יעקב פרנק

יעקב פרנק (בפולנית: Jakub Frank;‏ 1726 – 10 בדצמבר 1791) היה מיסטיקאי ומנהיג יהודי אנטינומיסטי שהגדיר את עצמו כמשיח בפולין של המאה ה-18. פרנק סחף אחריו כת מאמינים, והוא נחשב אחד מממשיכי דרכו של שבתי צבי. הוא ייסד את כת הפרנקיסטים , ובסתיו 1759 התנצר עם קבוצה מתלמידיו. זמן קצר לאחר מכן סר חינו בעיני המלך והוא נכלא במנזר צ'נסטוחובה.

יעקב פרנק
Jakub Frank

לידה	1726 קורוליבקה , האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה	10 בדצמבר 1791 (בגיל 65 בערך) אופנבך על המיין, נסיכות איזנבורג-בירשטיין
שם לידה	יַעֲקֹב יוֹסֵף בן יְהוּדָה לייב
מדינה	האיחוד הפולני-ליטאי
מקום קבורה	אופנבך
השקפה דתית	פרנקיזם, נצרות קתולית, אסלאם, יהדות, נצרות אורתודוקסית

פרנק החיה מחדש את השבתאות, תנועתו של שבתי צבי, בגלגול חדש. יש הטוענים כי פרנק לא היה מקובל, וכן חתר לפשטות בהגותו, לעומת הגותו של נתן העזתי. בכת שגיבש היו נוהגים כלפי חוץ כיהודים, ובסתר על פי מנהגיהם. כדי לזכות באהדת הכנסייה קבע את עיקרי הכת כדומים מאוד לעיקרי הנצרות, אולם בפנים כפולות: הוא השתמש בכינוי "משיחו שישוב" לתיאור שבתי צבי, בעוד הכנסייה הבינה שהכוונה לישו.

לצד שבתי צבי, נחשב פרנק כסמל של משיח שקר ביהדות.

רקע היסטורי

בסוף המאה השבע עשרה התקיימו אגודות חשאיות של שבתאים (חסידי שבתי צבי) במזרח פולין (כיום אוקראינה), במיוחד בפודוליה ובגליציה.

בציפייה למהפכה המשיחית, הפרו שבתאים אלה את החוקים והמנהגים היהודיים. רבני פולין ניסו לאסור את "הכפירה השבתאית" בעצרת לבוב ב-1722.

ראשית חייו

פרנק נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה (לטענת ש"י עגנון ואחרים פרנק נולד בבוצ'אץ' ושב להתגורר בה לאחר חזרתו מטורקיה; עגנון אף מצביע על מיקום ביתו של פרנק), למשפחה שבתאית, בשנת 1726. בצעירותו עקרה משפחתו לרומניה, שם התגוררו בצ'רנוביץ ובסניאטין. פרנק הצהיר שלא למד תלמוד ושכל עיסוקו היה בקבלה.

בגיל שתים-עשרה החל לעבוד כשוליה אצל סוחר מבוקרשט שלקחו עמו לטורקיה. כסוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות, פרנק הרבה לנסוע ולבקר בשטחים העות'מאניים, שם זכה בכינוי "פרנק", שם שניתן בדרך כלל במזרח לאירופים. בשנת 1752, הוא נישא לחנה כהן בעיר ניקופול שבבולגריה, ובין השנים 1752–1755 חי באיזמיר ובסלוניקי, שבהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק להתנבא וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, ושהוא המשיח.

פעילותו המשיחית

בשנת 1755 עזב פרנק את טורקיה וחזר לפולין, עם קבוצה גדולה של חסידים שהתלקטו סביבו. הוא היה עובר מעיירה לעיירה ומפיץ את משנתו. היו עיירות, כדוגמת בוסק וגליניאני, בהן רוב היהודים הפכו לפרנקיסטים. אחד ממעריציו היה הנביא השבתאי יהודה לייב קריסא מנדבורנה. חברי הכת התפרסמו בפולחנם הקבלי. בין השאר נהגו להתפלל בשפת הלאדינו, שלמד בעת שהותו בבלקן, בנימוק שבשפה זו טמונים סודות קבליים נשגבים. עם זאת, פרנק הצמיד לעצמו עוד בטורקיה את שם המשפחה "פרנק", כדי להורות על מוצאו האירופי.

