סבירות
סבירות היא הערכה גסה של הסיכוי או הנאותות להתרחשות של אירוע. להבדיל מהסתברות, הניתנת לכימות חישובי מדויק כמספר בין 0 (מאורע בלתי אפשרי לחלוטין) לבין 1 (מאורע ודאי), סבירות עוסקת בחיזוי פחות מבוסס, ולכן מקובל להציג את מסקנותיה בצורה עמומה בלתי מספרית בלבד, כגון "סבירות גבוהה", "סבירות נמוכה" וכדומה.
בעולם המשפטי משתמשים במונח סבירות בהקשר לאדם הסביר ולמבחן הסבירות.
קבלת החלטות
עריכהאנשים העוסקים בתחומים רבים כגון משפטים, כלכלה ועסקים, פוליטיקה וממשל או סוגי מודיעין (כגון מודיעין צבאי או מודיעין משטרתי), נדרשים לקבלת החלטות על סמך מידע חלקי, שתרומתו להבנת המצב אינה ניתנת למדידה כמותית. בעת קבלת החלטות כאלה יש להעריך באופן גס את סבירות התרחשותו של אירוע מסוים.
דוגמה נודעת לחשיבותה של הערכת סבירות מהימנה, היא ההערכה של מחלקת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".
אופן הערכת הסבירות
עריכההפילוסופים מגדירים שלושה סוגים תקינים של הגעה למסקנות: לוגיקה (סוג החשיבה המקובל במתמטיקה, כולל בתורת ההסתברות), השכל הישר (common sense, תחושה בלתי מוסברת המובילה אדם מנוסה ונורמטיבי אל המסקנות הנכונות) ומטאפיזיקה. הלוגיקה, בניגוד לשכל הישר, ניתנת לניתוח חד משמעי ופעמים רבות גם לניתוח כמותי. אולם, לא כל ההחלטות בחיי היומיום ולא כל ההחלטות המקצועיות יכולות להישען על הלוגיקה לבדה. על כן, נותר מקום רב לשיקולים על פי השכל הישר.
דרך אחת להצדיק באופן לוגי החלטות שבמקורן קשה לגזור אותן מן הלוגיקה היא דרך הניסוי. דרך זו מקובלת בחלק נכבד מתחומי המדע, אך לא בכל תחומי המדע והעיסוק היא אפשרית. במקרים בהם בלתי אפשרי לגזור החלטות באופן לוגי טהור ובלתי אפשרי לערוך ניסוי (או לסקור תוצאות ניסויים) יש לקבל החלטה על סמך התחושה המופשטת של השכל הישר. יש המכנים תחושה זאת בשם "הסתברות הכרתית".
סבירות בהקשרה המשפטי
עריכהסבירות משפטית – מהי?
עריכהמתוך המשמעות הכללית של המונח "סבירות" נגזרת משמעותו בהקשר המשפטי. בהקשר זה מופיע המונח בשני הקשרים:
- האדם הסביר, דהיינו האדם הממוצע (או השכיח), האדם המקובל, הנורמטיבי, בעל שיקול הדעת הנאות. מונח זה משמש בתחומי משפט רבים, כגון: בדיני חוזים, דיני נזיקין, משפט מנהלי ומשפט חוקתי. ה"אדם הסביר" הוא אחד הביטויים הנפוצים של הסבירות הפרטית במשפט.
- מבחן הסבירות, לבחינת נאותות פעולתו של המִנהל הציבורי.
בית המשפט מסתייע במושג "סבירות", כמונח שסתום, על מנת למלאו תוכן בכל תחום משפטי, בבחינת החלטות של הפרט או הרשות, לציין את כל השיקולים הרלוונטיים להחלטה ואת המשקל הראוי שיש לתת לכל אחד מהשיקולים בגיבושה. זו דרכו של בית המשפט להכניס מימד אובייקטיבי רציונלי להחלטות סובייקטיביות.
כך, מנחה את עצמו בית המשפט, בשאלה מה היה עושה 'האדם הסביר מן היישוב' באותן נסיבות, על מנת לקבוע סטנדרט משפטי מצופה להתנהגות באותן נסיבות או בנסיבות דומות.
ה"סבירות" משמשת במשפט אומד דעת לבחינתם של מעשים (פעולות), הכרה (תודעה), ודברים ("זמן סביר"; "אמצעי סביר" – למשל) לצורך קביעת חוקיותם כשזו אינה מתפרשת מהנורמה המשפטית כשהיא בגפה. אומד דעת זה מוכר במשפט כסטנדרט (מבחן) הווה אומר, נורמה מסדר שני המודדת חוקיות מעשה לאור נורמה נתונה: חקוקה או פסוקה. ה"סבירות הפרטית" עוסקת בעיקר בשלושה: (1) סבירות המעשה הפרטי כדי קביעת חוקיותו (2) סבירות התודעה המלווה את הפועל קודם נקיטת הפעולה המוערכת (או המחדל) (3) סבירותם של דברים או אמצעים הננקטים לצורך השגת מטרה כלשהי שהיא לגיטימית מבחינה משפטית.
