שרה ברייטברג-סמל
שרה בריטברג-סמל (21 בספטמבר 1947 – 6 בנובמבר 2022) הייתה אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2020.
 | |
| לידה |
21 בספטמבר 1947 תל אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
6 בנובמבר 2022 (בגיל 75) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (2020) |
  | |
בעת עבודתה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנות ה-80 של המאה ה-20 גיבשה את המסגרת התאורטית של גישת "דלות החומר" באמנות חזותית בישראל. לאחר פרישתה מן המוזיאון, ערכה במשך שנים רבות את מגזין האמנות "סטודיו".
ביוגרפיה
עריכהברייטברג־סמל נולדה בתל אביב וגדלה בחולון. הוריה, מאיר בריטברג וציפורה לבית זילברשטיין, היו ניצולי שואה שעלו לארץ ישראל ממחנה העקורים ברגן־בלזן. שניהם ניצלו בזכות חסידי אומות העולם פולנים.
בוגרת תולדות האמנות ומדע המדינה, ותואר שני באמנות באוניברסיטה העברית בירושלים.
ברייטברג-סמל הייתה כתבת לענייני ירושלים העלייה והקליטה בעיתון "למרחב" וכך כתבה גם על מחאת הפנתרים השחורים. ב-1969, בעודה סטודנטית לאמנות בת 22, קיבלה מד"ר יצחק בצלאל (שערך את מוסף התרבות משא) את תפקיד מבקרת האמנות בעיתון זה ובעיתון "דבר".
בתום לימודיה הפכה למבקרת אמנות ומראיינת ב"ידיעות אחרונות" במוסף הספרות[1].
בשנת 1988 פרסמה את המאמר "אגריפס נגד נמרוד" בעיתון ידיעות אחרונות.
בשנים 1993–2004 ערכה את כתב העת "סטודיו"[1].
אוצרת אומנות
עריכהבין השנים 1977–1989 שימשה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב . במסגרת עבודתה אצרה תערוכות רבות של אמנים ישראלים כגון תערוכתו של רפי לביא ואחרים. בין התערוכות הקבוצתיות שאצרה במוזיאון בולטות התערוכות "אמן - חברה - אמן" (1978) ו"רוח אחרת" (1981), אך התערוכה הידועה ביותר שאצרה בתפקידה זה הייתה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986). התזה שהציגה בתערוכה זו, ביקשה להפריד בין האמנות המקומית לבין סגנון האמנות הבין-לאומית של אותה עת, על ידי תיאור סוציולוגי-אסתטי של האמנים הישראלים ודרך התייחסותם אל מסורת האמנות האירופית. בעבודותיהם של האמנים השונים שהציגה בתערוכה מצאה ברייטברג-סמל מאפיינים של אימוץ חומרי אמנות "דלים" כגון דיקט, קרטון, שימוש בקולאז' ועוד, אשר נבעו מביקורת פוליטית על החברה והתרבות הישראלית וכן מתפיסה א-אסתטית שמקורה במסורת היהודית.
שרה בריטברג-סמל אף שימשה כאוצרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה (1982, 1997).
בשנת 2010 אצרה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של האמן משה גרשוני שהביאה עשרות אלפי מבקרים למוזיאון, ולוותה בספר מקיף על האמן שעמד על גדולתו ומורכבותו[2].
פרסים
עריכה- בשנת 2003 נבחרה ליקירת תל אביב, על ידי עיתון "העיר"
- בשנת 2005 זכתה בפרס משרד החינוך והתרבות בקטגוריה "פרס האוצר".
- בשנת 2020 זכתה בפרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית. מנימוקי השופטים למתן הפרס: ״פעילותה המשפיעה ורבת השנים בשדה האמנות התאפיינה באותנטיות, ביושרה, בחוכמה ובידע רב. על כל אלה מצאה הוועדה את הגב שרה בריטברג־סמל ראויה לפרס ישראל לאמנות לשנת תש"ף.״
חיים אישיים
עריכהב-1977 הכירה את בעלה עדי סמל (1935–2007) שהיה מנהל אירועי התרבות של מוזיאון תל אביב ומנהל מוזיאון מגדל דוד, ואחיו של נועם סמל. יש להם שתי בנות[1].
נפטרה מדום לב ב-6 בנובמבר 2022 , והובאה למנוחות בבית העלמין בנס ציונה [3].
לקריאה נוספת
עריכה- יעל נאמן, היה היתה, אחוזת בית, הוצאה לאור, תל אביב, 2018
קישורים חיצוניים
עריכה- שרה בריטברג־סמל, באתר פרס ישראל
- שרה ברייטברג-סמל, באתר WorldCat Identities
- טלי רוזין, אסור לתת לה ללכת, חדשות, 14 באוגוסט 1989
- שרה ברייטברג-סמל, באתר הוצאת בבל
- אלי ערמון אזולאי, "עשר השנים של שרה בריטברג סמל עם הצייר והפסל משה גרשוני", באתר הארץ, 19 בנובמבר 2010
- סמדר שפי, "סטודיו: לידתו וסופו של כתב עת לתרבות", באתר הארץ, 19 בינואר 2010
- גדעון עפרת, "שרה ברייטברג: החיים אחרי הדלות", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
נעמה ריבה ואופיר חובב, עולם ללא שרה ברייטברג-סמל משמעותו צניחה חדה בערך המילים, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022- אבי פיטשון, היא היתה המלכה האם ולי היא נתנה מפתחות לארמון, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022
- שרה ברייטברג-סמל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 רן בוקר, האוצרת כלת פרס ישראל שרה ברייטברג-סמל הלכה לעולמה בגיל 75, באתר ynet, 7 בנובמבר 2022
- ^ שרה ברייטברג סמל, חוברת מקבלי פרס ישראל בשנת תש"ף
- ^ אופיר חובב, האוצרת והמבקרת שרה ברייטברג־סמל מתה בגיל 75, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022