ויקיפדיה

קריעת ים סוף

סיפור נס מקראי
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

קריעת ים סוף היא סיפור מקראי מכונן שהתרחש במהלך יציאת מצרים, בסיפור מתואר כיצד בני ישראל עמדו בפני התקפה של צבא מצרים, כדי להצילם אלוהים בקע את ים סוף ונוצר בו מעבר יבשתי בין חומות מים דרכו נמלטו בני ישראל, וכיצד לאחר מכן נסגרו המים על צבא המצרים והטביעו אותם. לפי המסורת היהודית קריעת ים סוף הייתה בלילה של כ"א בניסן.

קריעת ים סוף, תמשיח בבית הכנסת בדורה אירופוס: משמאל, משה ובני ישראל עוברים בים. מימין, משה נוטה את ידו, והמצרים טובעים.

עיקר הסיפור מסופר בספר שמות, הוא מתחיל בפרק י"ד, פסוק א' ומסתיים בפרק ט"ו, פסוק כ"א, לפי החלוקה לפרקים. הסיפור מוזכר בספרי מקרא נוספים.[1]

תיאור האירוע

עריכה

רקע

עריכה

לאחר שנים רבות בהן משועבדים בני ישראל במצרים, שולח אלוהים את משה ואהרון כדי להוציא את העם מעבדות לחירות. הם מבקשים מפרעה לשלוח אותם אל המדבר, למרחק של שלושה ימי הליכה, כדי לעבוד את אלוהי ישראל, אך פרעה מסרב ואלוהים מכה את המצרים בעשר מכות קשות. לאחר מכת בכורות, בה מתו כל בכורי מצרים, פרעה נכנע ומשלח את עם ישראל אל המדבר.

לאחר מכן, שומע פרעה שבני ישראל לא מתכננים לחזור, ומתחרט על ששלח אותם. הוא מארגן את צבא מצרים, שכולל 600 מרכבות ועוד יחידות רבות, יוצא לרדוף אחר העם, ולוכד אותם אל מול ים סוף.

קריעת ים סוף

עריכה

קריעת הים נעשתה באמצעות רוח מזרחית עזה שהדפה את המים וייבשה את קרקעית הים. לאחר יציאת ישראל מהים, הטה משה במטהו על הים, אומרים שהים נחצה לשניים או לשנים עשר; חומות המים נפלו, והמצרים טבעו בו. בכך נחתמו שנות השיעבוד של עם ישראל למצרים. מאורע זה הוא אחד מהמאורעות המכוננים ביהדות. על פי המקרא, לזכר נס זה שרו בני ישראל את שירת הים. לפי מסורת חז"ל, אירוע זה אירע בליל שביעי של פסח, שישה ימים לאחר מכת בכורות ויציאת מצרים.[2]

המקור בתורה

עריכה
 
"קריעת ים סוף" מאת קוזימו רוסלי, תמשיח בקפלה הסיסטינית, 1482.
 
תיאור קריעת ים סוף מתוך הגדת רוטשילד, הגדה של פסח, כמנהג אשכנז, סביב 1450

הסיפור מתואר בספר שמות בפרשת בשלח פרק י"ד, פסוקים ה'–כ"ח. פרעה מלך מצרים האמין שעם ישראל יוצאים רק לשלושה ימים כדי לחוג חג לה' במדבר, כפי שבקש ממנו משה. כשנודע לו שהעם אינם מתכוון לחזור למצרים, חיזק ה' את ליבו לרדוף אחרי עם ישראל. סיבה נוספת להחלטתו היא ציווי ה' למשה שעם ישראל יחזרו לאחוריהם ויחנו סמוך לים סוף. עובדה שתביא להצגת מצג שווא בעיני פרעה כאילו עם ישראל תועים בדרך וקל יהיה להשיגם. פרעה אסף את צבאו, 600 מרכבות מובחרות ועוד מרכבות ופרשים וחיל רגלים, ורדף אחרי עם ישראל. כאשר התקרבו המצרים, זעקו עם ישראל על משה שהמצרים עומדים להורגם, ושמוטב היה להם להמשיך בעבודות הפרך מאשר למות במדבר. משה התפלל לה', אשר הורה לו להטות את מטהו על ים סוף. לאחר שהטה משה את המטה על הים, החלה רוח מזרחית עזה לנשב במשך כל הלילה. הרוח הדפה את מי הים לשתי חומות מים שביניהן מעבר, ובנוסף לכך ייבשה את קרקעית הים. במקביל, עמוד הענן שהלך לפני מחנה ישראל להראותם את הדרך ובדרך כלל היה מסתלק עם ערב לטובת עמוד האש, לא נעלם הפעם אלא חצץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים, ובכך יצר מסך ערפל שהאפיל למצרים את אורו של עמוד האש, האט מאוד את קצב התקדמותם וגרם לכך ש"לֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה".[3]

