חטא העגל

חֵטְא הָעֵגֶל הוא סיפור מקראי על חטא ועונשו, המופיע בפרשת כי תשא. בני ישראל יצרו פסל זהב בדמות עגל כדי שיוכלו לסגוד לו לאחר שמשה נעלם לכאורה. הדבר אירע בחורב אשר במדיין בתאריך בחודש השלישי ליציאת מצרים, לאחר שמשה עולה להר ומתמהמה ימים רבים ולא יורד מתן תורה כעבור זמן מה לאחר שמשה בושש לבוא, דרש העם מאהרון שייצר להם את עגל הזהב כמו העגל בו האמינו במצרים. בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון.

מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן

עגל הזהב כסמל עבודת אלילים, אמונה בפסל, תמונה ומסיכה, אמונה רוחנית ונהירה אחר אמונות פגאניות במקום להתמקד בחיים (איור לשיר מאת היינה)

הסיפור מופיע בספר שמות, פרק ל"ב. החטא מתואר בפסוקים א'–ו', והעונש וההשלכות המיידיות של החטא מתוארים בהמשך הפרק.

מעשה חטא העגל

סיפור החטא

כחמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר (לפי התלמוד, בז' בסיוון) למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות הברית.

בטקסט נאמר כי מי שניהל את יצירת העגל ועבודתו הוא אהרון, דבר היוצר קושי שכן אהרון מצטייר כחוטא. כדי ליישב את הקושי, פרשנים שונים גרסו כי כדי לעכב את העם ממעשי עבודה זרה עד לשובו של משה, ביקש מהם אהרן להביא את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם, בתקוה שאלו תסרבנה לוותר על התכשיטים; אך הנשים הביאו בשמחה את תכשיטיהן, ובעל כרחו זרק אהרן את התכשיטים לאש, מחשש שהעם ירצח אותו אם לא ימלא את רצונם. מיכה (מיוצאי מצרים) זרק לאש טס זהב שהיה חרוט עליו "עלה שור" (בטס זה השתמש משה רבנו להעלאת ארונו של יוסף ממימי היאור בו היה מונח). ומכל זאת נוצר "עגל הזהב". אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשובו של משה, אך למחרת העם השכים קום ועבד את העגל.

מעשה העגל מפורט בספר שמות, פרק ל"ב:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

— ספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים א'–ו'

לאחר החטא

ערך מורחב – שבירת הלוחות

משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897.

בזמן שמשה היה על ההר וקיבל את לוחות הברית, שלח אותו אלוהים לרדת מן ההר אל העם: ”לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות, ל"ב, ז'). כאשר משה ירד מההר, מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו והפתעתו שבר משה את לוחות הברית בתחתית ההר.

משה שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. בני לוי הרגו כ־3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא ידוע במגפה, ועל פי דרשת חז"ל גם עקב שתיית המים.

המניעים לחטא

לפי רש"י הסיבה לחטא העגל היא טעות בחשבונם של בני ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר כולל יום עלייתו, ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, מלבד היום שבו עלה להר. בני ישראל, חשבו כי משה מת, (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמותו של משה בענן כשהוא שוכב כמת) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם.

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, מפני שלא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש שאינו בעל ממשות באופן פיזי.

על פי שמות רבה, הגורמים המרכזיים לחטא העגל היו הערב רב שנספחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה. ההוכחה לכך היא בדברי החוטאים, שאמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", ולא "אלה אלהינו ישראל".

לפי הכוזרי לא היה החטא חטא של עבודה זרה, אלא של ניסיון לעבוד את הקב"ה דרך צורה חומרית לעובדו ולהתחבר אליו דרכה, וחטאו בכך שלא שעו לאזהרתו להתרחק מן הצורות והפסלים ולא להשתמש בהם אף לא במשמעות ומטרה כגון זו. ”וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה”. ראיה חזקה לדברי הכוזרי ישנה בפסוקים בהם רואים הקבלה בין יחסם של בני ישראל למשה לבין יחסם לעגל – "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו... ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". מפסוקים אלה נראה כי העם ראה במשה כמתווך בינם לבין האל וכמנהיג בשם האל, וכאשר הוא לא ירד מההר, הם ביקשו ליצור מתווך ומנהיג חלופי, באופן שבו היה נהוג באותם ימים של עבודת אלילים, בניית פסל שמייצג את האל.

חטא העגל בפרשנות הנוצרית

חטא העגל נוצל כדי לנגח את ישראל. לפי הפרשנות הנוצרית, חטא העגל מהווה מעשה של בגידה בה' והפרת ברית-סיני. לפי פרשנות נוצרית זו גם המשמעות הסמלית של שבירת הלוחות על ידי משה, שהבין כי משהפר העם את הברית הוא אינו ראוי לה יותר.

על פי פרשנות זו, המצוות שניתנו לבני-ישראל לאחר חטא העגל אינן אישוש של הברית, אלא עונש או אפילו קללה שהוטלה על בני ישראל כדי למרקם מעוונם ולרסן את נטיותיהם השליליות. כך הם מסבירים למה אין יותר צורך בעול-עונש זה עבור מי שקבל את האמונה הנוצרית.

