שמואל גונן
שמואל גונן (במקור: גורודיש, כך גם כונה בציבור) (14 בדצמבר 1930 - 30 בספטמבר 1991) היה קצין בצה"ל, ששימש מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת ששת הימים ומפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. עוטר בעיטור העוז על לחימתו כמפקד פלוגה במלחמת סיני.
 | |
| לידה |
14 בדצמבר 1930 וילנה, פולין |
|---|---|
| פטירה |
30 בספטמבר 1991 (בגיל 60) כ"ב בתשרי ה'תשנ"ב  מילאנו, איטליה |
| מקום קבורה |
תל אביב-יפו  |
| תאריך עלייה | 1934 |
| מדינה |
ישראל |
| כינוי | גורודיש |
| השתייכות |
ההגנה צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1944–1976 (כ־32 שנים) |
| דרגה |
 אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת ששת הימיםפעולת כראמה  מלחמת יום הכיפורים | |
| עיטורים | |
 עיטור העוז | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהגונן נולד בווילנה (כיום ליטא, אז פולין) ועלה לארץ ישראל בגיל 3. היה בן למשפחה חרדית בת שישה ילדים. אחד מאחיו הוא יואל גונן, שהיה בשלב מסוים פקודו של אחיו הגדול שמואל בחיל השריון. שמואל התחנך בישיבת עץ חיים, בישיבת מרכז הרב ובמוסדות תורניים נוספים בירושלים.
בגיל 13 הצטרף להגנה. במלחמת העצמאות השתתף כלוחם פלמ"ח בגדוד החמישי, גדוד "שער הגיא", במסגרת חטיבת הראל בקרבות על ירושלים. במהלך הקרבות נפצע 5 פעמים[1]. לאחר מכן התקדם בשורות צה"ל בחיל השריון. שימש מפקד מחלקה בגדוד 82, מפקד פלוגת טירונים בגדוד ומפקד פלוגה ב' בגדוד, פלוגה מבצעית עמה לחם במבצע קדש ועוטר בעיטור העוז. גונן הופקד על קליטת טנקי הצנטוריון בצה"ל ופיקד על גדוד 82, הגדוד הראשון שבו שירתו טנקים אלו. שימש קצין אג"ם של גייסות השריון וסגן מפקד חטיבה 7. בשנת 1966 מונה גונן למפקד חטיבה 7 ופיקד עליה במלחמת ששת הימים בהבקעת מערכי המצרים בפתחת רפיח[2]. גונן הוביל את החטיבה עד תעלת סואץ.
בתום קרבות מלחמת ששת הימים, התפרסם בזכות נאומו שכונה "אחי גיבורי התהילה", אותו נשא במסדר חטיבתי, ממנו זכור המשפט ”אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו” (ההשראה לנאום זה נלקחה מספרו של הווארד פאסט "אחי גיבורי התהילה"). גונן תואר בהרחבה בספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח", שיצא לאחר המלחמה ותיאר את לחימת גייסות השריון ובפרט את זו של חטיבה 7.
גונן פיקד על הכוח המשוריין בפעולת כראמה (מרץ 1968), בסיומה נותרו כלי רק"מ של צה"ל בשטח ירדן ושימשו כתעמולה לארגון פת"ח. בקיץ 1969 מונה למפקד אוגדת מילואים 36. במאי 1972 מונה לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) ולמפקד אוגדה 143. בשנים אלו נודע גורודיש (כפי שכונה) בצה"ל כמפקד קפדן וקשוח שהקפיד על קטנות וסטה מדרכו כדי לבער את אשר נראה בעיניו כרשלנות הפוגעת ברמתו של צה”ל[3][4].
ב-15 ביולי 1973 החליף את אריאל שרון והתמנה לאלוף פיקוד הדרום.
במלחמת יום הכיפורים
עריכהכאלוף פיקוד הדרום פיקד גונן על כוחות צה"ל בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, ונקלע לעימותים עזים עם מפקדי האוגדות שבפיקודו, אברהם אדן ואריאל שרון. ב-10 באוקטובר 1973 מונה חיים בר-לב לתפקיד "נציג הרמטכ"ל בחזית הדרום"[5] ולמעשה היה מפקד חזית הדרום בפועל. ב-22 בנובמבר 1973 הועבר גונן לתפקיד מפקד פיקוד מרחב שלמה, שבתחילת המלחמה הופרד מפיקוד הדרום.