 
חציית ים סוף, פרסקו מאת אניולו ברונזינו, פאלאצו וקיו, פירנצה

עם ישראל עברו בתוך הים, בין חומות המים, במשך כל הלילה. ואחריהם נכנסו גם המצרים אל תוך הים. לפנות בוקר עיכב ה' את התקדמותם של המצרים עוד יותר, כאשר עמוד האש והענן גרמו להם להתקדם בכבדות. יש מבארים שעמוד הענן והאש הם למעשה ברקים ומטר[4] שהפכו את קרקעית הים לבוצית, ובכך גרמו לשקיעת המצרים בבוץ. וכן לשרפת אופני המרכבות. לפי חלק מהפרשנים, המם ה' את מחנה מצרים באמצעות רעמים וגרם להם לבהלה, ובעקבות כך הגיעו המצרים להכרה שה' נלחם עבור ישראל במצרים, וניסו להימלט בחזרה למצרים.

בינתיים יצאו עם ישראל מים סוף, וה' צווה את משה להטות במטהו שנית על הים, וכתוצאה מכך פסקה הרוח המזרחית שהדפה את המים, והמים נפלו על המצרים והטביעו את כולם ללא יוצא מן הכלל.

בדברי חז"ל

עריכה
 
איוואן אייווזובסקי, "ויבואו בני ישראל בתוך הים", 1891.

חז"ל במדרשים מוסיפים נופך אגדי לקריעת ים סוף. ישנם מדרשים רבים, ולהלן הידועים שבהם:

היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים - קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".[6]

  • במכילתא[7] הובאה האמירה בשם רבי אליעזר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
  • המשנה במסכת אבות[8] אומרת שעשרה נסים נעשו לבני ישראל על הים.
  • בהגדה של פסח נכתב כי המכה שהכה אלוהים את המצרים בקריעת ים סוף שקולה פי חמישה מעשר המכות שהוכו במצרים, שכן על עשר המכות נכתב[9] "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" ואילו על קריעת ים סוף נכתב[10] "וירא ישראל את היד הגדולה". כך שיוצא שלקו המצריים בים חמישים מכות ,שמונה אותם ילקוט מעם לועז
  • בתלמוד הירושלמי[11] הובא שעם ישראל נחלקו לארבע כתות כשראו את המצרים רודפים אחריהם: הכת הראשונה הציעה ליפול לים, הכת השנייה הציעה לשוב למצרים, הכת השלישית הציעה להילחם במצרים, והכת הרביעית הציעה להתפלל נגד המצרים.[12] לכת הראשונה משה ענה: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'", לכת השנייה משה ענה: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", לכת השלישית משה ענה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם", ולכת הרביעית משה ענה: "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".[13]

על פי מדרשי אגדה שונים בני ישראל נכנסו לים סוף ולא חצו אותו מצד לצד, אלא הלכו בתוכו בצורת קשת. פרשני המקרא לרבות הפשטנים שבהם קיבלו הנחה זו מטעמים שונים. מנגד הרב יעקב עמדין שלל הנחה זו.[14]

יציאת מצרים במחקר

עריכה
  ערך מורחב – יציאת מצרים במחקר

ניסיונות להסבר מדעי

עריכה

במהלך השנים, אישים וחוקרים הציעו הסברים טבעיים לאירוע שיאפשר באופן זמני לעם שלם לחצות את ים סוף. אף אחד מהם לא אומת מדעית כאירוע היסטורי.

