מוזיקת פופ

מוזיקת פופ
Pop music
מקורות סגנוניים	רוק אנד רול • מוזיקת נשמה • פולק
מקורות תרבותיים	אמצע שנות החמישים, ארצות הברית והממלכה המאוחדת
מוצא	ארצות הברית, הממלכה המאוחדת
כלים	גיטרה • גיטרה חשמלית • בס • תופים • כלי מקלדת • סינתיסייזר • מכונת תופים • סקוונסר • דוגם צלילים
פופולריות מיינסטרים	החל משנות ה־60 של המאה ה־20 ועד לימינו ברחבי העולם.
נגזרות	גל חדש
תת-סוגות
	דאנס-פופ • סינת'-פופ • ארט פופ • פופ אופראי • בניין בריל • מסטיק • פופ ניסיוני • ג'אנגל • היפר פופ • פופ היפנוגי • פופ תזמורתי • פופ סאנשיין • פופ חלל • סופיסטי-פופ • פופ פרוגרסיבי • טין פופ
סוגות היתוך
	בארוק פופ • פופ לטיני • פופ פאנק • פופ-ראפ • פופ רוק • אלקטרופופ • קאנטרי פופ • אינדי פופ • פולק פופ • פופ רעש • נשמה חלק • סמות' ג'אז • היתוך רגאיי • פופ פסיכדלי • R&B עכשווי
סצינות אזוריות
	בריטפופ
נושאים קרובים
	תרבות פופולרית • מוזיקה פופולרית • רוק

ערך זה עוסק בסגנון מוזיקלי בשם "פופ". אם התכוונתם לקטגוריה מוזיקלית רחבה, ראו מוזיקה פופולרית.

המונח "פופ" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פופ (פירושונים).

מוזיקת פופ (באנגלית: Pop music) היא סוגה מוזיקלית ששמה בא מקיצור המונח מוזיקה פופולרית. בשנים האחרונות המונח לרוב מתאר סוגה של המוזיקה הפופולרית. שירי פופ רבים, במיוחד שירים בולטים של הזמרים המודרניים והוותיקים, מושמעים ברדיו, במועדונים ובאירועים.

עיינו גם בפורטל

פורטל הפופ הוא שער לנושא מוזיקת הפופ בוויקיפדיה העברית. הפורטל מציג זמרי פופ ולהקות פופ מכל הזמנים, אלבומי פופ, חדשות, מצעדי פזמונים וערכים חדשים.

אפיון מוזיקלי

הפופ כסגנון מוזיקלי, הוא אולי הצורה המרצה והמספקת ביותר עבור הקהל הרחב מכל צורות המוזיקה הפופולרית. חלק מהמאפיינים המוזיקליים המגדירים את הז'אנר הם קיומם של רפרן והוק בשיר וטכניקות הפקה מוזיקלית אשר מתבססות, במידה כזו או אחרת, על האופנות המוזיקליות באותה עת.

הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים קליטים החוזרים על עצמם כדי לסבר את אוזנו ולעורר את עניינו של המאזין, ולגרום לו בסופו של דבר לצרוך את התוצאה.

טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעיתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר.

אצל אריאנה גרנדה ואמני פופ קלאסיים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא השימוש המחודש יחסית בסינתסייזרים.

ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.

סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותוכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.

בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ולעיתים גם חושפנית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.

היסטוריה

ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.^[^{דרוש מקור]}

שוני אזורי

בעת הנוכחית מוזיקת הפופ שואבת בעיקר מהמקור המערבי שלה, היורופופ. סגנון זה נפוץ גם באמריקה וגם באירופה, כולל רוסיה (פופ רוסי). עם זאת, באזורים שונים בעולם ישנן מגמות הקשורות לשילוב המקצבים של מוזיקת פופ ומוזיקה מקומית. למשל מוזיקת הפופ האמריקאית הלטינית (לטינה) עם ז'אנר הריקודים הרבים שלה - סמבה, סלסה, רומבה, טנגו, צ'ה צ'ה צ'ה, למבדה ומקרנה שצברה פופולריות בצפון אמריקה בזכות מבצעים כמו גלוריה אסטפן, ריקי מרטין, שאקירה, אנריקה איגלסיאס וחוליו איגלסיאס, מוזיקת הפופ המזרח תיכונית, מוזיקת הפופ הקוריאנית (קיי-פופ) ומוזיקת הפופ היפנית (ג'יי-פופ).

יצירה אמנותית ומסחור

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב"פלייבקים" אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.

רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. טענתם היא היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג "טין פופ" (Teen Pop, בתרגום חופשי: "פופ לבני נוער").

תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעיתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. כתוצאה מכך, כוכבי פופ רבים הופכים לאלילי נוער.