלוקת הארץ והבהיר כי הבסיס היחיד שעליו ניתן להגיע להבנה הוא הסתלקות בריטית מוחלטת מתמיכה בציונות. הקצינים התרשמו כי הוא משוכנע לגמרי בכוחו לגבור על הכוח הצבאי היהודי.{{הערה|[[אברהם סלע]], "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''' (עורכים: [[משה מעוז]] ו[[ב"ז קדר]]), משרד הביטחון 1996, עמ' 141–142.}}

באוקטובר 1947 התכנסה מועצת הליגה הערבית בצופר שבלבנון. אמין אל-חוסייני לא הוזמן ולא השתתף בשני המושבים הראשונים, אולם ב-8 באוקטובר הגיע פתאום לביירות בלוויית שלושה מחברי הוועד הערבי העליון ופמלייה שכללה בין היתר את דואליבי ואת עבד אל-קאדר אל-חוסייני. חאג' אמין התקבל בלבנון בכבוד רב, הן מצד המנהיגים והן על ידי המוני העם, והעיתונות הערבית פרסמה את האירוע בהרחבה. ב-10 באוקטובר החל לקיים שורת ישיבות של הוועד הערבי העליון בהרכב מלא, ונפגש עם מנהיגי סוריה ולבנון, עם מדינאים ערבים ואף עם [[פאוזי אל-קאוקג'י]]. אל-חוסייני שהה בלבנון ב[[עאליי]], שם התקיים המושב השלישי של הוועדה המדינית של הליגה הערבית.{{הערה|[[#לבל|לבל]], עמ' 207-206.}}
הוא לא הוזמן לאספה זו, אך בא אליה בלי הזמנה רשמית ונכנס אל אולם הדיונים במפתיע, ללא הסכמת המארגנים. בתגובה לכך דרש ראש ממשלת עיראק [[סאלח ג'בר]], מראש הממשלה המארח [[ריאד א-סולח]], להוציאו בכוח, אולם המארח השיב שכללי האירוח המסורתיים אינם מאפשרים זאת.{{הערה|[[מצטפא כבהא]], '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], עמ' 105, 109.}}
בשל התנגדות משלחות עיראק ועבר הירדן, אל-חוסייני לא הורשה להשתתף בדיוני מועצת הליגה ונאלץ להעלות את תביעותיו בפגישות לא רשמיות עם המשלחות השונות. הוא דרש תמיכה בהקמת ממשלה פלסטינית זמנית בהנהגתו, שתנהל את המאבק הצבאי; סיוע משמעותי מן הממשלות הערביות בכספים ונשק, תוך שימוש בצבאות הערביים בתפקיד מסייע בלבד לכוח הפלסטיני המזוין; ותמיכה בפעולות מזוינות בארץ ישראל מוקדם ככל האפשר, בשל התחזקות הכוח הלוחם היהודי. מועצת הליגה החליטה לדחות את הדרישות להקים ממשלה זמנית ולפתוח מיד בהתקוממות מזוינת. הממשלות הערביות הסכימו לסייע ברכישת נשק ובהקמת כוחות צבאיים, אולם לא הסכימו להסתפק בתפקיד של עורף מסייע בלבד.{{הערה|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 144–145.}}

בסתיו 1947 ניסה אל-חוסייני לחזור לארץ ישראל. הוא שוחח על כך עם פקידים בריטים, אך ללא הצלחה.{{הערה|שם=אצולת הארץ 343}}
ב-8 בדצמבר 1947 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית בקהיר וגם הפעם נמנעה השתתפותו בדיונים בשל התנגדותם של ראשי ממשלות עיראק ועבר הירדן.{{הערה|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 152.}}
בעצם ישיבתו מחוץ לארץ ישראל לצד שאיפתו למנוע התגבשות מרכז כוח פוליטי מתחרה בה, יצר אל-חוסייני בכוח ריכוזיות שלטונו נתק בין המרכז הפוליטי בהנהגתו לבין מרכזי המשנה בארץ, וכן חלל סמכותי ומוסדי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.{{הערה|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 145–146.}}

==הנכבה וקום מדינת ישראל 1947–1959==
[[קובץ:Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|200px|ממוזער|שמאל|150px|כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את [[החלטת החלוקה]].]]
[[קובץ:Hebrew translation-Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png|ממוזער|שמאל|150px|תרגום הכרוז לעברית.]]

=== המלחמה 1947–1948 ===
בתחילת פברואר 1948 התאכסן אל-חוסייני יחד עם עוזריו הבכירים בקומה שלמה של מלון "אוריינט פאלאס" ב[[דמשק]], כשהוא מלווה בשישה שומרי ראש ולבוש [[אפוד מגן]] שקיבל במתנה אישית מהיטלר. הוא בא לדמשק כדי להשיג שני דברים: להפוך את הוועד הערבי העליון לממשלה זמנית של ארץ ישראל, כמתחרה לסוכנות היהודית, ולסכל את התכנית שנרקמה בקהיר לגייס [[צבא ההצלה|צבא הצלה]] של מתנדבים, ואם לא למנוע את הקמתו, לפחות לדאוג לכך שמפקדו יהיה אחד מאנשיו הנאמנים.{{הערה|דומיניק לאפייר, לארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', עמ' 123–124.}} בפגישה שנערכה בדמשק ב-5 בפברואר, ארגן אל-חוסייני את הפיקוד הפלסטיני ואת מפקדי ה[[מיליציה]] "[[צבא הג'יהאד הקדוש]]" ("ג'יהאד אל מוקאדס"): קרובו, [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]], היה מפקד של כ-400 לוחמים באזור ירושלים, ואילו [[חסן סלאמה]] היה מפקד אזור [[לוד]]. החלטה זו סללה את הדרך לערעור מעמדו בין מדינות ערב.
ב-7 בפברואר 1948 השתתף לראשונה בישיבה של הוועדה המדינית של הליגה הערבית ב[[קהיר]], ונחל מפלה כאשר נדחו כל חמש דרישותיו של "המוסד הערבי העליון" (שמו החדש של [[הוועד הערבי העליון]], שמשרדו היה בירושלים והיה נתון למרותו של אל-חוסייני): הקמת ממשלה פלסטינית זמנית; העברת השלטון באזורים שפונו על ידי הבריטים לידי "הוועדות הלאומיות" המקומיות; מינוי נציג פלסטיני ליד המפקדה הכללית של הנהלת הליגה; מתן מלווה כספי עבור הקמת מינהל ערבי בפלסטין; והקצאת מענקים גדולים עבורו לפיצוי הפלסטינים נפגעי המלחמה.{{הערה|שם=סלע 157|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 157.}}

אלא שהמופתי סירב להשלים עם החלטות הוועדה המדינית והמשיך לראות עצמו כסמכות ריבונית ועצמאית במלחמה.{{הערה|שם=סלע 157}} הוא המשיך לגייס אנשים לכוחותיו על דעת עצמו, ודרש מהוועדה הצבאית לממן את רכישות הנשק והציוד עבורם. כמו כן, דרש שהוועדה הצבאית תעדכן אותו בכל פעולותיה וכי כל הנשק המגיע מהממשלות הערביות וכל התרומות יועמדו לרשותו. הוא פרסם הודעות בחתימת "המפקדה העליונה של לוחמי הקודש בפלסטין" (אל-קיאדה אל-עוליא לל-מוג'אהדין פי פלסטין). היריבות הקשה בין נאמניו בארץ ישראל לבין "צבא ההצלה" פגעה קשות במאמץ המלחמה הערבי.{{הערה|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 158.}}
לטענת [[אנוואר נוסייבה]], תומכו של אל-חוסייני, המופתי סירב להקצות נשק למי שאינו מתומכיו הנאמנים, וגייס רק מקרב תומכיו הנאמנים לכוחות "צבא הג'יהאד הקדוש".

