מפת שולחן
מפת שולחן היא יריעת כיסוי לשולחן אוכל, המשמשת הן כפריט עיצובי והן לשם הגנה על השולחן מפני שריטות, נזקי נוזלים, כתמי מזון וחומם של כלי בישול או הגשה.
שימושים
עריכהמפת שולחן היא פריט עיצובי חשוב בסעודות חגיגיות. בחירת המפה מותאמת לשאר שיקולי העיצוב – סוג האירוע, האווירה הרצויה, עיצוב החדר, עיצוב כלי האוכל וכדומה.
מסורתית מפות נתפרו מבד כגון פשתן, כותנה או משי, חלקן עוטרו ברקמה. ישנן מפות בעלות קצוות בגימור מיוחד (כגון פרנז'ים, גדילים) וקיימות גם מפות סרוגות (למשל בסריגת "קרושֶה"). בתקופה המודרנית מיוצרות גם מפות מפלסטיק שכונו פעם 'שעווניות' ומפות חד-פעמיות מנייר, בהן צבעוניות ואף מעוטרות בהדפסים מגוונים. מפות פלסטיק אינן סופגות נוזלים ולכן ניתנות לניקוי בניגוב קל, זאת בניגוד למפות בד שעלולות להתלכלך בכתמים שאינם ניתנים להסרה בכביסה.
מפות יהיו לרוב מלבניות או ריבועיות ושטחן בדרך כלל גדול משטח פני השולחן, כיוון שהן אמורות לכסות את השולחן כששוליהן משתלשלים סביבו, או לכסותו באלכסון, כך ששתיים מפינותיו נותרות גלויות.
פעלול קסמים מפורסם (המסוכן למי שאינו מיומן בו) כולל הסרת מפה במשיכה משולחן ערוך, כך שכל כלי האוכל נותרים במקומם ללא פגע.
היסטוריה
עריכהאף על פי שאנשים השתמשו במפות ומפיות בנשפים בזמנים קדומים, הם התחילו להשתמש באופן קבוע במפות רק אחרי שהתחילו לאכול באופן סדיר בישיבה ליד שולחנות;[1] בעת העתיקה סעודות חגיגיות נאכלו ב"סימפוזיון" – רביצה על ספות או מיטות. בשיריו של מרטיאליס,[2] משורר רומי בן המאה ה-1, מוזכרות כבר מפות שולחן. לרומאים היו שולחנות עץ מגולפים בצורה אמנותית, ולכן לא כיסו אותם. מספרים כי שולחנו של הקיסר קרל הגדול כוסה במפה מאזבסט, ולאחר הארוחות נהג הקיסר להשליך אותה לאש ולהדהים את אורחיו בכך שהמפה לא נשרפה.
בזמן השושלת המרווינגית בין 500 ל-700 לספירה, אנשים התחילו לשבת זקופים בזמן האוכל ורק בימי הביניים התחילו במערב לאכול בישיבה ליד שולחן. בחברה הפיאודלית הפך השימוש במפות שולחן למנהג מקובל. עד לשלהי ימי הביניים שולחנות היו עשויים מקרשים מונחים על תלת-רגל, מכוסים בבד פשתן לבן, לעיתים ארוג בדוגמאות שונות או אף רקום אצל עשירים ובד קנבוס גס אצל העניים, מי שלא היה יכול לשים מפה על שולחנו במערב אירופה היו רק האנשים שבשולי החברה[3] השימוש במפות לבנות בזמן שלא היו עוד כימיקלים לניקוי, מכונות כביסה, כך שתחזוקת הכביסה צרכה הרבה כוח עבודה של מכבסות ומגהצות כך שלובן המפות היה סממן של מעמד.[2]
בימי הביניים היו עדיין סממנים של חיי נוודים, ו'שולחנות' ניידים כאלה אפשר היה לבנות מהר ולהותיר מאחור כאשר שינו את מקום השהייה. קרשים ותלת רגלים אפשר היה לבנות בקלות בכל מקום.[1] השולחן של האדון הפיאודלי ומשפחתו היה מוצב באולם המרכזי של המבצר, שם ישבו הסועדים על ספסלים, כולם באותו הצד של השולחן, קל היה להזיז את הרהיטים הפשוטים הללו כאשר לא היו בשימוש. את השולחנות כיסו במפות שונות, לעיתים אפילו בשטיחי צמר מזרחיים. שאותם קיפלו לאחר האוכל. המתבונן בציורים מ-1500 ואילך, יכול לראות ששטיחי צמר ארוגים שימשו כמפות שולחן, אצל העשירים והאצולה.[4]
באנגליה ב-1645 לאחר מלחמת האזרחים התחילה בניה והרחבה של בתי אחוזות, ונוספו חדרי אוכל וחדרי אורחים בהם ישבו רוב האנשים על שרפרפים מרופדים[5] בעוד זקנים ואנשי מעלה ישבו כבר על כיסאות, שולחן תלת הרגל עם הקרשים, הוחלף לשולחן אוכל מוצק עם רגליים מגולפות, בהתאם מפות הן חלק חשוב מציוד הבית.
