נתיב הו צ'י מין
נתיב הו צ'י מין הוא נתיב יבשתי, שעבר מהרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם (צפון וייטנאם) לדרום וייטנאם דרך לאוס וקמבודיה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם |
הרי אנאמיט  |
| הקמה | |
| תקופת הבנייה | ?–1959 |
| קואורדינטות | 18°41′07″N 104°50′14″E / 18.6852°N 104.8373°E |
|
(למפת וייטנאם רגילה)  | |
  | |
במלחמת וייטנאם שימש הנתיב כציר לוגיסטי משמעותי לטובת ההתקפות על דרום וייטנאם והכוחות האמריקאים[1]. משך המסע לדרום קוצר בעזרת הנתיב משישה חודשים לשבוע. הנתיב קרוי על שם מייסד ומנהיג צפון וייטנאם, הו צ'י מין.
השם ניתן על ידי ארצות הברית. ככל הנראה מקור השם הגיע ממלחמת הודו-סין, שם היה ציר לוגיסטי ימי של הווייטמין שנקרא "נתיב הו צ'י מין", זמן קצר לאחר שנת 1960, עם התפתחות הנתיב הנוכחי, סוכנות התקשורת הצרפתית (AFP) הודיעה שנפתח נתיב מצפון לדרום שכונה "La Piste de Hồ Chí Minh". הנתיב עבר ברובו בלאוס. הוא כונה על ידי הקומוניסטים "דרך האספקה האסטרטגית" על שם השם הווייטנאמי של הרי הרכס האנמיטי במרכז וייטנאם. הקומוניסטים הגדירו את השביל כמערב טרנג סון (לאוס) או מזרח טרנג סון (וייטנאם). לפי ההיסטוריה הרשמית של הסוכנות לביטחון לאומי, מערכת השבילים הייתה "אחד ההישגים הגדולים של ההנדסה הצבאית של המאה העשרים". השביל הצליח לספק לכוחות הלוחמים בדרום ביעילות, הישג צבאי שאין שני לו, אף על פי שהיה אתר ההפצצה האינטנסיבי ביותר בהיסטוריה, עם פצצות שנפלו בממוצע כל שבע דקות[דרוש מקור].
מקורות השביל
עריכהחלקים ממה שהפך לשביל היו שבילים רגילים פרימיטיביים שהיו קיימים במשך מאות שנים ואפשרו סחר. האזור דרכו התפתלה המערכת היה מהמאתגרים ביותר בדרום מזרח אסיה: אזור מיושב בדלילות של הרים גבוהים בגובה 500–2400 מטר, ג'ונגל ויערות גשם טרופיים צפופים. במלחמת הודו-סין הראשונה, המסלולים נקראו "הצעדה דרומה", "הצעדה המזרחית", "הצעדה המערבית" ו"צעדת הצפון". במהלך המלחמה הראשונה שמר וייט מין על תקשורת ולוגיסטיקה בין הצפון לדרום על ידי הרחבת מערכת השבילים, וכינה את המסלולים "קו אספקה חוצה מערב" (פעל בדרום וייטנאם, קמבודיה ותאילנד) ו"קישור טרנס-אינדוצינה" (פעל בצפון וייטנאם, לאוס ותאילנד).
קישורים חיצוניים
עריכה
- הרצאה: נתיב הו צ'י מין הגאוני והידוע לשמצה, באתר TED
- נתיב הו צ'י מין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)