השערה נפוצה כיום טוענת כי חציית ים סוף בעצם לא הייתה בים האדום, המזוהה עם "ים סוף" המקראי, אלא חצייה של מקווה מים אחר בו היו קני סוף. לפי דעה זו, מקור הזיהוי הוא בתרגום היווני לתנ"ך, שתרגם את "ים סוף" כ"ים האדום" (Ερυθρά Θάλασσα), ומכאן בא הזיהוי הלקוי. שורה של ארכאולוגים שבדקו את ההשערה ונחשפו לתמונות לוויין של מצרים משנות השישים לעומת מצרים כיום, הפחות מפותחת, גילו כי בעבר הרחוק הייתה ימה ששכנה בסמוך לסיני, מזרחית לדלתת הנילוס. עדויות שנאספו מן השטח מוכיחות שמקווה מים זה, ימת בלה, היה עתיר צמחייה, ונטען שהוא "ים סוף" המקראי. אולם מנגד, השערה זו מוקשה ממספר מקורות מקראיים[15] בהם הכינוי 'ים סוף' מתייחס לשלוחה המזרחית של הים הנקרא כיום 'ים סוף', דבר המהווה ראיה לכך שאכן שתי האצבעות של הים האדום נקראו בלשון המקרא בשם 'ים סוף'. אחד המקומות הבולטים הוא הפסוק: ”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (ספר מלכים א', פרק ט', פסוק כ"ו).

ישראל קנוהל מנתח את השירה המקראית הקדומה שמכילה תבניות סודיות בעלות משמעות מיסטית-דתית, שהן גימטריה של השם המפורש. הוא מנתח את פרק ס"ח בתהילים, שבו טמון המפתח להבנת הסיפור על חציית ים סוף. המזמור מתאר את ניצחונם של ראשוני הישראלים שחיו ברמת הגולן על צבאו של פרעה מרנפתח לפני כ-3,000 שנה.קנוהל מסיק כי הקרב התחולל בקרבת ימת החולה, שם טובע צבא פרעה, ולא בים סוף של ימינו.[16] ניצחון זה הוא ככל הגרעין שסביבו התפתח סיפור יציאת מצריים.

מתווה אפשרי אחד הוא הטענה שרוחות מזרחיות חזקות שנהגו לפקוד את אזור ים סוף, במקום בו קיים רכס מתחת לפני המים (אזור של מים רדודים) אשר חוצה את הים, כך שניתן היה לצעוד מחוף לחוף. הטוענים כך מוצאים ראיה לשיטתם בסיפור המקראי עצמו, שם מופיע "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם".[17] רעיון זה הוכח ניסויית, בתנאי מעבדה. מחקר מ-2010 שנערך על ידי צוות מהמרכז הלאומי למחקר אטמוספירי (NCAR) ואוניברסיטת קולורדו בארצות הברית אישר אפשרות של קריעת ים סוף כתוצאה מתהליכים הידרודינמיים הנובעים מהשפעת הרוחות על המים בתנאים מסוימים. החוקרים נקטו במיקום מסוים בדרום הים התיכון, וערכו עליו סימולציות ממוחשבות לגבי צורות שונות של קו החוף הקדום, שיאפשרו היבקעות כגון זו המתוארת בתורה. על פי המודל, בהינתן צורת U של נהר הנילוס, ולגונה רדודה לאורך החוף, הרי שרוח במהירות של 100 קמ"ש הנושבת במשך 12 שעות ברציפות יכולה הייתה לדחוף את המים בעומק של 2 מטר.[18] על פי המודלים הממוחשבים, עם תום השפעת הרוח, המים צפויים לחזור באחת למקומם ולהטביע את העוברים בהם, בדיוק כמתואר בסיפור המקראי. תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מְלוּחוֹת מזרחית לדלתת הנילוס - כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.