בארצות אחרות הפך השולחן לריהוט נפרד כמו שגם נדרשו ארונות ומיטות קבועים, יחד עם בניית בניני המגורים היפים בתקופת הרנסאנס האיטלקי. רק בסוף המאה ה-18 הופיעו בצרפת שולחנות מיוחדים לאכילה, הודות לאופנת הסעודות האינטימיות בחדריו הפרטיים של לואי ה-15. החל מתקופת לואי ה-16 התחילו להקדיש חדר מיוחד לאכילה.
עם גידול חשיבות שולחנות האוכל, גודלת חשיבות מפות השולחן, נערות לומדות להכין לעצמן מפות ומפיות, רקומות, ארוגות, או מצונרות.
תרבות כיסוי השולחן נפוצה כל כך שעם השנים ספרים שלמים או פרקים בספרים שונים המלמדים ליצור מפות שונות לסעודות מיוחדות למשל מפה מיוחדת להגשת קפה ועוגות,[6] ויש גם מפות יותר קטנות לכיסוי עגלת ההגשה של הקפה. פרקים אחרים מוקדשים לאופן שיש להניח את המפה על השולחן.
במשפחות דתיות נוהגים להחליף מפה שאכלו עליה ארוחה חלבית[7] לפני שאוכלים ארוחה בשרית ולהפך.
תחזוקת מפות השולחן
עריכהמפות שולחן מתלכלכות יותר מיתר האריגים המשמשים בבית, מפני שאוכלים מעליהן, הן חשופות, לטיפות משתייה ומרקים, לפירורים שומניים ממזונות שונים ולעיתים אף מצריבה מתחתית סיר שזה עתה הורד מהכירה. אי לכך בספרי הדרכה לתחזוקת הבית אפשר לעיתים קרובות למצוא טבלה או פרק שמדריך כיצד אפשר להסיר את הכתמים השונים, דוגמה לכך אפשר למצוא בספר ההדרכה לבישול שהוציאה 'ויצו'[8] בשנת תש"ח 'כך נבשל'. בספר יש פרק נרחב 'מדריך למשק הבית' שבו בעמ' 7–256 יש טבלה של 'סוגי הכתמים ודרך סילוקם'. בטבלה ארבעה טורים: מין הכתם, אריגים מעולם הצומח: כותנה, פישתן. אריגים מעולם החי: צמר, משי טבעי. משי מלאכותי. בספרי תפירה שבהם יש לעיתים קרובות גם פרקים על תיקונים, אפשר לקרוא, כיצד יש לתקן מפה שחלקים ממנה התבלו[9] או שניבעו בה חורים.
מיחזור מפות שולחן
עריכהבגלל היות מפת שולחן לרוב עשויה מיריעה אחת שלמה של בד, הן קלות למיחזור,[10] אפשר להשתמש בהן לעיתים לבגדים, תחפושות, וילונות. ציפיות לכריות וכדומה. יש הנוהגים לעשות מהן מפיות. ממפות רקומות,[11] מודפסות או סרוגות אפשר לעשות חולצות, חצאיות,[12] או צעיפים.[13]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- ההיסטוריה של מפות שולחן מודפסות (כולל תמונות), מאתר fabrics.net (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Francoise de Bonnevile, The thread of the tale, Household linen through the ages, THE BOOK OF FINE LINEN, 1994, Paris: FLAMMARION, 1994, עמ' 88, ISBN 2-08013-557-0. (באנגלית)
- ^ 1 2 The Tablecloth in History, Your Tablecloth, 20 במרץ 2013 (באנגלית)
- ^ .Tablecloths in the Middle Ages, Old & Interesting (באנגלית)
- ^ Donna Seger, Eastern Carpets on Western Tables, Streetsofsalem, 9 באוקטובר 2013 (באנגלית)
- ^ G.M.Trevelian, The England of Charles and Cromwell, Illustrated English Social History, כרך volume 2, 1960, Great Britain: Pelican, 1942, עמ' 192–197. (באנגלית)
- ^ Jean Kinmond (ע), Table Linen 0004346033, Collins Encyclopedia of HOME SEWING, 1977, Glassgow and London: Collins, 1976, עמ' 3–122. (באנגלית)
- ^ יאיר בר לוי, מפות נפרדות לבשר בחלב?, באתר הקול היהודי, 21 ביוני 2016
- ^ מדריכות של ויצ"ו, מדריך למשק הבית, כך נבשל, ששית מתוקנת תש"ך, תל-אביב: א. רוטר, תש"ח, עמ' 241, 7–256. (בעברית)
- ^ Mending, NEWNES COMPLETE NEEDLECRAFT, 1970, New York: Hamlyn, 1969, עמ' 148, ISBN 978-0600420378
- ^ Grace Eire, 10 Surprising Ways To Give Old Linens A Second Life, Little Things, 30 בנובמבר 2016 (באנגלית)
- ^ Donna Lawson, Dresser Scarf Dress, Oldies But Goodies, 1977, New York: Butterick, 1977, עמ' 72–75, ISBN 0-88421-032-4. (באנגלית)
- ^ Vicky Gerber, Lace dress, Lace skirt, Find it, Sew it, Wear it!, 1974, New York: POCKET BOOK, Simon & Schuster, 1973, עמ' 70–71, 115–116. (באנגלית)
- ^ Maria Da Conceicao, Recreating, Wearable Art, 1979, New York: The Viking Press, 1979, A Studio Book, עמ' 108–111, ISBN 0-670-75416-1. (באנגלית)