בכ"ו בשבט תקט"ז (27–28 בינואר 1756) נחשף פולחנה של הכת. ביום זה הגיעו פרנק וחסידיו לעיירה לנצקורונה שבגליציה, על גבול מולדובה וקיימו אספה ומסיבה בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם. לפי העדויות, התפשטה במהלך המסיבה אחת החוגגות מבגדיה בעת קבלת שבת (לפי גרסה אחת הייתה זו אשתו של רב העיירה). החוגגים הניחו על ראשה כתר של ספר תורה ורקדו סביבה כשהם מנשקים אותה ומכנים אותה בשם "מזוזה". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את החגיגה באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות, ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה, ולפי מקורות שונים, התאסלם שם בעיר גיורגיבו עם כמה מחסידיו בשנת 1757. השלטונות העבירו את העצורים לידי בית הדין הרבני בעיר סטנוב, בה נחקרו ונגבו עדויות. רבים מבני החבורה הצהירו על רצונם לחזור בתשובה ממעשיהם, והודו כי קיימו אורגיות, בעלו נידות וחיללו שבת וימי צום, כחלק מהפולחן הדתי של הכת. בית הדין גזר מלקות על כל המשתתפים, ואלו שסירבו להתחרט הוחרמו.

ציור המתאר את מותו של פרנק

בשנת 1757 הוחרמו פרנק ואנשיו על ידי רבני מחוז ברודי בגליציה, שהתכנסו בעיר זו. הפרנקיסטים נאלצו לברוח, והגיעו עד לקמניץ-פודולסקי, שם קיבלו את חסותו של הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבובסקי (פול'). דמבובסקי הורה לקיים ויכוח בין הפרנקיסטים לרבני היהודים, שהחל בב' בתמוז ה'תקי"ז, ונמשך כשמונה ימים. בל' בתשרי תקי"ח פסק דמבובסקי כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקרון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. זמן קצר לאחר מכן חלה דמבובסקי ומת.

בשנת 1759 חזר פרנק לפולין ואסף את חסידיו מחדש. הפרנקיסטים פנו אל הכנסייה הקתולית והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך קודם לכן ויכוח פומבי נוסף עם היהודים, בו יוכיחו את נכונותה של עלילת הדם. הוויכוח נערך בעיר לבוב בכ"ג בתמוז תקי"ט, כאשר בראש הרבנים עומד הרב חיים הכהן רפפורט, רבה של לבוב. בסיום הוויכוח קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד אוגוסט השלישי, מלך פולין, ששימש סנדקו.

תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאל, והפניית תפילותיהם אליו. טיעונו המרכזי של פרנק מאז ולהבא היה כי הדת הקתולית, או בלשונו "דת אדום", היא היחידה שבצילה יכולים בני הכת להמשיך בפולחניהם באין מפריע. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

בשנות מאסרו של פרנק השתקעו חסידיו בוורשה, בקרקוב ובסמוך לצ'נסטוחובה, ובעוד הם ממשיכים להתחזות לקתולים, המשיכו לקיים את פולחניהם. תנאי מאסרו של פרנק הוקלו בהדרגה והתאפשר לו לקבל אורחים ולקיים טקסים. חסידיו, מצידם, ייחסו למאסר משיחם משמעויות מיסטיות, בדומה למאסרו של שבתי צבי במבצר גליפולי, וכינו את המצודה "תרעא דרומי" (שערי רומי, שעל פי המסורת יושב בהם המשיח). מקורות מוסרים על ניסיונות של הפרנקיסטים להשתלט על קהילות יהודיות, ועל עלילות דם נגד יהודים שנרקמו על ידם^{[דרוש מקור]}.

בעיצומה של מלחמת האזרחים שפרצה בפולין בשנת 1768 שלח פרנק שליחים לראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית כשהוא מצהיר כי ברצונו לעבור לדתם עם עשרים אלף יהודים נוספים, וכי ממשלת פולין מנסה למנוע זאת באמצעות מאסרו. ראשי הכנסייה כמעט שהתפתו להצעתו של פרנק, אך אז התערב הסוחר היהודי ברוך מקונסטנטין, שהיה מחותנו של רבי יעקב עמדין ומשונאיהם הגדולים של הפרנקיסטים. הוא הודיע לראשי הכנסייה הרוסית כי פרנק הוא אדם הפכפך ולא-יציב, שכבר המיר את דתו מספר פעמים, מיהדות לאסלאם ומאסלאם לקתוליות. הרוסים דחו את פנייתו של פרנק.

בזמן חלוקת פולין הראשונה (1772) כבשו הרוסים את צ'נסטוחובה ושחררו את כל האסירים הפולנים, ובהם פרנק. פרנק אסף את חסידיו הנפוצים ברחבי פולין ועבר אל העיר המוראבית ברין (אז חלק מארצות כתר בוהמיה) שם התקבל בביתה של בת דודתו שיינדל אמו של משה דוברושקה. בברין התרבו חסידיו, ושרידי כתות שבתאיות שונות התלקטו סביבו. הוא הקים סביבו חצר מעין מלכותית, ופעל מספר שנים באין מפריע, למרות התנגדות נמרצת של הרבנים.