מאז כינוס מועצת הליגה הערבית בעאליי (באוקטובר 1947), שהה אל-חוסייני מרבית הזמן בדמשק ובביירות ובחלקו הקטן בקהיר.{{הערה|שם= סלע 161}}
ב-8 במרץ 1948 כתב איגרת אל ממשלות סוריה, מצרים ולבנון, בה ציין את הנטייה "של רבים מערביי פלסטין לעזוב את עריהם ולהתיישב בארצות ערביות שכנות". הוא הצהיר כי הוועד הערבי העליון החליט שאיש לא יורשה לעזוב את הארץ בלי הסכמתו, וכי "הערבים הפלסטינים המרובים שעזבו את ארצם מאז תחילת הקרבות", יחויבו לחזור "למען האינטרס הלאומי". לפיכך ביקש משלוש הממשלות שתסרבנה להאריך את רישיונות ישיבתם ולהוציא רישיונות חדשים בלי הסכמת הוועד הערבי העליון.{{הערה|דומיניק לאפייר, לארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', עמ' 173–174.}} במחצית השנייה של אפריל 1948, במהלכה החלה התמוטטות צבאית של הכוחות הערבים הבלתי-סדירים והתמוטטות מוראלית של האוכלוסייה הפלסטינית, פנה הוועד הערבי העליון אל הנציב העליון הבריטי בבקשה לאפשר לאל-חוסייני לשוב לארץ ישראל כדי למנוע התמוטטות מוחלטת. בקשה זו נדחתה, בהתאם למדיניות הבריטית שאסרה על כניסתו לפני 15 במאי 1948, וזאת מחשש לתגובה יהודית ואמריקנית נזעמת.{{הערה|שם= סלע 161|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 161.}}
לדעת בני מוריס, בסוף אפריל כבר הבין אל-חוסייני, כי הקרב בין ערביי ארץ ישראל ובין היישוב היהודי היה אבוד, וכי מעתה תלויה המלחמה בהתערבותן של מדינות ערב. מוריס טוען כי אל-חוסייני הבין כי מנהיגיהן אינם ששים להיכנס למלחמה למען הפלסטינים, וסבר כי רק טרגדיה ערבית גדולה תביא את המנהיגים הללו לעמוד בהבטחתם ולהתערב, מכיוון שיגבר הלחץ עליהם מצד דעת הקהל במדינותיהם ומצד מדינות ערב האחרות. בנוסף לכך, הוועד הערבי העליון ראה בדאגה את הסכנה שציבור ערבי גדול ייכנע ויסכים לחיות תחת שלטון יהודי, ולכן העדיפו אל-חוסייני וחברי הוועד שלא לומר ולא לעשות דבר לנוכח הבריחה הגוברת של ערבים במהלך חודש אפריל.{{הערה|בני מוריס, '''לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים''', עמ' 100.}}
בזמן המלחמה ניהל המופתי את ענייניהם של ערביי ארץ ישראל, באמצעות "המוסד הערבי העליון", ממקום גלותו בקהיר. מפקדתו הצבאית המבוצרת שכנה ברובע חלמיה בפרברי העיר.{{הערה|ג'ון רוי קרלסון, '''מקהיר עד דמשק''', עמ' 135: ברחוב כמאל 12.}} הוא השתמש בכל השפעה שהייתה לו במצרים, כדי לעודד את השתתפותו של הצבא המצרי במלחמה.

לאחר 15 במאי 1948, נמנע שובו של אל-חוסייני לפלסטין בשל התנגדותו של [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן]], שראה בשובו של המנהיג הפלסטיני סכנה למאמצי ההשתלטות שלו על ארץ ישראל, ולכן לחץ על חברות הליגה הערבית שיאסרו עליו לחצות את הגבול אל הארץ משטחן. זמן קצר לאחר הפינוי הבריטי ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל, התעלם אל-חוסייני מהחלטות הליגה הערבית והורה ממקום מושבו בקהיר לוועדות הלאומיות להחזיר את הפקידים הפלסטינים שעבדו במנהל המנדטורי לתפקידיהם הקודמים. כמו כן, מינה "המוסד הערבי העליון" מנהלי מחלקות במקומם של המנהלים הבריטים ופרסם הודעה על מצב חירום בכל הארץ. בתגובה על כך, שלח עבדאללה איגרת לאל-חוסייני, בה הודה לו על שירותיו בעבר ותבע ממנו לא לפרסם "הודעות הגורמות לבלבול".{{הערה|שם=אל-פלג 97|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 97.}}

במחצית השנייה של 1948, הצליח העיתונאי האמריקני [[ג'ון רוי קרלסון]] לפגוש את המופתי בדמשק. בראיון הקצר, שהתקיים בוילה הממוקמת במתחם מגורים מוקף חומה ובתוכה כ-30 שומרים מזוינים ב[[תת-מקלע]]ים ורימונים, אמר לו המופתי כי תוכניתו היא "להילחם עד הניצחון". כחצי שעה לפני שיצא המופתי מביתו, נסגר הרחוב לתנועת הולכי רגל ומכוניות והמופתי נסע משם במכונית ממוגנת ירי.{{הערה|שם=קרלסון 291–296}}

=== ממשלת כל פלסטין 1948–1959 ===
====במהלך המלחמה====
בספטמבר 1948 היה אל-חוסייני שותף להקמת [[ממשלת כל פלסטין]] ב[[עזה]]. בשיחות מוקדמות בליגה הערבית, הוחלט להעמיד בראשה את [[אחמד חילמי עבד אל-באקי]], ולהעניק לאמין אל-חוסייני תפקיד סמלי בלבד, ללא סמכויות.{{הערה|שם=אל-פלג 97}} הממשלה המצרית ביקשה להצניע ככל האפשר את חלקם של הוועד הערבי העליון והעומד בראשו ב"ממשלת כל פלסטין". ראש הממשלה המצרי [[מחמוד פהמי נוקראשי]] עשה מאמץ אישי לשכנע את חוסייני שלא יעמיד עצמו באופן גלוי בראש הגוף הלאומי הזה, בטענה שהדבר יפגע בעניין הפלסטיני, לאור יחסן של ארצות הברית ובריטניה אליו עקב שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית. אולם חוסייני לא ויתר וב-27 בספטמבר יצא בחשאי מביתו בקהיר, בסיוע תומכים מאנשי "[[האחים המוסלמים]]" ו"[[הקצינים החופשיים]]", ולמחרת הצליח להגיע לעזה.{{הערה|שם=סלע 183|אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', עמ' 183.}}

ב-30 בספטמבר נועדה בעזה "[[המועצה הלאומית הפלסטינית]]", ובראשה ישב אל-חוסייני, שנבחר פה אחד לנשיא פלסטין, אולם לא הייתה לו שום סמכות מחוץ לשטח שבשליטת מצרים. המועצה הלאומית העבירה שורת החלטות, שהחשובה ביניהן, ב-1 באוקטובר 1948, הייתה הכרזת עצמאות על כל פלסטין וירושלים בירתה. לאחר ששהה בעזה ימים אחדים, אילצו המצרים את אל-חוסייני לחזור לקהיר.{{הערה|שם=אל-פלג 97}}

ממשלת כל פלסטין הורכבה ברובה על ידי קרוביו ותומכיו של אל-חוסייני, אולם כללה גם נציגים של סיעות אחרות של המעמד השליט בחברה הפלסטינית. בתגובה להקמת הממשלה בעזה ולניסיונות של אל-חוסייני להחיות את [[צבא הג'יהאד הקדוש]], ארגן [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|המלך עבדאללה]], ב-2 באוקטובר קונגרס פלסטיני משלו, ולמחרת הורה שר החוץ שלו לפרק את כל הכוחות המזוינים הפועלים בשטחים שבשליטת [[הלגיון הערבי]]. באמצע אוקטובר הוכרה ממשלת כל פלסטין על ידי מצרים, סוריה, לבנון, סעודיה, תימן ועיראק. ארצות הברית ובריטניה תמכו בירדן.

