תל יקנעם
תֵּל יָקְנְעָם הוא תל גדול ואתר ארכאולוגי הנמצא בין העיר יקנעם עילית למושבה יקנעם של ימינו. בערבית ולאורך רוב ההיסטוריה המאוחרת של האתר התל נודע בשם הדומה לקמון או קיימון. מקור שם זה כנראה בעיוות של השם העברי. האתר משתרע על שטח של כ-40 דונם וגובהו 60 מטרים. עם מספר הפסקות קצרות, תל יקנעם היה מיושב במשך 4,000 שנים מאז תקופת הברונזה הקדומה ועד ימי הסולטנות הממלוכית.
 | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים |
121 מ'  |
| היסטוריה | |
| תקופות |
תקופת הברונזה, תקופת הברזל, התקופה הפרסית בארץ ישראל |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 32°39′51″N 35°06′30″E / 32.6640988°N 35.1082661°E |
|
(למפת הכרמל רגילה)   תל יקנעם | |
  | |
.JPG)
תל יקנעם ממוקם בסמוך לאחת מהדרכים החשובות ביותר בעת העתיקה אשר עברה בוואדי מילק וקישרה בין דרך הים (ויאה מריס) והדרך המובילה צפונה לעיר צור. נקודה זאת הקנתה ליקנעם העתיקה ערך אסטרטגי וכלכלי רב.
האזכור הראשון של יקנעם הוא "ענקנעם", ברשימת הערים אותן כבש תחותמס השלישי מלך מצרים העתיקה באזור ארץ ישראל של ימינו. לאחר מכן מוזכרת העיר בתנ"ך כעיר שהובסה על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון. העיר יושבה על ידי בני שבט לוי. העיר מוזכרת פעמיים במקורות רומיים ושרידים של כנסייה ביזנטית נמצאים בראש התל. בתקופת הצלבנים שמה של העיר היה קיימונט ולמשך תקופה קצרה, העיר הייתה מרכזה של סניוריה קטנה. במאה ה-13 לספירה נכבשה העיר על ידי הממלוכים. בראש התל קיים מבצר אשר נבנה על פי דעת חוקרים על ידי דאהר אל-עומר ששלט בגליל בימי ההתקופה העות'מאנית בארץ ישראל במאה ה-18.
תל יקנעם נחפר כחלק מפרויקט של חפירה אזורית יחד עם תל קשיש ותל קירי.
שם האתר
עריכה
מקור השם יקנעם בספר יהושע. בתקופה הברונזה נקרא האתר במקורות מצריים כעינ-קנעם.[1] ייתכן שמשמעות השם היא "עין יקנעם", על שם המעיינות הנמצאים בסמוך לאתר.[2]
האתר מופיע באונומסטיקון של אוסביוס מקיסריה בשם קָמוֹנה, בעוד הירונימוס קרא למקום קימֶנַה. לאחר הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה נקרא המקום קָיימוּן.[3] לאחר מסע הצלב הראשון וכיבוש הארץ בידי הנוצרים, נקרא האתר קיין-מונס או קיין-מונט. משמעות השם "הר קין" והוא מבוסס על אגדה נוצרית על פיה קין, בן אדם וחוה, נהרג על ידי למך בן מתושאל, אחד מצאצאיו. מקור השם כנראה בעיוות של השם המוסלמי ואולי גם בעיוות של השם קיימום שהופיע באזכורים הנוצריים הראשונים לאתר. בהמשך תקופת הצלבנים התגלגל השם לגרסתו הסופית קיימונט.[4][5][6]
בשנת 1799 ציין את האתר פייר ז'אקוטן בשם שאטו ד'אל קירה (Chateau d'El Kireh), שפירושו "הטירה של קירה". מקור השם "קירה" כנראה בכפר אריסים סמוך והטירה המדוברת היא הטירה שנבנתה ככל הנראה על ידי דאהר אל-עומר, שבאותה תקופה עדיין נראתה על פני השטח.[7]
במקורות מהמאה ה-19 שם האתר מופיע בגרסאות שונות של השם תל קאמון, שהיה השם הערבי המקומי לאתר.