בקיץ 1775 נפגשו פרנק ובתו אווה עם הקיסר יוזף השני ועם אימו מריה תרזה, ובשנת 1776 הגיש בקשה לקבלת תואר ברון באימפריה, אך סורב. עם זאת, המשיכו פרנק ובתו להיפגש פעמים רבות עם הקיסר בשנים 1777–1781, ואף היו שמועות על רומן לכאורה של יוזף עם אווה. הקשר עם הקיסר השתבש בשנת 1786, ופרנק נאלץ לשלח מברין את חסידיו הזרים, ובסופו של דבר עזב את ברין בהמשך אותה שנה, לאחר שפרע בקושי את חובותיו הגדולים.

פרנק וחצרו עברו דרך פרנקפורט שבגרמניה, ובאישורו של הנסיך המקומי השתקעו באופנבך על המיין הסמוכה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.

כמו בכל מקומות נדודי הפרנקיסטים, כלל פולחן הכת מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, מתירנות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. לפי מקורות שונים התקיימו בכת אורגיות המוניות וחילופי נשים. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.

מותו ויורשיו

אווה פרנק בתו של יעקב

פרנק מת בג' בטבת ה'תקנ"א (10 בדצמבר 1790) באופנבך. בתחילה הוזכר משה דוברושקה כמי שעתיד להחליפו, אך לבסוף תפסה את מקומו בהנהגת הכת בתו רחל, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

אסופה חלקית מתורותיו של פרנק נרשמה על ידי תלמידיו בספר דברי האדון שמצוי בכתבי יד. הספר תורגם על ידי פאניה שלום, אך לא הודפס בשלמותו מעולם. בשנת 1997 פרסמה רחל אליאור מהדורת ביניים של הספר על סמך כתב היד של תרגומה של פאניה שלום, ובה פורסמו חלקים נבחרים מהספר.

המחקר וההתייחסות ליעקב פרנק לאחר מותו

בניגוד לשבתי צבי שעל אף קיבוע שמו כנביא שקר, המשיכה דמותו להיתפס במאות שחלפו לאחר מותו כבעלת חשיבות לאומית ואף רומנטית, הרי שאצל יעקב פרנק אימצו רוב החוקרים והכותבים את כתביו האורתודכסיים והחריפים נגדו של יעקב עמדין. החוקר יונתן מאיר כותב: "שבתי צבי הפך סמל לגואל שכשל ואילו פרנק נותר סרוח בשלולית עכורה.". דמותו משכה דווקא את אלו שחיפשו את החלק המיני והפרוורטי בדמותו, כפי שעשה אף יצחק בשביס זינגר שפרסם ב-1936-1935 בפארווערטס רומן בהמשכים, "דער זינדיקער משיח" (המשיח החוטא).

גם בספרות המחקר, למשל ב"דברי ימי ישראל" של היינריך גרץ, (שנות ה-60 של המאה ה-19), תפיסתו של פרנק הייתה בראש ובראשונה כשרלטן ונוכל. למרות שחלק גדול מאותם חוקרים מוקדמים חלק על התפיסות הרבניות ששררו במחצית השנייה של המאה ה-18, הם העתיקו את דברי הרבנים שעמדו במלחמה מול השבתאות . ב-1937 טען גרשם שלום במאמרו "מצווה הבאה בעבירה (להבנת השבתאות)" כי רוב ספרות המחקר נגועה במילות גנאי חוזרות ונשנות על שבתי ועל אלו שבאו בעקבותיו ושהקורא אינו יכול אלא לתמוה על ריבוי הכינויים של רמאי ונוכל. לטענת שלום, רוב אותם חוקרים מוקדמים חוזרים על הביטוי "חתירה תחת היהדות", אך אינם מנסים לחקור מה הם שורשי אותה חתירה ולאן היא מובילה. אולם גם גרשם שלום כתב על פרנק שהוא "מנהיג דתי שהוא אדם מושחת ובליעל באמת, ספק רמאי ספק מנוול". למרות זאת, שלום תרם רבות לביאור תורתו של פרנק והסמיך את התאולוגיה שלה על יסודות היסטוריים ופילולוגיים. לדברי אהרן זאב אשכולי, הובן בעת החדשה כי "השבתאי לא היה כופר מופקר אלא כוסף לגאולה, שברוב כיסופיו לא היה מסגל לחזור לתוך חיי הצפייה המתמדת והסבלנית לגאולה.". אשכולי אף כתב כי שבתאי צבי היה הראשון אחרי 1,500 שנה שגילה עניין בתורת ישו. עניין שתחילתו התנגדות רעיונית וסיומו פשרה ואף ברית. עם השמד שהוביל פרנק נסתם הגולל על תנועת השבתאות. בכך אפשר פרנק לקהל ישראל להתבצר ולהקים לו גדר והציפייה למשיח נשארה בתוקפה.