עוד אפשרות שהועלתה היא שאירעה התפרצות הר געש, בעקבותיה נוצרו גלי צונאמי אדירים. טיעון זה מתבסס בין היתר על ההתנהגות הסינוסואידלית של גלים, שלהם יש נקודת שיא ונקודת שפל. חלק ממניחי הצונאמי סוברים שבני ישראל הגיעו לים סוף ממש בנקודת השפל וכך יכלו לחצות, בעוד הצבא המצרי הגיע מאוחר מדי, כאשר גל הצונאמי כבר לא היה בשפל, ולכן הכה במצרים. עקב כך נבדקו התפרצויות היסטוריות וחזקות של הרי געש, וההתפרצות אשר נלקחת בחשבון היא זו שהתרחשה באי סנטוריני שבים התיכון, בין השנים 1640 ל-1525 לפנה"ס. התפרצות געשית זו, מהאדירות שידע כדור הארץ, מחקה כליל את כל התרבות אשר התקיימה באי באותה תקופה ומוטטה עימה שטח אדמה גדול. ההתפרצות גררה בעקבותיה נחשול מים גדול מאוד, גלי צונאמי אשר השפיעו על מרבית חופי הים התיכון. אלו המקשרים בין מאורע זה לכרוניקה המקראית, מניחים שבני ישראל עברו דרך אזור הדלתה, חלקו הצפוני של הנילוס. מבחינת התארוך, התאוריה מתאימה יותר לתיארוך יציאת החיקסוס (המאה ה-16 לפנה"ס) ובמידה פחותה לתארוך יציאת מצרים המוקדם (המאה ה-15 לפנה"ס). גם תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מלוחות מזרחית לדלתת הנילוס - כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.

השערה דומה היא שהתפרצות הר געש גררה עמה היווצרות קרקע על פני הים, וכך ניתן היה לעבור את הים. הנחה זו מתבססת על כך שהתפרצות געשית גורמת למפולות עצומות של לבה ובזלת על פני השטח שלרגלי ההר. כאשר הלבה או הבזלת החמים באים במגע עם מי הים הם מתקררים מיד ויוצרים שטח אדמה על פני הים, שמתקיים תקופת זמן קצרה עד קריסתו לתוך מי הים. האזור בו שוכנות ישראל ומצרים נמצא ממש על בסיס השבר הסורי אפריקני, אזור שמלוּוה בהתפרצויות געשיות. אם כך, ההתפרצות הייתה צריכה להתחולל מתוך הים, כאשר ההשערה היא שזו הייתה באזור עקבה. הסוברים כך טוענים שבני ישראל הגיעו בפרק זמן הקצר בו התקיים ה"שביל" שנוצר מהתקררות מפולת הר הגעש, ואילו המצרים הגיעו בדיוק כשהתצורה שקעה לתוך המים.

השערה נוספת מדברת על תופעת גאות ושפל חזקה למדי שפקדה את האזור בו חצו בני ישראל את הים.[19] משה דיין (מהנדס הידרוגרפי) סבור כי תופעת גאות ושפל (בצפון מפרץ סואץ), בתוספת רוחות חזקות סבירות לאותו מקום כמתואר במקרא, עשויים לגרום לחשיפת קרקעית הים, וכמו כן לשינוי פתאומי בגובה המפלס[20] באטלס דעת מקרא, צוין מקום קריעת ים סוף על פי מחקר זה.[21]

שילוב של שני סיפורים שונים

עריכה

חוקרים אשר מנתחים את הטקסט המקראי לפי השערת התעודות או מיישמים את "שיטת הבחינות" של הרב מרדכי ברויאר, רואים בפרק י"ד שילוב של שני טקסטים אשר מספרים שני סיפורים שונים בתכלית. חלוקת הפסוקים דומה למדי בין השיטות, אך בעוד השערת התעודות מיחסת חלק מהפסוקים לרובד לא-כהני קדום וחלקם למקור הכהני המאוחר יותר, שיטת הבחינות מבדילה בין פסוקים המשתייכים ל"בחינה I" ופסוקים המשתייכים ל"בחינה II".[22][23][24] ההבדלים בין שני הסיפורים מתבטאים הן בהתנהגותם של בני ישראל, הן באופיו של הנס והן בקווי דמותו של האל. על-פי אחד המקורות, האל "קורע" את הים לשניים, כך שהמים עומדים משני צדיו של שביל בחרבה, אך על-פי המקור השני - האל מייבש את הים ומסיג אותו, כמו בתופעת "שפל".