החפירות באתר
עריכההחפירות באתר נערכו מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1977 - 1989, בניהולו של אמנון בן תור. ב-1993 חפרה במקום מרים אבישר מטעם רשות העתיקות.
היסטוריה וארכאולוגיה
עריכהתקופת הברונזה הקדומה
עריכהלאורך כל תקופת הברונזה הקדומה (3300-2200 לפנה"ס), התקיימו על סלע האם יישובים. מתקופת הברונזה הקדומה I (בין 3300-3000 לפנה"ס) ממצא עשיר. מתקופת הברונזה הקדומה III (בין 2700-2200 לפנה"ס) נמצאו כלים מסוג קרמיקה מתכתית, וממשפחת כלי בית ירח. נמצאה גם טביעה של חותם גליל על כל חרס. חלק מהחרסים של תקופת הברונזה הקדומה נמצאו בשרידי החומה מן התקופה הבאה, מה שמעיד על השערת החופרים כי שרידי היישובים מתקופת הברונזה הקדומה נחרבו על ידי בוני היישובים הבאים ולכן לא נשאר מהם שום פריט ארכיטקטוני.[8]
תקופת הברונזה התיכונה
עריכההשרידים הקדומים ביותר של בנייה בתל יקנעם הם מתקופה ברונזה התכונה IIא' (2000-1750 לפנה"ס). השריד הקדום ביותר הוא שלוש מערות קבורה חצובות בסלע. באחת המערות נמצאו שלדים שהונחו בגומחות שנחצבו בסלע שבדפנות המערה ועל ידם הונחו כלים. על פתח המערה, כמו גם על שרידי היישובים הקודמים, הוקמה חומה חלקלקה, ועליה נבנתה חומה גדולה יותר בעובי 3 מטרים, אליה מחובר מגדל ומבנים נוספים. ממצא מיוחד מאותה התקופה, שלא נמצא באתרו, הוא חרפושית הנושאת את השם של פרעה אמנמחת השלישי אשר שלט בין השנים 1842-1790 לפנה"ס. בתקופת הברונזה התיכונה IIב' (1750-1550 לפנה"ס) נבנתה חומה חדשה, בעובי 1.5 מטר, פחות מן החומה הקדומה יותר. חומה דומה נבנתה באתר תל קשיש הסמוך. אין הרבה ממצאים מאותה עיר.[9]
תקופת הברונזה המאוחרת
עריכהבגלל שטח החפירה המצומצם, לא ניתן לקבוע באופן מובהק אם המעבר מתקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת היה הדרגתי או מלווה בחורבן העיר. אך ידוע כי בתקופת הברונזה המאוחרת I (בין 1550-1400 לפנה"ס) התקיימה באתר עיר פרוזה, מאחר שהפסיק השימוש בחומה מהתקופה הקודמת ולא נבנתה חומה חדשה. בין הממצאים מאותה התקופה יש לציין בית מגורים שלו מערכת חדרים וחצר ומתחת לרצפה שלו טמונים קנקנים ובהם שלדי ילדים. הממצאים מן התקופה הזאת מתוארכים למאות ה-17 וה-16 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת II (בין 1550-1200 לפנה"ס) המשיך היישוב להיות פרוז. נמצאו בתי מגורים אשר בנויים כאשר פינת הבית פונה לכיוון המדרון וכך תומכת במבנה. אילו הייתה חומה, סביר שהמבנים היו בנויים כך שצלעותיהם ולא פינותיהם מקבילים למדרון. הממצא מתקופה זו עשיר וכולל בתוכו כמות קטנה של כלים שיובאו לאתר ממיקנה וקפריסין, כולל צלמית של ראש אישה מקפריסין. כלים נוספים הם קערות ממשפחת שוקולד על לבן, כלי בסגנון מצרי ופכית מקפריסין או חיקוי של פכית כזאת. המבנים מסוף תקופת הברונזה המאוחרת נחרבו בשריפה עזה שהותירה שכבת עפר של כמטר. על פי הממצא בשכבה זו ניתן לתארך את החורבן לתקופה שבין 1250 לפנה"ס ו-1150 לפנה"ס.[10]
בתנ"ך יקנעם מוזכרת בספר יהושע בלבד. בפעם הראשונה בהקשר של כיבושי יהושע בן נון (יקנעם הייתה אחת מ-31 ערי ממלכה שכבש יהושע ממלכי הכנעני כפי שכתוב: ”...מֶלֶךְ יָקְנְעָם לַכַּרְמֶל אֶחָד” (ספר יהושע, י"ב, כ"ב) ובפעם השנייה והאחרונה בהקשר של התנחלות השבטים, שם נכללה העיר בתחומו של שבט זבולון והייתה במעמד של עיר לויים, כאמור: ”...וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי מְרָרִי הֵלְוִיִּם הֵנּוֹתָרִים מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת יָקְנְעָם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ...” (יהושע, כ"א, ל"ד).