על תפקודו של האלוף גונן במלחמה אמרה ועדת אגרנט כי הוא "לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו". הוועדה הטילה על גורודיש את האחריות כי לאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, לא פרש כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ.
במסמך שהגיש גורודיש בכתב לוועדת אגרנט, אחרי שהעיד בפניה כמה פעמים, הסביר לוועדה מה היו העקרונות והתוכניות שהנחו אותו בניהול המלחמה בחזית הדרום. הוא מזכיר כי לא הייתה בידיו התראה של 48 שעות להתקפה של האויב - על פיה היו בנויות תוכניות צה"ל, וכי היו "גורמים שהקשו על השגת המטרות שהצגנו לפנינו בפיקוד דרום" כשהוא מתייחס ל"מלחמת הגנרלים", העימות הגלוי עם קודמו בתפקיד האלוף אריאל שרון. וגם חוסר קבלה של סמכותו ומילוי הוראותיו בידי האלוף אברהם אדן (ברן) שהיה בעבר מפקדו והפך להיות פקוד שלו לאחר כניסתו לתפקיד.[6] לדבריו התנהגותו של שרון "פילגה את מטה הפיקוד" ו"הייתה לכך השפעה על רמת המשמעת". ויכוח מרכזי וחילופי האשמות התנהלו על מתקפת הנגד הכושלת של האוגדה ב-8 באוקטובר. גורודיש האשים את ברן ששיקר בדיווחיו ולא פעל על פי הפקודות. ברן האשים את גורודיש ששיבש את פקודת הרמטכ"ל ולא שלח סיוע כפי שהבטיח. כמו כן התלונן ברן כי גונן וראש המטה שלו, אורי בן ארי, התעלמו במשך כל הבוקר מדיווחיו על קשיים ומבקשותיו לסיוע אווירי ולסיוע מאוגדת שרון. בהמשך האשים גונן את שרון שסירב לפקודותיו ופעל על דעת עצמו ללא תיאום.
בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט הושעה גונן מתפקידו. ההשעיה בוטלה עם פרסום הדו"ח הסופי, אך הומלץ שלא ימלא תפקיד פיקודי על-עוצבתי, ובאפריל 1975 מונה לתפקיד במטכ"ל[7] במסגרתו עסק בנושא ארגון כוחות היבשה בצה"ל. עם זאת, בעיני הציבור והתקשורת הוא היה אחראי לרבים ממחדלי המלחמה, ולכן פרש בשנת 1976 מצה"ל בתחושה קשה.
לאחר הפרישה מצה"ל
עריכהלאחר שניסיונו להקים מפעל אקדחים לא הצליח, פנה לעסקים שונים במדינות אפריקה, כולל סומליה והרפובליקה המרכז-אפריקאית. בין היתר עסק בסחר בנשק עם עמנואל שקד ושמואל פלאטו-שרון[8] ובעיקר בכריית יהלומים בזכות זיכיון שהעניק לו השליט ז'אן-בדל בוקאסה.
בשנת 1987 ראיין אדם ברוך את גונן בג'ונגל של הרפובליקה המרכז-אפריקאית. על שיחות אלו, שהתפרסמו בידיעות אחרונות ובספרו של ברוך "מה נשמע בבית", התבסס המחזאי הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", שהוצג בתיאטרון הקאמרי[9]. בשיחות אלו התייחס גורודיש להיתכנות תאוריית קשר לפיה הנהגת המדינה ומשה דיין בפרט, תכננו מלכתחילה לאפשר למצרים הישג צבאי מוגבל במלחמת יום הכיפורים שיוביל להסדר מדיני ולצמצום המעורבות הסובייטית במזרח התיכון. זעמו של גונן על דיין היה כה רב, עד כדי כך שבתקופה שלאחר המלחמה אמר כי היו ימים שבהם רצה לרצוח את דיין. בריאיון אמר: ”תכננתי להגיע לקריה ולהיכנס ללשכה שלו ולהרוג אותו מקרוב. בלי נאומים. שום מילה. מסתכל לו בעין ויורה - בין העיניים...” כמו כן, ברוך דן בהקלטות רשתות הקשר (שתוכנן פורסם ב-2003 במעריב ובידיעות אחרונות[10]) ולכאורה עסקה שתאפשר את חזרת גורודיש לישראל וגניזת ההקלטות (עסקה שברוך כינה "עסקת האש והעצים"). על ועדת אגרנט ועל התפטרותו מהצבא, העיר גונן כי היו כמה חוות דעת שאפשרו לו לקבל תפקיד מפקד עוצבה אך הבטחות ברוח זו לא קוימו. במהלך השיחות העיר כי את המאבק בוועדת אגרנט הפסיק לאחר חיפוש שערך שירות הביטחון הכללי בביתו.