מאפיין מקור כהני / בחינה I מקור יהוויסטי / בחינה II
בני ישראל אקטיביים, צועקים לה׳, חוצים את הים בחרבה פאסיביים, מתלוננים למשה, חונים בצד בעוד הנס מתרחש
אופי הנס משה מטה את ידו על הים, וזה נבקע לשניים ואחר כך נסגר על המצרים שרודפים אחרי בני ישראל בתוכו הים נסוג בלילה בגלל רוח קדים שזימן האל, ובבוקר חוזר ומכסה על המצרים ש"נסים לקראתו"
דמותו של האל מתכנן מראש, משפיע ישירות על פרעה ועל הים מגיב למאורעות, משתמש בכוחות נוספים (עמוד האש, עמוד הענן, רוח קדים)

חלוקת הפסוקים לשני מקורות, או לשתי בחינות, מספקת הסברים למספר שאלות שעולות לאור כפילויות וסתירות שמופיעות בטקסט, לדוגמה: האם פרעה התחרט על שילוח בני ישראל בגלל השפעה אלוהית (פסוק ד׳) או בגלל שנאמר לו שהם ברחו (פסוק ה׳)? האם בני ישראל צוו לנסוע (פסוק ט"ו) או לעמוד במקום (פסוקים י"ג-י"ד)? האם הים נחצה לשניים (פסוקים כ"א-כ"ב) או רק התייבש (אמצע פסוק כ"א)? האם המצרים טבעו לחלוטין במעמקי הים (פסוק כ"ח) או שגופותיהם צפו על שפת הים (פסוק ל׳)? ועוד.

להלן הפרק בחלוקה לפי השערות אלו.[25] כפי שניתן לראות, כל סיפור עומד בפני עצמו כסיפור שלם:

מקור כהני / בחינה I רובד לא כהני / בחינה II
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן.
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ.
וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.
וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם
כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם
וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה׳ אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה׳ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם
וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

דה מיתולוגיזציה

עריכה

מספר חוקרים רואים את עלילות בעל וענת (חלקם אף מזהים אותו כמיתוס בריאה או מיתוס עם יסודות בריאה) הכנעניים כמקביל לקריעת ים סוף, במסגרתם גובר בעל על כוחות הים, ומייבש אותו.[26][27][28][29] השירה האוגריתית מהמאה ה־13 לפנה"ס, האל בעל הביס את האל ים ואת עוזריו התנין, לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון. מיתוס זה רווח בקרב עמי האזור בגרסאות שונות, ובתוך כך ניתן להזכיר גם את מיתוס הבריאה הבבלי, אנומה אליש, במסגרתו מרדוך, ראש הפנתיאון, גובר על האלה תיאמת (תהומות באכדית), היא התהום המהווה פרסוניפיקציה של כאוס מימי, מבתר את גופה לשניים, ומתוכה בורא שמים וארץ. עם זאת, זיהוי זה איננו קונצנזוס, וחוקרים רבים אחרים מזהים את עלילות בעל וענת עם סיפור המבול או עם מיתוס מאבק בין אלוהי ישראל לים שהיה מוכר לכותבי המקרא אך לא נכנס אליו.

מקובל, גם בקרב חוקרים שאינם מזהים את עלילות בעל וענת עם קריעת ים סוף, כי סיפור הבריאה הכנעני היה מוכר למחבר המקראי, ובמקורות אחרים ישנם הדים לסיפור הבריאה של המיתולוגיה הכנעני. כך, למשל, ישעיה, נ"א, ט'–י"א, וכן ישעיה, כ"ז, א', וספר תהילים, פרק ע"ד. דה מיתולוגיזציה נוספת לסיפור הבריאה הכנעני מופיעה בבראשית פרק א', שם בורא האל את התנינים הגדולים (במקור יצורים מיתולוגיים שבכוחם להיאבק בכוחות האל - אך על-פי סיפור הבריאה התנ"כי אינם אלא ברייה ברואה ככל הבריות). יש הרואים בדברי ישעיה השני כמבקשים ליצור הקבלה בין סיפור קריעת הים לבין מיתוס הבריאה הכנעני. כך, על-פי הנטען, התגברות האל על הים בבריאה וביציאת מצרים - חד הם, ולמצער כשם שהאל גבר על הים בבריאה, כך הוא גבר עליו גם ביציאת מצרים.[29]