תקופת הברזל
עריכההיישוב בתקופת הברזל I (בין 1200-1000 לפנה"ס) נבנה לאחר תקופת מעבר, במאה ה-12 לפנה"ס או תחילת המאה ה-11 לפנה"ס, לכל המאוחר. על שטח נרחב והיה פרוז ככל הנראה. המבנים שנמצאו בו על המדרון נבנו על חורבות היישובים מתקופת הברונזה, בעוד המבנים הנמצאים על הגבעה נבנו על סלע האם. נראה כי בוני היישוב פילסו שטחים במדרון וכך מחקו זכר לבנייה קדומה. מבנה ייחודי אחד קיבל את הכינוי "בית השמן" משום שבו נמצאה עדות מובהקת לייצור שמן זית. סמוך לבית השמן מערה מתקופת הברונזה אשר שימשה ככל הנראה כמערת קבורה ועברה הסבה על ידי בני הבית מתקופת הברזל ונכללה גם במפעל השמן. בחצר במחוץ למבנה נמצא בית בד, למעיכת הזיתים.[11]
באתר נמצאו כלים רבים בעלי מאפיינים זרים. בינם יש למנות כלים שעל פי החומר מהם נוצרו מקורם בפיניקיה וכלים פלשתיים. היישוב מתקופת הברזל I נחרב בשריפה אדירה, אותה ניתן לייחס לכיבושי דוד המלך בעמק יזרעאל. חורבן דומה זוהה גם בשכבה המקבילה בתל מגידו הסמוך. בתחילת תקופת הברזל II (בין 1000-539 לפנה"ס) התקיים לתקופה קצרה יישוב דל ובו נמצאו כמה מתקנים, טאבונים ועוד. היישוב מתוארך לסביבות 1000 לפנה"ס,[11] ולאחר מכן נבנה באתר במאה ה-10 לפנה"ס יישוב פרוז, גדול יותר, ממנו נמצאו שרידי מבני מגורים ומתקנים חקלאיים. בתקופת ממלכת ישראל הצפונית, בין המאות ה-10 וה-8 לפנה"ס הייתה יקנעם עיר מבוצרת בעלת חומת סוגרים ומערכת ניקוז מים. חומת הסוגרים הוחלפה בסוף המאה ה-10 או תחילת המאה ה-9 בחומה כפולה. רוחב הקיר החיצוני 2 מטר, רוחב הקיר הפנימי 1.5 מטר והמרווח שבין שני הקירות 1.5 מטר, כך שעובי מערכת ביצורים הוא 5 מטר בסך הכל. יקנעם חרבה ככל הנראה בתקופת מסע הכיבושים השני של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור בשנת 732 לפנה"ס. בתקופת שלטון האשורים והבבלים, המשיך להתקיים באתר יישוב פרוז ודל, שרוב הממצאים ממנו נפגעו על ידי בניה מאוחרת יותר.[12]
התקופות הפרסית וההלניסטית
עריכהלאחר כיבושיו של כורש הפרסי התקיים באתר יישוב פרוז. באזור הנסקר נבנו הבתים על גבי טרסות. הממצא הקראמי מאפשר לתארך את היישוב למאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. החופרים הבחינו בשיטת בנייה פיניקית בתקופה זאת. סגנון הבניה דומה לבניה באתרים סמוכים כגון תל מבורך, תל אבו הואם ותל עכו. אחד המבנים שנמצאו כלל כמות גדולה של קנקני אגירה, מה שהעיד על כך שמדובר כנראה במחסן. ממצא מיוחד הוא אוסטרקון על גבי כלי חרס עליו מופיעים חמישה או ארבעה שמות פרטיים, בהם שמות עבריים, פרסים ופיניקים, דבר המעיד על האופי הקוסמופוליטי של העיר בתקופה הפרסית.[13]
מן התקופה ההלניסטית שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון נמצא מגדל שמירה רבוע המשקיף על הדרך העתיקה שתאריכו בין המאה ה-2 למאה ה-1 לפנה"ס (מקביל לתקופת החשמונאים).