בשנת 2018, במלאת 45 שנה למלחמה, פורסם הפרוטוקול מישיבת המטכ"ל המכריעה, ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973. לקראת סוף הדיון פנה גונן אל אלי זעירא וציין שבצד המצרי של תעלת סואץ הונח ציוד צליחה וביקש לגייס את מערך ההתראה. דבריו לא זכו להתייחסות כלשהי[11]. באותה ישיבה עדיין טען זעירא כי "הסבירות למלחמה היא נמוכה ואפילו נמוכה מנמוכה".
גונן נפטר מהתקף לב בעת ששהה במילאנו שבאיטליה. נטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול. בלווייתו מרובת המשתתפים נישא ארונו בידי שישה אלופים.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- נסים משעל, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ' 233
- גדי לופו, אני גורודיש, בין המילים, 2024
קישורים חיצוניים
עריכה
- שמואל גונן, באתר הפלמ"ח
- עיטור העוז שהוענק לשמואל גונן, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- הספד של רחבעם זאבי ביום השנה התשיעי לפטירתו של גונן
- כתבה של מוטי קירשנבאום על אפריקה, בין השאר הוא מספר על שמואל גורודיש
- עדות שמואל גונן בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- שמואל גונן, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- שרה ליבוביץ-דר, הסוחר: הסודות של האלוף שמכר נשק ישראלי לעולם השלישי, באתר מעריב אונליין, 17 בפברואר 2015
- אמיר בוחבוט, גורודיש אחרי מלחמת יום הכיפורים: "להדיח את שרון, סירב פקודה", באתר וואלה, 21 בספטמבר 2015
- ירון דרוקמן, מסמכי "גרסת גורודיש" נחשפים: "שמעתי ברדיו שהודחתי. אריק שרון סירב פקודה", באתר ynet, 3 באוקטובר 2022
הערות שוליים
עריכה- ^ שמואל גונן, באתר הפלמ"ח
- ^ גל פרל פינקל, מרוב שהתאהבנו בצה"ל של "חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתראה, באתר זמן ישראל, 12 ביוני 2020.
- ^ רולנד אלוני, רולנד אלוני - קצין אפסנאות בחטיבה 7, סיפורי חיים של נכי צה"ל ומשפחותיהם, 2018, עמ' 26
- ^ חיים הרצוג, "מלחמת יום־הדין, פרק 12: ההתקפה בדרום" בפרויקט בן-יהודה
- ^ הבר ושיף, עמ' 278
- ^ אלי אשכנזי, חצי אשמת מחדל יום כיפור כוונו לאלוף גורודיש. ייתכן שהוא רק קורבן בעימות מול שרון, באתר וואלה, 3 באוקטובר 2022
- ^ איתן הבר, זאב שיף, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה ביתן, מודן - הוצאה לאור
- ^ שרה ליבוביץ-דר, הסוחר: הסודות של האלוף שמכר נשק ישראלי לעולם השלישי, באתר מעריב אונליין, 17 בפברואר 2015
- ^ עמוד ההצגה, באתר תיאטרון הקאמרי
- ^ מאת זאב שיף, הקלטות גורודיש: מעט מידע חדש, שאלות המפתח נותרו פתוחות, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2003
- ^ אלי אשכנזי, דדו אמר ש"לא נופתע". ואז פרצה מלחמה: ישיבת המטכ"ל לפני יום כיפור נחשפת, באתר וואלה, 17 בספטמבר 2018
| שמואל גונן - תבניות ניווט | |
|---|---|
|
|