אֲנַחְנוּ

עריכה
ניתוח דקדוקי
כתיב מלא אנחנו
הגייה* anakhnu
חלק דיבר כינוי־גוף
מין זכר או נקבה (רבים)
שורש
דרך תצורה
נטיות
כינויי גוף
גוף ראשון שני שלישי
זכר אני, אנוכי אתה הוא
נקבה את היא
ז"ר אנחנו, נחנו,
אנו
אתם הם (המה)
נ"ר אתן הן (הנה)
  1. כינוי המציין גוף ראשון רבים (מדברים, מדברות).
    • אנחנו עשרים תלמידים בכיתה.

גיזרון

עריכה
  • פרוטו־שמית *נִחְנוּ‏ ‏ עברית נַחְנוּ (הנמכת תנועה בהשפעת החי"ת הלועית)‏ ‏ עברית אֲנַחְנוּ (האל"ף באנלוגיה לאֲנִי)‏.[1] מקביל לשפות שמיות אחרות: פיניקית 𐤀𐤍𐤇𐤍 (אנחנ), ארמית אחנחא[1], ערבית ‫نَحْنُ‬ (נַחנֻ), אכדית anīnu.
  • כפי שמתחוור מן המקרא ”נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ“ (איכה ג, פסוק מב) ומכתובות עתיקות שנמצאו בא"י, ובמיוחד במכתבי לכיש מתברר שלמרות הקשרים ההדוקים מן העבר בן ארם-ישראל-ויהודה, לא היתה השפעת לשון הארמית משמעותית טרם גלות בבל . ברובד העברית הנכונה לימים של עד המאה השישית לפנה"ס ביטאו תושבי יהודה - "נחנו" , בעוד המבטאים בצורת "אנחנו" הסגירו מיד מבטא זר לועזי-ארמי [2].

מילים נרדפות

עריכה

תרגום

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1.   יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות, הקיבוץ המאוחד תשל"ב, עמ' 94-93.
  1. CAL.
  2. מאת: נפתלי הרץ טור-סיני (טורטשינר), מלים שאולות בלשוננו /לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה (תרצ"ז) ב,ח