תגובת הממשלה המצרית להגעתו החשאית של חוסייני לעזה, באה רק לאחר סיום כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. 8 ימים לאחר שהגיע לעזה לאחר 11 שנות היעדרות ממולדתו, הוחזר חוסייני לקהיר תחת משמר כבד, ועל פי דרישתו של המלך [[פארוק, מלך מצרים|פארוק]], הושם במעצר בית זמני.{{הערה|שם=סלע 183}}

במהלך הקרבות בדרום הארץ בסוף אוקטובר 1948, ברחה הממשלה ל[[קהיר]], ומעמדו של אל-חוסייני בארץ שקע. ממשלת מצרים סיפקה לחברי ממשלת כל פלסטין מגורים ומשרדים, וכך פיקחה על תנועותיהם ועל האנשים שבאו עמם בקשר.{{הערה|שם=קוממיות ונכבה 377|[[יואב גלבר]], '''קוממיות ונכבה''', עמ' 377.}} ב-20 בדצמבר 1948 מינה המלך עבדאללה כ[[המופתי של ירושלים|מופתי של ירושלים]], את יריבו הוותיק של אמין אל-חוסייני (שהיה המועמד המוביל לתפקיד ב-1921), [[חוסאם א-דין ג'אראללה]], אותו מינה אחר כך גם לנשיא [[המועצה המוסלמית העליונה]], תפקיד שלא אויש מאז שהבריטים הדיחו ממנו את אל-חוסייני ב-1937.{{הערה|יואב גלבר, '''קוממיות ונכבה''', עמ' 379.}}

בתחילת 1949 היה אל-חוסייני בין המתנגדים הבולטים לשובם של הפליטים הערבים לאזורי השלטון הישראלי.{{הערה|בני מוריס, '''לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים''', עמ' 339.}} בני מוריס מסביר כי אל-חוסייני "חשש כי הפליטים שיוחזרו יקבלו את מרות מדינת ישראל ובכך יבוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פתרונו בלא חיסולה של המדינה היהודית".{{הערה|בני מוריס, '''לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים''', עמ' 527, הערה 1.}}

====בשנות ה-50====
מאז המלחמה ב-1948 היה חאג' אמין בקשרים עם [[האחים המוסלמים]] ובסוף שנת 1950 מסר עדות לטובת כמה מאנשיהם שהועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בקהיר, באשמת הברחת נשק למצרים. זמן קצר לאחר מכן, שוב העיד לטובת "האחים", כאשר 32 מאנשיהם נאשמו במעשי [[רצח פוליטי]]ים ובניסיון לתפוס את השלטון.{{הערה|שם=אל-פלג 122|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 122.}} בעדותו שיבח את "המסירות וההקרבה שגילו לוחמי האחים המוסלמים במלחמה בפלסטין".{{הערה|מצטפא כבהא, '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 167.}}

אל-חוסייני המשיך את פעולותיו כדובר העצמאות הפלסטינית מאחורי הקלעים. ב-10 בפברואר 1951 נפתח "הקונגרס האסלאמי העולמי" (מואתמר אל-עאלם אל-אסלאמי) ב[[קאראצ'י]], [[פקיסטן]], בהשתתפות נציגים מוסלמים מכ-30 מדינות, ואל-חוסייני נבחר לנשיאו. בנאום הפתיחה הוא הזהיר: "חובתו של העולם המוסלמי כולו היא לשחרר את פלסטין. אם אויבי האסלאם יישארו שליטי פלסטין, יבוא זמן וינסו לכבוש ארצות מוסלמיות אחרות".{{הערה|שם=אל-פלג 122}} הקונגרס בקאראצ'י נמשך 12 ימים. בנאומו בקונגרס, קרא המופתי את המוסלמים ל"מלחמה עד חרמה" ב"תוקפנים", בכוונתו ל[[הודים]] ה[[הינדים]]. הוא הבטיח לצירים בקונגרס: "בפעם הבאה נפגש, והחרב בידינו, אם על אדמת [[קשמיר]] ואם בפלסטין".{{הערה|שם=קרלסון 299–305}} במאי 1951 הופיע אל-חוסייני כנציג ממשלת כל פלסטין בדיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק ודרש לגייס את כל הפלסטינים היכולים לשאת נשק, כדי לצאת למלחמה לשחרור פלסטין.{{הערה|שם=אל-פלג 122}} לאחר מכן השתתף בכנס פליטים בביירות, שם קרא בנאומו לליגה הערבית להקים "בריגדה פלסטינית" בכל אחד מהצבאות הערביים.{{הערה|שם=אל-פלג 123|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 123.}}

מאז 1948, אך במיוחד מאז [[הגדה המערבית תחת שלטון ירדן|סיפוח הגדה המערבית לירדן]] באפריל 1950, הפעיל אל-חוסייני תעמולה אגרסיבית נגד המלך עבדאללה, שהוצג על ידו כאיש שגזל את העצמאות הפלסטינית והעביר ליהודים שטחים ערבים ב[[הסכם רודוס]] וכאחראי לגורל מאות אלפי פליטים פלסטינים. ב-20 ביולי 1951 [[רצח המלך עבדאללה|נרצח המלך עבדאללה]] על [[הר הבית]] על ידי מתנקש פלסטיני. לאחר הרצח נערכו סריקות בקרב הפלסטינים ורבים נעצרו ונחקרו. כמה מהחשודים היו מבני משפחתו של אמין אל-חוסייני. אל-חוסייני הכחיש כל קשר למעשה וקרא למדינות ערב להפסיק את "מסע הטרור האכזרי" של ירדן נגד העם הפלסטיני. באוגוסט נפתח משפט המעורבים ברצח ואל-חוסייני דרש ממדינות ערב לאלץ את ירדן להפסיק את המשפט ולמנות ועדת חקירה, שתחקור את "מסע הטרור, השחיטות והרדיפות" של הלגיון.{{הערה|שם=אל-פלג 123}} לאחר הרצח, סירב [[טלאל, מלך ירדן]], בנו של עבדאללה, להתיר את כניסתו של אל-חוסייני לירושלים.
ארבעה ימים לפני רצח עבדאללה, נרצח [[ראש ממשלת לבנון]] [[ריאד א-סולח]] אשר תמך גם הוא בהכרה בישות ציונית כעובדה, ויש הקושרים גם את ההתנקשות הזו לאנשיו של חוסייני.<ref>{{צ-ספר|מחבר=אבי שליים|שם=המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=}}{{הבהרה|חסר מראה מקום}}</ref>

בפברואר ובמאי 1952 השתתף המופתי בשני קונגרסים אסלאמיים נוספים בקראצ'י. הוא הפך פופולרי מאוד בפקיסטן ואגודת העולמא המקומית הציעה לו מינוי ל"שיח' אל-אסלאם" במדינה, אולם הוא בחר לחזור לקהיר.{{הערה|שם=אל-פלג 122}}
בדצמבר 1953 ביקר אל-חוסייני בסוריה, ביקור שעורר חשדות שהגיע להמריץ הסתננות של פליטים לישראל. באותו חודש כונסה "הוועידה האיסלאמית" בירושלים המזרחית, והשלטון הירדני לא הרשה לו להיות נוכח בה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 76}}
אף ששלטונות מצרים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלת כל פלסטין, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלה שבראשותו, בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת [[האחים המוסלמים]], אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם [[נשיא מצרים]] גמאל עבד אל נאצר עלו על שרטון בעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי.{{מקור}}

