שלום זורין

שלום שמחה זורין (1902–1974) היה מפקד יחידת פרטיזנים יהודיים בבלארוס במהלך מלחמת העולם השנייה.

קורות חיים

שלום זורין התגורר בעיר מינסק, שם עבד כנגר. העיר מינסק נכבשה כעבור 4 ימים לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941. זורין נכלא בגטו המקומי יחד עם שאר יהודי העיר ונשלח לעבודה במחנה שבויי מלחמה. במחנה זה הכיר את סמיון גנזנקו, קצין סובייטי שבוי ובסוף שנת 1941 שניהם ברחו ליערות שבסביבת מינסק, שם הקימו יחידת פרטיזנים. אל היחידה הצטרפו תושבים מקומיים, שבויי מלחמה שברחו מהמחנות ויהודים שברחו מהגטאות שבסביבה. לאחר שמספר היהודים ביחידה גדל, החלו התנגשויות על רקע אנטישמי בין יהודים ולא-יהודים. זורין הגן על היהודים וגנזנקו, כמפקד היחידה, החליט להטיל עליו להקים יחידה פרטיזנית יהודית נפרדת. היחידה כונתה תחילה "יחידת 106" ולאחר מכן נקראה "יחידת זורין". בתחילת דרכה היו ביחידה כ-60 איש עם 15 כלי נשק בלבד, עם הזמן גדלה היחידה עד ל-800 איש. יחידתו של זורין קלטה את היהודים שנמלטו מהגטאות שבערי הסביבה. הגרמנים בסיוע משתפי פעולה הביילורוסים פשטו על אזור היערות ששם הייתה היחידה וזורין עם אנשיו נאלצו להעתיק את בסיסם ליערות נאליבוקי, באזור בו פעלו יחידות פרטיזנים רבות.

זורין ראה את משימת הצלת יהודים כמטרה העיקרית של יחידת הפרטיזנים שלו. לכן ביחידתו נקלטו לא רק גברים צעירים, שיוכלו להיות לוחמים, אלא משפחות שלמות של יהודים שברחו מהגטאות. ביחידה הוקם מחנה אזרחי ובו בעלי מקצוע, שהקימו ביער בתי מלאכה: מתפרה, סנדלריה, מאפייה, בית חרושת לייצור נקניקים, סדנה לתיקון נשק ולייצור פצצות, טחנת קמח, וכן בית חולים שדה עם רופאים יהודיים שברחו מגטו מינסק. בית החולים שירת לא רק את היחידה של זורין, אלא את כל יחידות הפרטיזנים של האזור. כמו כן במחנה הוקם בית ספר ולמדו בו כ-70 תלמידים - ילדים מכל הגילים.

ביולי 1944, לאחר שחרור האזור על ידי הצבא האדום פורקה יחידת זורין.

לאחר המלחמה המשיך שלום זורין להתגורר במינסק, עד שבשנת 1971 עלה לישראל. הוא נפטר בשנת 1974.

לקריאה נוספת

• אמיר השכל, על זיכרון ושכחה: המקרה של זורין, ביילסקי ואנילביץ', הוצאת שורשים, 2015.

קישורים חיצוניים

• שלום זורין, באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם.
• עדותה של הינדה טסמן, חברת יחידת הפרטיזנים של זורין, באתר יד ושם.
• על פעילות יחידתו של זורין, באתר יד ושם.