במקביל החל גם מחקר היסטורי פולני, שחלוצו היה אלכסנדר קרויזהאר (גר') (1895) והמשיך בו מאיר בלבן בספר "לתולדות התנועה הפרנקית" (תרצ"ד-תרצ"ה), שעסק בעיקר בוויכוחים הפומביים שנערכו בין הפרנקיסטים ונאמני התלמוד ובעלילת הדם בוויסלוויצה ב-1760.

רק במאה ה-21 צעד המחקר צעד משמעותי נוסף עם מחקריו של פאבל מצ'ייקו. מצ'ייקו שם את פרנק בקונטסט של שרלטנים אירופאיים אחרים שפעלו במאה ה-18 ומראה את פרנק לא כחוליה ברצף של מינות שבתאית, ולא כמשיח שקר, אלא כגואל אנרכי שחזונו הסינקרטיסטי לא הובן ונדחה על ידי רבנים וכמרים. ספרה של אולגה טוקרצ'וק, "ספרי יעקב", ממשיך מגמה זו ומצייר רב־תרבותיות תוססת שנעלמה, אך יש לזכור כי הוא נכתב מנקודת מבט של ההיסטוריה הפולנית וכי מדובר ברומן היסטורי ולא במחקר היסטורי.

לקריאה נוספת

מקורות ראשוניים

• ספר דברי האדון. תרגמה פניה שלום. מהדורת ביניים בעריכת רחל אליאור, 1997
• הכרוניקה – תעודה לתולדות יעקב פרנק. תרגם מפולנית וההדיר הלל לוין, ירושלים תשמ"ד

מחקרים

• גרשום שלום, מצווה הבאה בעבירה. בתוך: מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה. ירושלים תשל"ד: עמ' 9–67 (מאמרו פורץ הדרך של גרשום שלום משנת תרצ"ז, בו החל המחקר המודרני בנושא)
• גרשום שלום, התנועה השבתאית בפולין. בתוך: מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה. ירושלים תשל"ד: עמ' 68–140 (פורסם במקור תשי"ד)
• רחל אליאור, 'ספר דברי האדון' ליעקב פרנק: ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה. בתוך "החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם", ירושלים תשס"א, כרך ב'. נוסח מקוון חופשי באתר פרויקט בן יהודה
• בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט^{[דרושה הבהרה]}
• פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, מרכז זלמן שזר, 2016. המקור האנגלי פורסם בשנת 2011 בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. זהו המחקר המדעי המעודכן ביותר בנושא יעקב פרנק והפרנקיזם, ומסתמך על תעודות שלא היו מוכרות קודם, לרבות מסמכים מהארכיונים הסודיים של הוותיקן.

יצירות ספרות המבוססות על חייו, וביקורות עליהן

• אולגה טוקרצ'וק, ספרי יעקב, הוצאת כרמל, 2020
• רחל אליאור, על יעקב פרנק ועל ספרה של אולגה טוקרצ'וק, ספרי יעקב. הארץ, תרבות וספרות, 24 במרץ 2020. זמין בפרויקט בן יהודה.
• פלא אוהד אזרחי, אפלה זוהרת, הוצאת דופן, 2020. רומן היסטורי עם פרשנות חדשה לפרשת יעקב פרנק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יעקב פרנק בוויקישיתוף

• כתבי יעקב פרנק בפרויקט בן-יהודה
• ספר דברי האדון, מהדורת ביניים בעריכת רחל אליאור
• פרופ' מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפרנקית, תל אביב תרצד, באתר היברובוקס
• אורי יואלי, פרנקי הולך לגיהנום, מתוך המגזין "מארב"
• אברהם יערי, ‏שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק, באתר "דעת"
• משיחי שקר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ישראל יעקב יובל, לחם ויין? לא בבית כנסייתנו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2011
• רחל אליאור, 'ספר דברי האדון' ליעקב פרנק: אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה, בתוך: הנ"ל (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום, ירושלים תשס"א, (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים טז-יז), כרך ב, עמ' 471–548
• יונתן מאיר, תולדות המתעתע המופלא, תרביץ 80, 2012
• פרופ' מיכאל הרסגור, מתוך שעה היסטורית -"על משיח השקר יעקב פרנק"
• נדב הלפרין, יעקב פרנק ומלחמות היהודים: שיחה עם פרופ' רחל אליאור, על דמותו חסרת הבושה. "אש זרה", פודקסט (הסכת) באתר תאגיד השידור הישראלי
• יעקב פרנק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יעקב פרנק (1726 בערך-1791), דף שער בספרייה הלאומית