התקופה הרומית והביזנטית
עריכהבכתבי אוסביוס מוזכרת יקנעם כ"קמונה". מן התקופות האלו נמצאו רק כלים ולא שרידי בניה. בגבעת יקנעם עילית הסמוכה נמצאו ממצאים עשירים יותר ולכן ניתן לשער כי היישוב הועתק לגבעה הדרומית באותה התקופה. השערה נוספת היא שהיישוב באותה התקופה התקיים רק בחלקו הגבוה של התל שבחלקו הדרומי, שטח שבו לא הגיעה החפירה לשכבות הללו. רוב החרסים מן התקופה הביזנטית נמצאו דווקא באזור זה.[14]
התקופה המוסלמית הקדומה
עריכהלאחר כיבוש הארץ בידי המוסלמים, נבנה באתר בסוף המאה ה-8 לספירה יישוב פרוז וגדול, בעל מבנים עם תכנון וביצוע מצוינים המעידים על כך שמדובר ביישוב אמיד. היישב חרב במאה ה-9 לספירה, כך שהיה פער בין חורבן היישוב המוסלמי להקמת היישוב צלבני שאחריו.[14]
התקופה הצלבנית
עריכהבתקופה הצלבנית נקרא המקום "קיימונט" ו"מונס-קיין". הצלבנים שסיפורי התנ"ך הלהיבו את דמיונם זיהו את המקום כמקום שבו נרצח קין (בנם של אדם וחוה) על ידי צאצאו למך בו מתושאל וקראו לו הר קין. המבנה העיקרי מתקופה זו הוא כנסייה ייחודית בעלת טרנספט. העיר הצלבנית השתרעה על כל שטח התל והקיפה אותה חומה בעובי 2 מטר. בנוסף לחומה החיצונית נבנתה גם חומה פנימית. היישוב התקיים באתר בין המאות ה-12 וה-13 לספירה, לאורך כל התקופה הצלבנית.[14]
לאחר מסע הצלב הראשון, יקנעם נכללה בשטחה של ממלכת ירושלים החדשה. היישוב מופיע במקורות לטיניים לראשונה בהצהרה של האפיפיור פסקליס השני. ההצהרה צינה כי יקנעם, תחת השם "קאימום", שייכת למנזר של הר תבור. כנראה בשעה שפורסמה ההצהרה, הייתה עדיין יקנעם בידיים מוסלמיות, כפי שהיו אתרים רבים אחרים שצוינו. סביר להניח כי בלדווין הראשון היה זה שכבש את יקנעם בעת המאבק שלו נגד העיר עכו בשנת 1104. לא ברור אם המנזר בהר תבור החזיק באדמה עוד לפני כן. יקנעם נזכרת שוב בתור "קיימונט" באמנה של המלך בלדווין השלישי מ-24 בפברואר 1182, אשר נתנה את הטריטוריה של קיימונט ("territorio de Caimont"), יחד עם אדמות בשטח של כ-2000 דונם ומספר חנויות בעכו, לז'וסלין השלישי. בעת הזאת, קיימונט כבר הייתה אחת מהרוזנויות שהרכיבו את ממלכת ירושלים. שטחה של הרוזנות לא עלה על 50 קילומטרים רבועים ולא נמצאו יישובים נוספים פרט ליקנעם.[15]
העיר קיימונט נפלה לידיים מוסלמיות לאחר שהביס את הצלבנים הסולטן האיובי צלאח א-דין בקרב קרני חטין בשנת 1187. העיר הוזכרה בשני מקורות מהתקופה. הראשון ציין כי העיר, יחד עם יישובים אחרים, נבזזו על ידי הכובשים המוסלמים. עמאד א-דין, יועצו של צלאח א-דין, כתב כי אחרי הקרב על אל-פולה, נכנעה קיימונט כמו שאר היישובים באזור. בינואר 1188 הציעו אנשיו של צלאח א-דין להרוס את עכו ולבצר את קיימונט במקום ולהפוך אותה למרכז השלטון המוסלמי באזור, לה הם קראו קאימון. על אף המיקום המצוין של קיימונט, לא רחוק מהים אך גם מספיק רחוק בשביל למנוע מתקפות ימיות מצד הצלבנים, בחר צלאח א-דין לבצר את עכו בכל זאת.[16]
במהלך מסע הצלב השלישי מוזכרת קאימון יחד עם נצרת כמקום אליו שלח צלאח א-דין את רכושו במהלך המצור על עכו (1189–1191). כאשר הצלבנים החלו במסעם לכיוון יפו ב-22 באוגוסט 1191, החל צלאח א-דין במסע מקביל, שבמהלכו עצר בקאימון. עצם העובדה שצבאו הקים אוהלים באתר מעיד על כך שהטירה הצלבנית עמדה חרבה באותם ימים.