בדצמבר 1954 ביקר אל-חוסייני בביירות, ולמודיעין הירדני נודע כי הוא מתכנן ליצור אירועים ביטחוניים בישראל שמטרתם לסבך את ירדן, ומתכנן גם להתנקש בחייו של [[מוסא אל-עלמי]], שישב ב[[יריחו]]. על פי מודיעין הלגיון הירדני, בקיץ 1955 פעלו מדמשק שתי כנופיות, שאחת מהן הונהגה ישירות על ידי אל-חוסייני. ייתכן שהן ביצעו באותה שנה פעולת טרור בישראל, אולם נראה כי שתיהן חדלו לפעול כבר באותו קיץ.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 76|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 76.}}
לנוכח תמיכת השלטונות המצרים בפעולות ה[[פדאיון]] מרצועת עזה נגד ישראל, התקרב אל-חוסייני לשלטון המצרי ואף השתתף במסע התרמה למימון עסקת הנשק בין מצרים לברית המועצות ("העסקה הצ'כית") ב-1955. על כך גמלו לו אמצעי התקשורת במצרים בפרסום חיובי אודות נוכחותו במצרים ופעילותו. יחסיו עם השלטון המצרי המשיכו להשתפר. הוא תמך בנאצר במאבקו ב[[ברית בגדאד]] (1955) ותומכיו ארגנו מהומות בערי הגדה המערבית, שתמכו בנאצר וגינו את השלטון ההאשמי בעיראק.{{הערה|שם=כבהא 169|מצטפא כבהא, '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 169.}}
בתחילת 1956 פעל אל-חוסייני לקידום הקמת חטיבה פלסטינית, המורכבת מלוחמים פלסטינים ב-1948 וממומנת על ידי סעודיה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 76}}

אולם היחסים הטובים עם השלטון המצרי לא סייעו לשיפור מצב הפלסטינים ברצועת עזה, השלטונות לא התירו לאנשיו של אל-חוסייני לפעול ברצועה ולא העניקו לפלסטינים שם ביטוי כלשהו של ממשל עצמי.{{הערה|שם=כבהא 169}}
ממשלת כל פלסטין המשיכה להתקיים רשמית עד 1959, אולם לא הייתה לה שום משמעות מדינית.{{הערה|שם=קוממיות ונכבה 377}}
עם טשטוש הצביון הפלסטיני של הגדה המערבית על ידי ממלכת ירדן והימנעותה של מצרים ממתן עצמאות מדינית לפלסטינים ברצועת עזה, חיפש אל-חוסייני הזדמנות מדינית שתסייע לו להחזיר את הנושא הפלסטיני אל ראש סדר היום הערבי. ביולי 1958 התחוללה הפיכה בעיראק, שבה נפל שלטונה של השושלת ההאשמית, ואל-חוסייני ניסה לזכות בתמיכת המשטר החדש של הגנרל [[עבד אל-כרים קאסם]] במאבק הפלסטיני לעצמאות. בסוף אותה שנה, עקב הניסיונות המצריים להטיל על עיראק את מרותה של [[קע"ם]], הפכו היחסים בין המשטר העיראקי ובין השלטון המצרי לעוינים, וכתוצאה מכך גרמו המגעים של אל-חוסייני עם המשטר העיראקי למתיחות מחודשת בינו לבין השלטון המצרי.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 130.}} המופתי עזב את מצרים ועבר להתגורר ב[[לבנון]].{{הערה|שם=כבהא 170|מצטפא כבהא, '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 170.}} באוגוסט [[1959]] העביר את משרדי [[המוסד הערבי העליון]] לסוק אל-ע'רב בביירות.{{הערה|שם=אל-פלג 132|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 132.}}
אמצעי התקשורת במצרים החלו עתה להכפיש אותו כמי שחי חיי מותרות על חשבון עמו וכאחראי הראשי ל"[[הנכבה|נכבה]]".{{הערה|שם=כבהא 170}}

==בלבנון 1959–1974==
===קשרים עם עיראק 1959–1963===
בנובמבר 1959, שלח אמין אל-חוסייני בשם המוסד הערבי העליון תזכיר לכל ממשלות ערב, בו תבע מהן "לטפל בבעיה הפלסטינית" במטרה לממש את השאיפה "לשרש את התוקפנות היהודית נגד פלסטין ולטהר אותה מציונות", ושיש להקים צבא פלסטיני, שיהיה הראשון מבין צבאות ערב "אשר יצעדו כדי לשחרר את פלסטין". ראש ממשלת עיראק, [[עבד אל-כרים קאסם]], הגיב מיד לתזכיר ועל פי הוראתו גויסו צעירים פלסטינים מתוך כ-5000 פליטים שחיו בעיראק ואומנו על ידי הצבא העיראקי.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 131-130.}} בינואר 1960 הביע אל-חוסייני את תמיכתו בתוכניתו של קאסם בעניין הקמתה של רפובליקה פלסטינית.{{הערה|שם=משה שמש|משה שמש, [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/8/9.pdf חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959], עמ' 202-201.}} ירדן ראתה בחומרה את פעילותו של אל-חוסייני למען הקמת [[מדינה פלסטינית]] בגדה המערבית ודרשה ממשלת לבנון לאסור עליו להמשיך את פעולתו ממנה. לבנון נענתה לדרישה ואסרה עליו פעילות פוליטית, אולם אל-חוסייני המשיך את פעילותו מביירות, ממנה יצא מספר פעמים לבגדאד, כדי לעקוב אחר אימוני הצבא של הפלסטינים.{{הערה|שם=אל-פלג 132}}

קאסם העניק למופתי סיוע כספי, בנוסף על זה שקיבל מסעודיה, שאפשר לו לנהל מנגנון הסברה ולנהל פעילות פוליטית בקרב ריכוזי הפלסטינים בארצות ערב. כלי התקשורת העיראקיים פרסמו בהרחבה את פעילותו המדינית ואת הודעותיו הרבות. בעקבות ביקור של אל-חוסייני בבגדאד ביולי 1961, נפתח בעיר משרד הוועד הערבי העליון. בתום ביקורו בבגדאד ב-8 במאי [[1962]], אמר אל-חוסייני כי "תוכנית קאסם לשחרור פלסטין, שלפיה יוטל על העם הפלסטיני עצמו לשחרר את ארצו בתמיכת המדינות הערביות, היא תוכנית נכונה ה[[עולה בקנה אחד]] עם רצונו של העם הפלסטיני".{{הערה|שם=משה שמש}} מבגדאד יצא המופתי ל[[מכה]], ל"ועידת האגודה המוסלמית", בה הבטיח קבלת החלטה ששללה את הניסיונות ליישב את הפליטים הפלסטינים בארצות ערב. בסוף מאי חזר לבגדאד ועמד בראש "הקונגרס האסלאמי העולמי". באוקטובר 1962 הגיע ל[[אלג'יריה]] בראש משלחת פלסטינית שהשתתפה בחגיגות העצמאות שנערכו במדינה.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 133.}} בשנת 1962, עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, פרסם אל-חוסייני את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

בתחילת [[1963]] תפסה את השלטון בעיראק מפלגת ה[[בעת']]. ב[[מסיבת עיתונאים]] אמר השר לענייני נשיאות האשם ג'ואד שהשלטון החדש יפסיק את הקשרים המיוחדים עם אל-חוסייני. היחס השלילי כלפיו מצד השלטון החדש נבע הן מקשריו עם השלטון הקודם והן מהרצון ליצור יחסי הבנה עם נאצר.{{הערה|שם=אל-פלג 134|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 134.}}