הפן הנוסף של הסבירות, הוא בחינת תקפותו החוקית של המעשה המינהלי והשלטוני בתחום המשפט הציבורי אשר פעמים הוא מהווה אוגד לאקטים פרטיקולריים שונים המרכיבים אותו. המבחן שהתפתח בפסיקה לסבירות המעשה המינהלי, הוא מבחן שיקול הדעת המורכב מבדיקתה של מסכת השיקולים שהובאו בחשבון על ידי הרשות המינהלית, ועיקר העיקרים: מתן נאות של משקלים לשיקולים.
הסבירות הפרטית והאדם הסביר
עריכהכאמור לעיל, הסבירות הפרטית עוסקת בהערכת חוקיותה של פעולה (או מחדל) של הפרט. כאשר לא ניתן ללמוד מהנורמה, במקרה מסוים, חוקיות או אי חוקיות, בשל דרגת הפשטתה וסיבות נוספות אחרות, "מתרגמת" הסבירות כמבחן עזר את הנורמה לאירוע העובדתי ולעיתים באמצעות נורמות נוספות מסדר שני ושלישי בפעילות רדוקציונית. סבירות הפעולה תבחן לעיתים קרובות גם באמצעות משתנים פנימיים: (1) תכלית הפעולה (2) עוצמתה (מידתה) (3) תוצאתה.
סבירות מינהלית
עריכה
ערך מורחב – עילת הסבירות
במשפט המנהלי נפוץ ביותר השימוש במושג ה"סבירות". עילת הסבירות (או בשמה המדויק: עילת אי־הסבירות) היא עילה בתחום המשפט המנהלי המשמשת בתי משפט לשם פסילת פעולה מינהלית במסגרת הביקורת השיפוטית, בנימוק שפעולת הרשות המינהלית (הממשלה או אחת מזרועותיה) לוקה ב"חוסר סבירות" או "חוסר סבירות קיצוני". עילת הסבירות פותחה במשפט הבריטי ובעקבותיו במדינות שהושפעו ממנו. בין השאר אומצה העילה גם במשפט הישראלי על ידי בית המשפט העליון של ישראל. הוא הורחב כחלק מהתגברות האקטיביזם השיפוטי, והרחבתה היא מושא לביקורת מצד מצדדי הריסון השיפוטי.
המונח 'אי סבירות' משמש לעיתים במשמעויות שונות בדין המנהלי. במקרים רבים מציינים שופטים כי פעולה מנהלית שנדונה בפניהם היא בלתי סבירה, אך למעשה פסילתה של הפעולה מתבססת על עילות מסורתיות יותר בדין המנהלי: שקילת שיקולים זרים, הפליה, היעדר הליך תקין וכדומה. עם זאת, בשיח המשפטי כיום, המשמעות העיקרית של עילת הסבירות היא כעילה עצמאית לביקורת שיפוטית על פעולותיהן של רשויות מנהליות. שימוש בעילת אי הסבירות כשלעצמה משמעו שבית המשפט פוסל את החלטת הממשל משום שלדעתו החלטה זו, מהותית, איננה סבירה. חוסר הסבירות נמדד על-פי אמת המידה של האדם הסביר. בית המשפט אינו צריך לשאול את עצמו מה הוא היה מחליט בנסיבות העניין. על בית המשפט לשאול את עצמו מה היה עובד ציבור סביר מחליט בנסיבות העניין. הדיון בהערכת הסבירות של החלטות מנהליות, אינו מבקש להצביע על החלטה סבירה אחת ויחידה שהייתה צריכה להתקבל. דיון הסבירות מצביע על מתחם ההחלטות הראויות שעמדו לרשות המנהלית, אשר יכלה לקבלן בסיטואציה מסוימת. רק החלטה אשר חורגת מ"מתחם הסבירות" עשויה להיות מבוטלת על ידי בית המשפט.
כיום משמשת העילה הן לפסילת חוקי עזר עירוניים, והן לפעולות ממשלה: מעשים פרטניים של הממשל ותקנות (חקיקת משנה).
הרעיון היסודי של ביקורת שיפוטית על סבירות מעשי המנהל, מצוי במתח בסיסי עם עקרונות הפרדת הרשויות ועם הכלל הידוע לפיו אל לו לבית המשפט להיכנס למקומה של הרשות המוסמכת ולשקול במקומה מהו המעשה הכדאי והחכם. מתח זה הוא גם הרקע לעיקר הביקורת המושמעת כלפי השימוש בעילה או שימוש יתר בה.
לקריאה נוספת
עריכה- איל זמיר, עילת אי־הסבירות במשפט המנהלית, התשמ"ב
- משה לנדוי, על שפיטות וסבירות בדין המנהלי, עיוני משפט יד התשמ"ט.
- יובל אוזני, תורת הסבירות במשפט, הוצאת בורסי, 2012.