הסכם יפו (1192), שסיים את מסע הצלב השלישי, העביר את השליטה של קאימון לבאליאן מאיבלין. כלום לא ידוע על מפעלו של באליאן בקיימונט, אך משום שהיה מנהיג צלבני ידוע, סביר להניח שתרם רבות לפיתוח העיר. לאחר ניצחון הצלבנים על הצבאות המוסלמים בדמיאט שבמצרים, ניסו כוחות צלבניים מעכו לתקוף את המוסלמים אך הובסו בידי סולטן דמשק, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא על יד קיימונט. בהסכם שנחתם במהלך מסע הצלב השביעי, קיימונט הוזכרה ברשימה של מצודות שנשארו בידיים צלבניות. מוזכר לורד קיימונט ב-1253, והרוזן האחרון הידוע נקרא איימרי (Aymarri). בשנת 1266, האפיפיור אלכסנדר הרביעי נתן את כל נכסיו של מנזר הר תבור, כולל קיימונט, למסדר ההוספיטלרים. סכסוך על הבעלות בין ההוספיטלרים לטמפלרים נפתר במאי 1262, כאשר הטמפלרים זכו בבעלות על העיר. סביר כי יקנעם הותקפה על ידי הסולטן הממלוכי ביברס בין שנת 1263 ל-1266. ב-1283 הייתה הטריטוריה בידיו של הסולטן הממלוכי קלאון.[17]
התקופה הממלוכית
עריכהבתקופה הממלוכית התקיים באתר יישוב, שהוקם במאה ה-14 לספירה ובו נמצא בית קברות.[14]
התקופה העות'ומאנית
עריכהבמאה ה-18 בנה דאהר אל-עומר מבצר על ראש תל יקנעם, ששרידיו נראים עד היום. בנו של דאהר אל עומר עבאס היה בעל בריתם של הצרפתים ב-1799, בעת שילטון הצרפתים בגליל התחתון, ואכן פייר ז'אקוטן ציין את הטירה במפתו בשם שאטו ד'אל קירה (Chateau d'El Kireh).
לקריאה נוספת
עריכה- אמנון בן-תור (1992), "תל יקנעם", מתוך; אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, כרך 2, עמ. 600-606
- דובי טל, מוני הרמתי, רוני רייך,אבנים גדולות מן השמיים, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998, עמ' 44.
- אמנון בן-תור, מחקר אזורי בתל יקנעם וסביבתו, קדמוניות כ, 1-2 (תשמ"ז) 2-17
- Amnon Ben-Tor, Doron Ben-Ami and Ariella Livneh (2005). "Yoqne'am III: The Middle And Late Bronze Ages—Final Report of the Archaeological Excavations (1977–1988)". Qedem Reports
- Amnon Ben-Tor, Anabel Zarzecki-Peleg, Shlomit Cohen - Anidjar (2005). "Yoqne'am II: The Iron Age and the Persian Period–—Final Report of the Archaeological Excavations (1977–1988)". Qedem Reports.