חטא העגל בפרשנות היהודית

הפרשנות היהודית בימי הביניים הרבתה להתמודד עם הפרשנות הנוצרית. יש פרשנים (רש"י, לדוגמה) שהדגישו הן את חומרת החטא, הן את כוחה של תשובה ואת חידוש הברית עם כתיבת הלוחות השניים. ויש פרשנים (רשב"ם, לדוגמה) שסברו שאין החטא מהווה בגידה אלא רק שטעו בני ישראל לחשוב שרוח הקודש ידבר אליהם דרך העגל, כפי שהוא מדבר אליהם דרך הנביאים. ויש שפרשו, כמו ריה״ל בכוזרי, שחטא העגל היה ניסיון לעבוד את אלוהי ישראל דרך צורה חומרית, באופן שנוגד את אזהרתו להתרחק מן הפסלים. בכך, החטא נותר בעינו, אך הוא איננו בגדר עבודה זרה, שכן הפולחן עדיין מוכוון כלפי אלוהי ישראל.

השוואה לפולחני עגל אחרים

במקרא

חטא העגל בציור קיר בדורה אירופוס מהמאה ה-3

פולחן לעגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם במשפט זהה לזה של אהרן: "-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (מלכים א', י"ב, כ"ח)

יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל. בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה אונקלוס לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה". יהודה קיל הוסיף שירבעם קרא לבניו (אביה ונדב) על שם בני אהרן הגדולים (נדב ואביהוא) שעליהם אמר משה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד", אלא שהשם 'אביהוא' הוחלף ב'אביה' בשביל לשוות לו סגנון תאופורי.

לפי חלק מחוקרי ספרות המקרא היחס בין העגלים הוא הפוך; חטא העגל המופיע בספר שמות, לא קדם לעגלי ירבעם, אלא נועד לביטוי יחסו העוין של המקרא כלפי דמותו של ירבעם, ובמקביל נועד לבקר את דמותו של אהרן, על ידי השוואתו לירבעם.

אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, הושע, י"ג, ב'). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (מלכים ב', י', כ"ט: רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן). מסקנה אפשרית מכך היא שפולחן העגל היה נפוץ ולגיטימי בממלכת ישראל, אך כותב סיפור העגל, המופיע בספר שמות, היה ממתנגדיו.

בעמים אחרים

במצרים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: חסרים מקורות.

פולחן פרים ופרות היה פולחן מקובל וידוע במצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, והיה מקודש, וכן דמותה של האלה בת, אלה קדומה שהוחלפה באלה חתחור, הייתה דמות פרה. גם חתחור עצמה תוארה בדמות פרה, או כאישה בעלת קרני פרה.

בנקרופוליס של העיר ממפיס (סקארה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב. השערה זו הוצגה כבר במדרש שמות רבה (מג' ח'), כלימוד זכות על חטא העגל: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" – מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים? [...] ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל".

בכנען

צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל

ראש האלים בפנתיאון הכנעני, אל, מתואר לעיתים כשור וגם כאשר מופיע בדמות אדם יש לו קרני שור. מקובל לחשוב שפולחן העגל בממלכת הצפון המשיך את המורשת הכנענית הזו. ישראל קנוהל הציע שייצוג יהוה כעגל היה חלק מתהליך של חיבור אל ויהוה לישות אלוהית אחת, בה הם מיוצגים כאב ובן – שור ועגל. התייחסות זו עולה בקנה אחד גם עם קריאת העם "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – אלים ברבים. התייחסות כזו לאלים רבים כאחראים להעלאת ישראל ממצרים מצויה במקומות נוספים במקרא (למשל, בסיפור מלחמת אבן-העזר נגד הפלשתים בספר שמואל א').

בתרבות

• חטא העגל מוזכר בשיר "אהרון אהרון" של טיפקס.

ראו גם

• מעמד הר סיני
• ערב רב

לקריאה נוספת

• בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית – התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א, עמ' 239–268.
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96–102.
• ישראל קנוהל, השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ויציאת מצריים, ישראל: דביר, 2012. פרק שמיני: עגל הזהב והאל סין, עמ' 89–94.
• הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן – חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט – ניסן תש"ע, עמודים ל–מ.
• הרב שמעון כהן. מעשה העגל, מפי כהן – שמות, הוצאת בית מוריה, 2016, עמודים 377–392.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חטא העגל בוויקישיתוף

• מאמרים על חטא העגל ב"אתר הניווט בתנ"ך"
• מאמר על חטא העגל ומשמעותו באתר "אש התורה", מאת הרב שרגא סימונס
• פרופ' יאיר זקוביץ; פרופ' אביגדור שנאן, האם היה חטא במעשה עגל הזהב?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דויד פרץ, על "עגל הזהב" של אהוד בנאי ושמות פרק לב, באתר מיזם 929
• עבודת העגלים בישראל, באתר "דעת – לימודי יהדות ורוח"
• רוחמה וייס, עגל הזהב: מנהיגות כושלת או מבצע שלום נועז?, באתר ynet, 13 במרץ 2009
• חטא העגל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עגל הזהב, דף שער בספרייה הלאומית