ניתן להיווכח בקישור שבין קריעת ים סוף למיתוס הבריאה באופן מובהק יותר בשירת הים, הנחשבת ככזו המכילה רבדים של מסורות קדומות יותר. כך, בשירת הים נעשה שימוש במושג "ימין" האל, המתוארת במקורות הנ"ל במקרא כמי שגברה על הים במיתוס הבריאה באזכוריו המקראיים. בשירה, מתואר האל כמי שגובר על הים, עושה בו כרצונו, וכמי שהביא לכך ש"קפאו תהומות בלב ים" (תהומות מזוהים כגלגוליה של האלה הכנענית תיאמת). האל מתואר כמי ששולט בים ובתהומות שעושה בו כרצונו, וידו של האל שנלחמה בעבר בים היא נלחמת כעת באויבים האנושיים. יש המדגישים כי אין מדובר בקישור מקורי פרי המחקר, אלא בקישור שיש לו הד מובהק כבר בנבואת ישעיהו השני, הפונה לאל, וקורא ל"זרוע האל", אשר "מחרבת ים מי תהום רבה", "מחוללת תנין" ו"השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים". על-פי פירוש זה, הנביא מבקש מזרועו של האל לחזור כמו באותם ימי קדם ולגבור על הלים, כפי שעשה במיתוס הבריאה ובקריעתו ביציאת מצרים.

בליטורגיה היהודית

עריכה

לשירת הים נאמרת בכל יום כחלק מפסוקי דזמרא שבתפילת שחרית. כמו כן, קריעת ים סוף מוזכרת בתפילת שחרית ובתפילת ערבית בברכות קריאת שמע.

על פי מסורת חז"ל, נס קריעת ים סוף התרחש בליל שביעי של פסח[2] ולכן יש הנוהגים בלילה זה לקרוא את שירת הים, בחלק מהמנהגים בחצות,[30] ובחלק מהמנהגים באשמורת הבוקר.[31] כמו כן, השבת שבה קוראים בתורה את פרשת 'בשלח', נקראת 'שבת שירה', ורבים נוהגים לקרוא בליל שבת זו את שירת הים, ולעסוק בה[דרוש מקור].

"קשה כקריעת ים סוף"

עריכה

הביטוי "קריעת ים סוף" מופיע לראשונה בספרות התנאים בשם רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא, ובפיוט "דיינו", פיוט שנכתב לדעת חוקרים רבים עוד בימי בית שני.[32]

הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" מוזכר בספרות חז"ל, בקשר לפרנסה ("קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף"[33]), לנישואין ("קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"[34]) ולצורכי הגוף ("קשין נקביו של אדם... כקריעת ים סוף"[33]). לדעת אביגדור שנאן, אין הכוונה שקשה לאלוהים לבצע מעשים אלה, אלא שהם נפלאים ואדירים ומרשימים כקריעת ים סוף. בעיני האדם, מדובר בעניינים טבעיים ומובנים מאליהם, וחז"ל מבקשים ללמד כי הם ניסים גדולים לא פחות מאשר קריעת ים סוף.[32]