=== היריבות עם אש"ף והקשרים עם ירדן 1964–1969===
לתעמולתו של חאג' אמין הייתה השפעה רבה על הופעת ארגונים פלסטיניים מיליטנטיים במדינות ערב.{{הערה|שם=אל-פלג 134}}
בינואר [[1964]] התכנסה בקהיר ועידת הפסגה הערבית שבה העביר נשיא מצרים, [[גמאל עבד אל נאצר]], החלטה על הקמת "[[הארגון לשחרור פלסטין]]" (אש"ף), ואל-חוסייני לא הוזמן להשתתף באירוע. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהחל אל-חוסייני להנהיג את העם הפלסטיני, שפורום ערבי רשמי קיבל החלטה כה חשובה לגורל הפלסטינים, תוך התעלמות מוחלטת מאל-חוסייני.{{הערה|מצטפא כבהא, '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 170–171.}} אש"ף הוקם ביוני 1964, ובראשו העמיד נאצר את [[אחמד שוקיירי]]. היה זה מהפך בפוליטיקה הפלסטינית.{{הערה|שם=אצולת הארץ 368–369}} אל-חוסייני לא היה חלק מהארגון. לקראת כנס היסוד של הארגון בירושלים, הוא עשה מאמצים רבים למנוע את קיומו ולשלול את הלגיטימיות שלו, וטען כי הנציגים בוועידה צריכים להיבחר ולא להתמנות. באמצע חודש מאי ארגן בלבנון כנס בהשתתפות כ-300 פלסטינים, שנועד להטות את דעת הקהל הפלסטינית כנגד אש"ף, בו הוחלט "כי העם הערבי הפלסטיני...יתנגד לתוכנית (של הליגה הערבית ושל שוקיירי) לחיסול בעיית פלסטין".{{הערה|שם=אל-פלג 138|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 138.}} אל-חוסייני ארגן הפגנות כנגד הישות הפלסטינית של אש"ף. שוקיירי ניסה לפייסו והציע לו להיות נשיא המועצה הפלסטינית העתידית, אולם אל-חוסייני והוועד הערבי העליון סירבו להשתתף בוועידה בירושלים.{{הערה|שם=אצולת הארץ 368–369|[[#פפה|פפה]], עמ' 369-368.}} אל-חוסייני כעס על כך שמדינות ערב העדיפו על פניו את שוקיירי, וביטא את כעסו בהתקפה עליהן, על כך שלא מנעו את "גזילת המים הערביים" על ידי ישראל, בהפעלתה את [[המוביל הארצי]].{{הערה|שם=אל-פלג 138}}

לאחר העברת תמיכת הליגה הערבית לאש"ף באופן רשמי כמייצגם של ערביי פלסטין, בוטל מינויו של אל-חוסייני כיו"ר הוועד הערבי העליון. הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם, הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, [[בית המלוכה ההאשמי]]. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל [[המלך חוסיין]] מפני כוחו של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. עוד בספטמבר 1963 שלח אל-חוסייני איגרת למלך חוסיין, שהובלטה בעיתונים של [[רבת עמון]], ובה כתב לו כי קיומה של ממשלת ירדן הוא תנאי לפתרון שאלת פלסטין. בכך שינה אל-חוסייני את עמדתו רבת השנים שהתנגדה לקיומה של ממלכת ירדן, והוא החל פתאום לדבר על פתרונות שאין בהם ויתור על שטחים מצדה. לאחר שהתגלה קרע ב-1967 בין המלך חוסיין לבין יושב ראש אש"ף, אחמד שוקיירי, התייצב אל-חוסייני בגלוי לצד המלך נגד שוקיירי ונאצר.{{הערה|שם=לבל 229–230|[[#לבל|לבל]], עמ' 230-229.}} בתחילת פברואר 1967 הודיעה ירדן לליגה הערבית על החלטתה שלא להכיר באש"ף ולהחרים ועידות בהשתתפות שוקיירי. נאצר תקף בחריפות את המלך חוסיין, וזה החליט להזמין באופן רשמי את אמין אל-חוסייני ל[[עמאן]].{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 143.}} בסוף פברואר, לאחר שהוקיע את המלך חוסיין במשך שנים רבות כאויב הלאומיות הפלסטינית, שיבח אותו חאג' אמין בגילוי דעת שפרסם, בו הסביר את תפנית שיתוף הפעולה שלו עם ירדן, בצורך להיאבק בתוכנית להפריד את הגדה המערבית מירדן, ובכך "להפוך אותה לרפובליקה חלשה ורופפת, מפורקת מנשק", שבסופו של דבר תתמזג "לתוך המדינה היהודית", לאחר שהיהודים יכבשו אותה "במועד הנוח להם".{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 144.}}

ב-1 במרץ 1967 ביקר ב[[ירושלים המזרחית]],{{הערה|על פי צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 145, הוא הגיע לירושלים מביירות "והתקבל בכבוד רב בשדה התעופה". אולם על פי [[#לבל|ג'ני לבל]], עמ' 229, הוא חצה יחד עם מזכירו ושומרי ראשו את [[גשר אלנבי]] אל [[הגדה המערבית]] "ונתקבל ב[[יריחו]] בכבוד רב".}} לראשונה מאז שברח ממנה ב-1937. הוא נתקבל על ידי מושל מחוז ירושלים, מפקדי הצבא והמשטרה האזוריים ונכבדים פלסטינים. לאחר מכן המשיך להר הבית, שם עלה לקברים שעל ההר,{{הערה|על פי צבי אל-פלג, '''המופתי הגדול''', עמ' 145, הוא עלה לקבריהם של [[חוסיין בן עלי]], [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]], [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]] ומוחמד עלי. על פי [[#לבל|ג'ני לבל]], עמ' 229, "הוא השתטח ללא כל בושה" על קברו של [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן]], שנרצח 16 שנים קודם לכן.}} ולאחר מכן התפלל ב[[מסגד אל-אקצא]], בו הריעו לו המתפללים.{{הערה|שם=אל-פלג 145|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 145.}} בהתאם להסכם עם השלטון הירדני, הוא נמנע מלנאום במקומות בהם ביקר.{{הערה|שם=לבל 229–230}} המלך העמיד לרשותו מכונית-שרד מלכותית ובערבו של אותו יום נסע לעמאן ונפגש עם המלך.{{הערה|שם=אל-פלג 145}} בפגישתו עם המלך, כינה את אנשי אש"ף "כוחות הרשע".{{הערה|שם=אצולת הארץ 368–369}} למחרת ביקר בבית הווקף בירושלים. בירושלים הוא שהה למשך שבועיים והמלך העמיד לרשותו את ארמון הקיץ שלו ב[[בית חנינא]].{{הערה|שם=אל-פלג 145}} ב-15 במרץ יצא מירדן ל[[מכה]] ובאמצע אפריל המשיך משם בחזרה לביירות.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 146.}}