- Manuel Cimadevilla, "Part IV: The Persian Period" (pp. 400–421)
- Amnon Ben-Tor, Yuval Portugali, Miriam Avissar (1996). "Yoqne'am I: The Late Periods". Qedem Reports
- Kedar, Benjamin Z., "Chapter Two: The Frankish Period: 'Cain's Mountain" (pp. 3–8).
- Yuval Portugali, "Chapter Nine: The City Plan of Yoqne'am in the Crusader Period" (p. 47)
- Amnon Ben-Tor, Anabel Zarzecki-Peleg, Ruhama Bonfíl, Hannah Greenbern, Rafi Burnik, Yoqne'am Regional Project – 1984–1987, Hadashot Arkheologiyot 90, 1987, pp. 18–24 (Hebrew)
- Conder, C. R. (1878). Tent work in Palestine. A record of discovery and adventure Vol. 1. London R. Bentley & Son.
- Conder, C.R.; Kitchener, H.H. (1882). The Survey of Western Palestine: Memoirs of the Topography, Orography, Hydrography, and Archaeology. Vol. 2. London: Committee of the Palestine Exploration Fund.
- Fetellus (1896). Fetellus (circa 1130 A.D). Palestine Pilgrims' Text Society.
- Guérin, V. (1875). Description Géographique Historique et Archéologique de la Palestine (בצרפתית). Vol. 2: Samarie, pt. 2. Paris: L'Imprimerie Nationale. (pp. 241–244 [1])
- Le Strange, G. (1890). Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. (p. 473)
- Pringle, Denys (1998). The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: L-Z (exluding Tyre). Vol. II. Cambridge University Press. ISBN 0-521-39037-0.
- Robinson, E. (1856). Later Biblical Researches in Palestine, and in the Adjacent Regions. Harvard University.
- Runciman, S. (1987). A history of the crusades. Vol. 3. Cambridge University Press. ISBN 978-0521347723.
- Schwarz, Joseph; Schwarz, Leeser (1850). A descriptive geography and brief historical sketch of Palestine. Oxford University.
- Velde, van de, C.W.M. (1854). Narrative of a journey through Syria and Palestine in 1851 and 1852. Vol. 1. William Blackwood and son.
קישורים חיצוניים
עריכה |
- מידע על אתר תל יקנעם, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- תל יקנעם: "אימוץ אתר", אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2010
- אדר' ערן חמו, מעורבות קהילתית בתהליך שימור בר־קיימא של אתרים ארכאולוגיים ברשויות מקומיות – "אימוץ אתר", אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2012
- אדר' ערן חמו, שימור וקהילה: מקרה המבחן של תל יקנעם, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
- אדר' יערה שאלתיאל, שיקום ביצורי יקנעם, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
הערות שוליים
עריכה- ^ Yuval Goren, Israel Finkelstein, and Nadav Na'aman. "Petrographic Investigation of the Amarna Tablets." Near Eastern Archaeology 65, no. 3 (2002): 202–203.
- ^ Yoqne'am I, p.1-2
- ^ Amnon Ben-Tor and Renate Rosenthal, "The First Season of Excavations at Tel Yoqne'am, 1977: Preliminary Report", Israel Exploration Journal, Israel Exploration Society, Vol 28, Issue 1/2, 1978, pp. 62, 65
- ^ Fetellus, 1896, p. 49
- ^ Kedar, Yoqne'am I, p. 4
- ^ Conder, 1878, p. 131
- ^ "Yehuda Karmon, "An Analysis of Jacotin's Map of Palestine", Israel Exploration Journal, Vol. 10, No. 3 (1960), p. 163
- ^ בן-תור, 1992, עמ. 606
- ^ בן-תור, 1992, עמ. 606-605
- ^ בן-תור, 1992, עמ. 605-604
- ^ 1 2 בן-תור, 1992, עמ. 604
- ^ בן-תור, 1992, עמ. 602-603
- ^ בן-תור, 1992, עמ. 601
- ^ 1 2 3 4 בן-תור, 1992, עמ. 601-600
- ^ Kedar, 1996, pp. 3-4
- ^ Kedar, 1996, pp. 4-5
- ^ Kedar, 1996, pp. 5