אך לאורך השנים, הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" הפך לניב שמשמעותו דבר שקשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לעשותו,[35] דבר קשה ומסובך, הדורש מאמצים רבים.[32]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קריעת ים סוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למשל בספר תהילים פרק קלו, יג-טו
  2. ^ 1 2 סדר עולם רבא פרק ה. רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ב, עמוד ב' דיבור המתחיל "שירה על הים" ורש"י על ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ה'.
  3. ^ ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ'.
  4. ^ רשב"ם וראב"ע על ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ"ד. ספר תהילים, פרק ע"ז, פסוק י"ח, ופרשני המקרא שם. פרשנים נוספים במאמר 'סיפור קריעת ים סוף'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב' - דף ל"ז עמוד א'.
  6. ^ מסכת סוטה לו, ל"ז, מכילתא בשלח - ויהי ה).
  7. ^ מכילתא בשלח השירה ג' וזוהר חלק ב' ד' ב'
  8. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ד'
  9. ^ שמות ח טו
  10. ^ שמות יד לא
  11. ^ ירושלמי תענית ב ה
  12. ^ קרבן העדה מסכת תענית פרק ב הלכה ה
  13. ^ ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"ג-י"ד.
  14. ^ אהרון בורנשטיין, קריעת ים סוף מגדים, כג (שבט תשנ"ה).
  15. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"א, ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק כ"ה, ספר דברים, פרק ב', פסוק א', ועוד.
  16. ^ ישראל קנוהל, השם, ישראל: דביר
  17. ^ ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ"א
  18. ^ Parting the waters: Computer modeling applies physics to Red Sea escape route(הקישור אינו פעיל, 13 באוקטובר 2016); Dynamics of Wind Setdown at Suez and the Eastern Nile Delta. מחקרים קודמים הצביעו על אפשרות כזו, אך הצריכו רוח בעוצמת הוריקן; במחקר זה נקבע מיקום אחר ממחקרים קודמים ונערכו מודלים אחרים, וכך ניתן היה להגיע למהירות רוח סבירה יותר.
  19. ^ אוסביוס מקיסריה – 27 ,Praeparatio evangelica IX; חיוי הבלכי – הובא בפירושו של אבן עזרא על ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ"ז.
  20. ^ משה דיין, קריעת ים סוף לאור מדעי הטבע, בית מקרא טבת-אדר תשל"ח. ובאתר jstor כאן
  21. ^ אטלס דעת מקרא, ערך שירת הים עמ' 102, הוצאת מוסד הרב קוק
  22. ^ שחר ענבר, ״קריעת ים סוף - מה באמת קרע שם?״ בפודקאסט ״עושים תנ״ך״
  23. ^ ריצ׳ארד פרידמן, ״מי כתב את התנ״ך״, עמ׳ 224 וראו גם את חלוקת הפסוקים באנגלית לפי שיטתו.
  24. ^ הרב יהודה ראק, בשלח - סיפור קריעת הים לפי ״שיטת הבחינות״, באתר ״תורת הר עציון״
  25. ^ חוקרים שונים הצביעו על חלוקות מעט שונות. החלוקה כאן מבוססת על פרידמן ומקובלת בעיקרה גם על ענבר, הרב זאק וחוקרים נוספים.
  26. ^ זקוביץ יאיר, "יציאת מצרים – המפץ גדול, עיון בתהילים קי"ד", ספר מיכאל, אבן יהודה 2007, עמ' 81 – 96, בעמ' 82, 84 ו-88; להרחבה ראו התנ"ך: ספר רב מהפכות | שיעור 1 - מהפכת האמונה | פרופ' יאיר זקוביץ, נבדק ב-2023-03-19
  27. ^ ד"ר רוני מגידוב, תהילים קי"ד, באתר מכון שלום הרטמן, ‏03.02.2023
  28. ^ Gordon Lindsey, The Exodus as a Creation Story, The Bible's in My Blood, ‏2018-09-27 (באנגלית)
  29. ^ 1 2 צוללים אל הים הקדום (ד"ר יעל אברהמי), באתר רשת עושים היסטוריה
  30. ^ מחזור קול יעקב לפסח עמוד 167
  31. ^ יסוד ושורש העבודה. לשון חכמים חלק א סימן נו
  32. ^ 1 2 3 אביגדור שנאן, "קשה כקריעת ים סוף" או: מה למוסד הנישואין ולקריעת ים סוף?, באתר מקרא.נט
  33. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ח, עמוד א'
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'. ותלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ב', עמוד א'.
  35. ^ קשה כקריעת ים סוף, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קריעת_ים_סוף&oldid=39794919"