לאחר [[מלחמת ששת הימים]] המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין. ב-16 בספטמבר 1967 כינס המלך בעמאן, לבקשת חאג' אמין, קונגרס אסלאמי עולמי, שדן ב"תוצאות התוקפנות הציונית". אל-חוסייני ישב בראשו ובנאומו הזהיר מכוונות ההתפשטות של ישראל לעבר ארצות ערב. הוא הדגיש את התנגדותו לתוכניות של שוקיירי וטען כי משמעותן "הקמת ישות רופפת בשם פלסטין" ו"ניתוק קשרי האחוה בין שתי הגדות". הוא הזהיר את הפלסטינים שב[[הגדה המערבית|גדה המערבית]] וב[[רצועת עזה]], "שלא יפלו קורבן לפיתויי האויבים" ושימשיכו ב"עמידתם האיתנה" ("[[צומוד]]") נגד [[הכיבוש הישראלי]]. ב-18 בספטמבר עמד בראש כינוס דתי נוסף, הפעם בהשתתפות אנשי דת מוסלמים ונוצרים מארצות ערב, לנוכח "המעשים הברבריים והבלתי אנושיים שמבצעים הציונים על ידי חילול המקומות הקדושים". בשם הכינוס, הוא שלח מברקים ל[[מזכ"ל האו"ם]], ל[[אפיפיור]] ולאחרים וקרא להם לשחרר את המקומות הקדושים ולהחזירם "לידי חוסיין". אחרי התפטרות שוקיירי, ובמיוחד לאחר שערפאת הפך לראש הוועד הפועל של אש"ף בפברואר 1969, הרבה אל-חוסייני לבקר בעמאן.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 148–149.}}

בתקופה זו עדיין מומנו פעילויותיו של אל-חוסייני על ידי הסעודים. הוא ניסה להקים ארגון צבאי משלו, ובתחילת 1969 העלה בשיחות עם חוגים מוסלמים בירדן את הרעיון להקים ארגון בשם "אל-פתח אל-אסלאמי". אולם הארגון לא הפך לגורם משמעותי, ובטרם ביצע פעילות מזוינת כלשהי, הובס בקיץ 1969 בהתנגשות עם יחידת פת"ח, שהתקיפה את בסיסו במחנה הפליטים "אל וחדאת" ופירקה את אנשיו מנשקם. בתחילת 1969 אל-חוסייני גם ארגן מחדש את יחידות [[ג'יהאד אל מוקאדס]], כחלק מהמאמץ לגבש כוח פלסטיני בחסות ירדן, אולם כעבור מספר חודשים שכנע ערפאת את הסעודים להפסיק לממן אותן, ואל-חוסייני נאלץ להגיע איתו להסכם על צירוף אנשיהן לפת"ח.{{הערה|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 149–150.}}
אל-חוסייני אף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח [[ספטמבר השחור (אירוע)|ספטמבר השחור]] בשנת [[1970]]. ה[[מזרחן]] [[צבי אל-פלג]] העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש ה[[אוטונומיה]] שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי [[יהודה והשומרון]] כאשר יחזרו לפי הערכתו, לשליטת ירדן.{{מקור|נושא=אישים|נושא2=ישראל}}

===ירידת קרנו ומותו 1969–1974===
בסוף שנות ה-60 כבר איבד אל-חוסייני את השפעתו הפוליטית, מה שהביא גם לפיחות במעמדו בזירה האסלאמית. בוועידת הפסגה של ראשי המדינות המוסלמיות, שהתכנסה בספטמבר 1969 ב[[רבאט]], נכחה משלחת של אש"ף, אולם הוא עצמו כלל לא הוזמן אליה.{{הערה|שם=אל-פלג 155|[[#אל-פלג, המופתי הגדול|אל-פלג, '''המופתי הגדול''']], עמ' 155.}} ב-1972 פנה אמין אל-חוסייני, באמצעות [[עורך דין]] ישראלי, לממשלת ישראל, בבקשה להחזיר לו את [[מלון שפרד|ביתו]] שעל [[הר הצופים]], אולם [[שר המשפטים]], [[יעקב שמשון שפירא]], השיב בתשובה ל[[שאילתה (ממשל)|שאילתה]] ב[[הכנסת|כנסת]] כי הבית לא יוחזר.{{הערה|שם=לבל 229–230}} בפברואר 1974 התכנסה ועידת פסגה שנייה של המדינות המוסלמיות ב[[לאהור]], [[פקיסטן]], ואת הפלסטינים ייצג [[יאסר ערפאת]]. אמין אל-חוסייני הוזמן אליה והושב על ידו, אולם ללא מעמד רשמי כלשהו.{{הערה|שם=אל-פלג 155}}
באותה שנה אמר: "אין כל מקום לדו־קיום של שלום עם אויבינו. הפתרון היחיד הוא חיסולו של הכיבוש הזר בפלסטין... והקמת מדינה לאומית פלסטינית על יסוד תושביה המוסלמים והנוצרים והיהודים שחיו כאן לפני הכיבוש הבריטי וצאצאיהם".{{הערה|בני מוריס, '''מדינה אחת, שתי מדינות''', עמ' 80.}}

ב-2 ביולי 1974 לקה אמין אל-חוסייני ב[[התקף לב]] והועבר לבית החולים האמריקני ב[[ביירות]], וב-4 ביולי מת.{{הערה|{{דבר|[[אהוד יערי]]|אבי הטרור הערבי בארץ־ישראל מת כגולה נשכח בביירות|19740705|45}}}}{{הערה|שם=לבל 229–230}} ראשי אש"ף, שזמן קצר לפני כן נמנעו מלהיפגש איתו, באו אל ביתו באל-מנצוריה שבביירות מיד כשנודע על מותו.{{הערה|שם=אל-פלג 155}} בנו, צאלח, הגיע מספרד וקיבל את פני המנחמים.{{הערה|שם=לבל 231}} אל-חוסייני ביקש שגופתו תיקבר על [[הר הבית]], אך ממשלת ישראל דחתה את בקשת [[המועצה המוסלמית העליונה]] לערוך לו הלוויה בירושלים. ב-7 ביולי נערכה לו [[הלוויה ממלכתית]] בביירות, וחרף הסכסוך המדיני הממושך, בראש מלוויו צעדו מנהיגי [[אש"ף]] ובראשם יאסר ערפאת. [[משפחת אל-חוסייני]] בירושלים קבעה שלושה ימי אבל וקיבלה את המנחמים בבתים פרטיים ובבתי מלון. נכבדי הגדה המערבית פרסמו מודעות אבל וזכרו הועלה בדרשות יום שישי במסגדים ברחבי הארץ.{{הערה|שם=לבל 229–230}} שנתיים לאחר מותו בזזו [[הפלנגות הנוצריות]] בלבנון את הווילה שלו וגנבו את מסמכיו ואת הארכיון שלו.

==משפחתו==
לעיישה ואמין אל-חוסייני נולדו מספר ילדים. לא ברור מספר הבנות (בין שתיים לשש). שתיים מהן היו זיינב (נולדה ב-1924) וסועד (נולדה ב-1925). אחד מחתניו של אל-חוסייני נתמנה ב-1973 לשר התחבורה בממשלת ירדן. לאל-חוסייני היה בן אחד, צאלח (נולד ב-1930). בתחילת אוקטובר 1945 הוא הגיע ללמוד ב"אל-אזהר" בקהיר, כמו אביו. כשבגר, עבד במשרד החוץ של [[סעודיה]], בין היתר כ[[קונסול דיפלומטי|קונסול]] ב[[מוגדישו]], [[סומליה]].{{הערה|שם=לבל 231}} נכדתו של אל-חוסייני נישאה ל[[עלי חסן סלאמה]], מייסד ארגון [[ספטמבר השחור (ארגון טרור)|ספטמבר השחור]].

==תדמיתו==
בשל אחריותו החלקית ל[[הנכבה|נכבה]], לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת [[התנועה הלאומית הפלסטינית]]. הוא הסביר את עצמו היטב בספרו, שיצא לאור בשנת 1954, "חקאאק ען קצ'יית פלסטין" ("עובדות על בעיית פלסטין"). בספרו טען כי החלטות המושב השלישי של [[הליגה הערבית]], ב[[עאליי|עאליה]] בלבנון באוקטובר 1947, בו הוחלט על הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני, ושכבר ב-1948 חשש שמטרת הפלישה הייתה להפקיע את החזקה המדינית על הארץ מידי הפלסטינים. כמו כן, רמז שממשלות ערב עודדו את הבריחה ההמונית של הפלסטינים, בכך שהעניקו לבורחים תעודות-מסע.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 374.}}

בספרו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש, והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם, הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן שהיה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על [[תוכנית החלוקה]], שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו.
הוא טען כי הצבת [[הלגיון הערבי]] העבר הירדני במאחזים חיוניים באזור ההר ובשפלה הפנימית של ארץ ישראל, נועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית.{{הערה|שמואל דותן, '''המאבק על ארץ ישראל''', עמ' 377.}}

ביקורת קשה הופנתה כלפי אל-חוסייני, על כך שבזמן המלחמה ב-1948 לא חזר לארץ והנהיג את עמו ישירות, שכן אחרי לאחר סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי כבר לא יכול היה לתרץ את היעדרו ברדיפת השלטונות הבריטים. בתגובה לטענה זו טען בזיכרונותיו כי תמיד רצה לשוב לארץ, אלא שחזרה זו נמנעה ממנו על ידי מנהיגי מדינות ערב. לדבריו, בסתיו 1947 ניסה לחזור אך מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם, ביקש ממנו להמתין, בטענה שכניסתו לארץ לפני סיום המנדט עלולה להפוך את המלחמה הצפויה נגד היהודים למלחמה גם נגד הבריטים. ב-14 במאי התכונן לנסוע אך גילה שבריטניה הפעילה לחצים כבדים על הליגה הערבית ושרי החוץ של המדינות הערביות כדי למנוע את נסיעתו. שרים אלה טענו בפניו כי נסיעתו בזמן זה, כשהצבאות הערביים עומדים להיכנס למלחמה, תכשיל את "הצלת פלסטין ותזרע ריב בין המדינות הערביות", והוא יהיה האחראי לכישלון. הללו ביקשו מ[[נשיא סוריה]] לשכנע אותו שלא לנסוע, ולאחר שלא הצליח לנסוע מסוריה, חזר לקאהיר, שם סיפר לו שר החוץ של מצרים, אחמד מחמד ח'שבה, שעבדאללה, מלך עבר הירדן, דרש מפארוק, מלך מצרים, למנוע את כניסתו לפלסטין.{{הערה|מצטפא כבהא, '''המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 140.}}

לדברי [[צבי אל-פלג]], כמעט כל שריד של זכרו נעלם מהמודעות הפלסטינית והפלסטינים לא הציבו שום אתר לזכרו או ספרים המנציחים את מעשיו. פרופ' [[מאיר ליטבק]] מסביר כי מעמדו של אל-חוסייני בקרב הפלסטינים לא מזהיר היום: "הפת"ח והרשות לא מתלהבים ממנו ואין לו מקום בולט בזירה הציבורית, בעיקר משום שהם רואים בו אחראי מרכזי לתבוסה שלהם במלחמת העצמאות". ליטבק מוסיף: "האנציקלופדיה הפלסטינית, למשל מדלגת על השנים שבהן המופתי שהה בגרמניה בערך הכתוב עליו, חמאס וחוגים אסלאמיים נוקטים גישה שונה, הם משבחים את המופתי מאוד על עמדתו הבלתי מתפשרת במאבק שלו בציונות. משבחים אותו על שהבין את מרכזיות הדת במאבק בציונות ואת הצורך לרתום את האסלם למלחמה ביהודים, אין להם שום בעיה עם שהייתו בגרמניה הנאצית".{{הערה|פרופ' משה ליטבק בתחקיר של [[מאיר עוזיאל]],"תיק המופתי", [[מעריב]] - המוסף, כ' בניסן תשע"ו, 28.4.2016, עמוד 10-11}}

חוקר [[מדע המדינה]] ה[[גרמניה|גרמני]], [[מתיאס קונצל]], טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור [[אל-קאעידה]], כמו גם קבוצות [[אסלאמיזם|איסלמיסטיות]] אחרות, מנחה [[אידאולוגיה]] [[אנטישמיות|אנטישמית]] שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "[[האחים המוסלמים]]" ה[[מצרים|מצרית]].{{הערה|[http://www.text.org.il/index.php?book=0804088 "ג'יהאד ושנאת היהודים"] - בקורת ספרים חדשים, באתר טקסט}}

ההיסטוריון האמריקני [[פיטר נוביק]] {{אנ|Peter Novick}} טען שהתיאור ההיסטוריוגרפי של אמין אל-חוסייני שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה, שיקף אינטרסים גאו-פוליטיים מורכבים. לטענתו, הטענות בדבר שיתוף פעולה פלסטיני ברצח היהודים בשואה היו במידה מסוימת אסטרטגיה של התגוננות כנגד ה[[תלונה]] הפלסטינית שאם ישראל פוצתה על השואה, אין זה צודק שהם ישלמו את המחיר על פשעי נוצרים באירופה. הטענה שהפלסטינים היו שותפים לפשע בשואה הייתה מבוססת בעיקרה על מעשי המופתי, אולם הטענות לאחר המלחמה שהיה לו חלק משמעותי בשואה, מעולם לא אומתו. עובדה זו לא מנעה מעורכי [[האנציקלופדיה של השואה]] מלהעניק לו ערך ארוך מאד: מכל הערכים ה[[ביוגרפיה|ביוגרפיים]] באנציקלופדיה, רק הערך על היטלר והערך על אייכמן (כשהוא כולל את הערך-משנה על המשפט) ארוכים ממנו במעט.

באוקטובר [[2015]] התעורר דיון ציבורי בנוגע לחלקו של המופתי ב[[שואה]], בעקבות נאומו של [[בנימין נתניהו]], שאמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם, אך המופתי בפגישתם אמר לו שאז יגיעו לארץ ישראל, ויעץ לו לשרוף אותם.{{הערה|{{ynet|אחיה ראב"ד|נתניהו: היטלר לא רצה להשמיד בשעתו יהודים, חוסייני שכנע; היסטוריונים: לא נכון|4714274|21 באוקטובר 2015}}}} דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם [[שכתוב ההיסטוריה]] והסתה.{{הערה|{{ynet||בעולם: "בן ההיסטוריון עיוות את ההיסטוריה"|4714515|21 באוקטובר 2015}}{{ש}}{{הארץ|עופר אדרת|היסטוריונים: רצח יהודים המוני החל חודשים לפני הפגישה בין היטלר לאל-חוסייני|1.2756985|21 באוקטובר 2015}}}} לנוכח הביקורת הבהיר נתניהו שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים, ולא לטהר את היטלר.{{הערה|[https://he-il.facebook.com/Netanyahu/posts/10153249275937076 פוסט בדף הפייסבוק של נתניהו]{{ש}}{{הארץ|ברק רביד|לאחר הביקורת: נתניהו מיתן את דבריו על היטלר והמופתי|1.2757803|21 באוקטובר 2015|מנויים=לא}}}} ב-[[30 באוקטובר]] פרסם הבהרה נוספת ב[[עברית]] וב[[אנגלית]] בדף ה[[פייסבוק]] הרשמי שלו, ובה הטיל אחריות מלאה על השואה על היטלר והנאצים, אך גם גינה את המופתי הפלסטיני על החלק שנטל בשואה ועל ההסתה האנטישמית שלו ושל ממשיכי דרכו.{{הערה|[https://www.facebook.com/Netanyahu/posts/10153262682842076 קישור לפוסט], דף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, 30 באוקטובר 2015.}}

==ראו גם==
{{קישורי פורטל|המזרח התיכון}}
* [[התנועה הלאומית הפלסטינית]]
* [[המועצה המוסלמית העליונה]]
* [[הוועד הערבי העליון]]
* [[יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי]]

== לקריאה נוספת ==
* [[אליהו אילת]], [https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001175516/NLI '''חאג' מוחמד אמין אל חוסייני, מופתי ירושלים לשעבר'''], [[הוצאת רשפים]], תשכ"ח 1968
* יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, תל אביב, אחיאסף 2013.
* {{עוגן|אל-פלג, המופתי הגדול|[[צבי אל פלג]], '''המופתי הגדול''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1989}}
* צבי אל פלג, '''מנקודת ראותו של המופתי - מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים''', [[מרכז משה דיין]], [[אוניברסיטת תל אביב]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1995
* {{עוגן|לבל|[[ג'ני לבל]], '''חאג' אמין וברלין''', תל אביב, 1996}}. מחקר הסוקר את הקשרים בין חאג' אמין אל-חוסייני להנהגה הנאצית ופעולותיו להשמדת יהודי אירופה.
* {{עוגן|מכמן|[[דן מכמן]], '''אדולף היטלר, תהליך קבלת ההחלטות בדרך ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים", והמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני: מצב המחקר''', סדרת עיון וחקר - הרצאות ומסות, [[יד ושם]], 2017}}.
* [[יעקב סיקא אהרוני]], '''בעקבות המופתי עם דוד רזיאל''', הוצאת המחבר, 2000
* {{עוגן|פפה|[[אילן פפה]], '''אצולת הארץ. [[משפחת חוסייני]] - ביוגרפיה פוליטית''', ירושלים, [[מוסד ביאליק]], 2002}}
* [[יהודה עציון]], עלילות המופתי והדוקטור, הוצאת ספריית בית אל, תשע"ד 2014.
* {{עוגן|פורת, צמיחת התנועה|[[יהושע פורת]], '''[[צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)|צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929]]''', [[עם עובד]], 1976}}
* {{עוגן|פורת, ממהומות למרידה|יהושע פורת, '''[[צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)|ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939]]''', עם עובד, 1978}}
* [[דותן גורן]], "שותף אמין לרכישת הכותל המערבי: חאג' אמין אל חוסייני בשירות "ועד הצירים", 1920-1918", '''עת־מול''', 243 (דצמבר 2015), עמ' 18–20
* [[אדי כהן]], '''המופתי והיהודים''', 2021
* צילה הרשקו, "המופתי חאג' אמין אל חוסייני בצרפת, מאי 1945 - מאי 1946", '''עלי זית וחרב''', תשס"ד, כרך ה', עמ' 32–55
* [[משה פרלמן|Moshe Pearlman]], ''Mufti of Jerusalem: The story of Haj Amin el Husseini''. V Gollancz, 1947
* Schechtman, Joseph B., ''The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini'', T. Yoseloff, 1965

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* עירית אברמסקי-בליי, הערך '''[http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201247.pdf חסיני, חאג' (מחמד) אמין אל-]''', ב[[האנציקלופדיה של השואה|אנציקלופדיה של השואה]] (באנציקלופדיה המודפסת: כרך שלישי, עמ' 508–511)
* {{מרחב}}
* [https://catalog.archives.gov.il/catalog/#!/Catalog/0b071706800228c0/Unit/0b071706800349c1#anchor0b071706800349c1 הארכיון של חג' אמין אל-חוסייני], באתר [[ארכיון המדינה]]
* {{מעריב|אליהו אילת|עלייתו של המופתי|19670430|57}} ({{מעריב||המשך|19670430|61}})
* {{קתדרה|[[יוסף נבו (היסטוריון)|יוסף נבו]]|הנציב והמופתי: הרולד מקמייקל וחאג' אמין אל-חוסייני|64.3|64, תמוז ה'תשנ"ב, יולי 1992}}
* רבקה שפק ליסק, [http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3465.htm אמין אל חוסיני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים], באתר e-mago,{{כ}} 2 בספטמבר 2010
* {{ישראל היום|[[נדב שרגאי]]|100 הפנים של המופתי הגדול|313739|13 בספטמבר 2015}}
* [[רונית מרזן]], [https://www.regthink.org/articles/המפתי-הנשכח-במאבק-הפלסטיני המופתי הנשכח במאבק הפלסטיני], באתר [[הפורום לחשיבה אזורית]], 3 בנובמבר 2015
* {{מעריב אונליין|[[מאיר עוזיאל]]|סיפור אמין: כל האמת על חלקו של המופתי בהשמדת יהודי אירופה|news/israel/Article-539989|1 במאי 2016}}
* {{יוטיוב|XBAi6Eljtvs|שם=הטורבן וצלב הקרס}} - עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי לבין השלטון הנאצי, הקווים המשותפים שבין [[האידאולוגיה הנאצית]] לאידאולוגיה האיסלמית, והקשרם ל[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]], הטלוויזיה הגרמנית, 2010
* {{הספרנים|דניאל ליפסון|גלגולו של מברק מהימלר למופתי|himmlers_telegram|אפריל 2017}}
* {{יוטיוב|WbIGNiByYRY|שם=אויבים עונה 2 {{!}} פרק 1 - המופתי חאג' אמין אל חוסייני|אורך=54:30|ערוץ=כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי}}
* {{בריטניקה}}

<div class="mw-content-ltr">
* [http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/mufti.html Haj Amin al-Husseini], Jewish Virtual Lirbary
* Richard Breitman and Norman J.W. Goda, [http://www.archives.gov/iwg/reports/hitlers-shadow.pdf '''Hitler's Shadow''' : Nazi War Criminals, U.S. Intelligence, and the Cold War]
* David Patterson, [http://books.google.com/books?id=lMLmK-fmf8kC&pg=PA117 A Genealogy of Evil: Anti-Semitism from Nazism to Islamic Jihad]
* Shelomo Alfassa, [http://books.google.com/books?id=T2g2XA53UOEC&pg=PA18 Reference Guide to the Nazis and Arabs During the Holocaust]
* [https://templemountguide.wordpress.com/ al-Haram al-Sharif — Temple Mount Guide]
* [https://www.youtube.com/watch?time_continue=32&v=Cy3aDIatrY0 Nazi Collaborators: The Grand Mufti]
</div>

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{הסכסוך הישראלי פלסטיני}}

{{בקרת זהויות}}
{{מיון רגיל:חוסייני, אמין}}
[[קטגוריה:משפחת חוסייני|אמין]]
[[קטגוריה:המופתים של ירושלים]]
[[קטגוריה:פוליטיקאים פלסטינים]]
[[קטגוריה:ערבים משתפי פעולה עם הנאצים]]
[[קטגוריה:מורשעים בפשעי מלחמה]]
[[קטגוריה:ערבים במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:אנשי אס אס]]
[[קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים]]
[[קטגוריה:בוגרי אל-אזהר]]
[[קטגוריה:הרובע המוסלמי: אישים]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים]]
[[קטגוריה:מאורעות תר"פ]]
[[קטגוריה:ירושלים בתקופת המנדט הבריטי]]
[[קטגוריה:החברה הפלסטינית בארץ ישראל המנדטורית: אישים]]
[[קטגוריה:המלחמה האנגלו-עיראקית: אישים]]
[[קטגוריה:הפרהוד]]
[[קטגוריה:ארים לשם כבוד]]
[[קטגוריה:אנטי-ציונים]]
[[קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1895]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1974]]