לב גרינברג

לב גרינברג
לידה	26 באוגוסט 1953 (בן 71)
ענף מדעי	סוציולוגיה ואנתרופולוגיה
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים; האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת תל אביב; האוניברסיטה העברית בירושלים ;
מנחה לדוקטורט	יונתן שפירא
מוסדות	דארטמות' קולג' (2015–2016); אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2015); אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ;
תרומות עיקריות
	חקר תנועת העבודה; כלכלה פוליטית, חקר הסוציולוגיה הפוליטית של היחסים בין יהודים לפלסטינים, חקר תנועות מחאה השוואתי

לב גרינברג (נולד ב-26 באוגוסט 1953) הוא פרופסור, נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית (מ-2020). כיהן כראש מחלקה מייסד של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2009-2007) ופעיל חברתי ישראלי.

ביוגרפיה

גרינברג נולד בארגנטינה. בנערותו, היה חניך מועדון יהודי בורגני. בזמן שבני דורו בארגנטינה עשו מהפכות, הקימו מחתרות ודוכאו באלימות, הוא עלה לישראל ממניעים ציוניים בשנת 1972.

סיים תואר ראשון דו-חוגי במדע המדינה ובסוציולוגיה, ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית. עבודת המ.א. שלו, "המרד שלא היה: פרשת פורום 13 הוועדים הגדולים - מיקרה מבחן לקורפורטיזם הישראלי", נכתבה בהנחייתו של פרופ' מיכאל שלו, והוגשה ב-1985. המשיך לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלו, "תנועת העבודה הישראלית במשבר: הכלכלה הפוליטית של הקשרים בין מפא"י, ההסתדרות והמדינה – 1957–1970", נכתבה בהנחייתו של פרופ' יונתן שפירא, והוגשה ב-1991.

מאז 1991 הוא מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. הוא מילא שם גם תפקידי ניהול אקדמי: בין השנים 1998–2003 היה מנהל מכון המפרי למחקר חברתי, במסגרתו ייסד את כתב העת "הגר" ובין השנים 2006–2009 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. במקביל, לימד באוניברסיטה העברית את הקורס ב"כלכלה פוליטית" לתלמידי התוכנית המשולבת בפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. בפברואר 2020 נבחר לנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית.

חתן פרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה לשנת 1993 על מחקרו "Split Corporatism in Israel".

פעילות ציבורית ופוליטית

הפנתרים השחורים

גרינברג ליווה (עם פעילי שמאל אחרים) את הפעילות של הפנתרים השחורים בראשית דרכם. באותה תקופה היה גם פעיל פוליטית בהקמת מפלגת מוקד ובין מקימי קמפו"ס. הפעילות הזאת נעשתה מתוך תפישה, שהבעיה היסודית של השמאל האשכנזי הוא היותו משויך למעמד הבינוני ומנותק ממעמד הפועלים ומקבוצות פריפריאליות. פעילי מוקד והפנתרים השחורים התחילו אז בביצוע פעולות משותפות שמטרתן לחשוף את האינטרסים המעמדיים של מפלגת העבודה כנציגה של בעלי ההון. בהקשר לכך ביצעו שתי פעולות מפורסמות: הפריצה למחסני תנובה וחלוקת החלב בשכונות והפריצה למחסנים של שמן וחלוקתו בשכונות. שתי החברות היו חברות בשליטת ההסתדרות ושתיהן הפקיעו מחירים. הפעילים רצו להראות שבעלות על חברה כלכלית בידי ארגון עובדים מחייבת דווקא הוזלה של מוצרים לשכבות החלשות. שיתוף הפעולה הזה הוביל בסופו של דבר להצטרפות של חלק מהפנתרים השחורים למוקד והקמת קואליציה של כמה קבוצות-שמאל, ביניהן אורי אבנרי ופורשי מפלגת העבודה. לקראת בחירות 1977 הוקמה רשימת של"י (שלום לישראל, שוויון לישראל) בראשות לובה אליאב. סעדיה מרציאנו עמד בראש הקבוצה של הפנתרים השחורים שהצטרפו לשל"י, אבל קבוצה אחרת של הפנתרים השחורים בראשות צ'רלי ביטון וכוכבי שמש התחברה לרק"ח והקימה את חד"ש. הפרישה של גרינברג ב-1979 משל"י ומהשמאל האשכנזי נגרמה מתוך הבנה, שרק קבוצה קטנה של פעילים הייתה מעוניינת בשיתוף פעולה אמיתי עם הפנתרים, בעוד שרוב הפעילים רצה בעיקר לנצל את השם של הפנתרים השחורים ולהפוך אותם לקבלני קולות (נוסח מפא"י בסאלח שבתי).

הקמת קמפו"ס (קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית)

גרינברג היה בין מייסדי קמפו"ס (תנועת סטודנטים יהודית-ערבית), בשנת 1974. התנועה הוקמה בירושלים והתרחבה לשאר האוניברסיטאות אחרי עליית הליכוד לשלטון ב-1977. תנועת קמפו"ס צמחה על רקע עימותים עם פעילי הימין הקיצוני שדרשו להוציא את הסטודנטים הערבים מן האוניברסיטאות בטענה שהם אינם נאמנים למדינה. בעימות מפורסם הותקפו מפגיני קמפו"ס על ידי קבוצה בראשות צחי הנגבי, אביגדור ליברמן וישראל כץ שבאו חמושים בשרשראות. קמפו"ס הייתה בית הגידול הפוליטי של רוב ההנהגה של ערביי ישראל בתקופה מאוחרת יותר (עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, מוחמד ברכה, עיסאם מח'ול).

פעילות בתנועת "יש גבול"

גרינברג שירת בצה"ל בין השנים 1977–1979 בחיל התותחנים, והדבר הניע אותו לפעילות בתנועת "יש גבול". הוא היה הדובר הראשון של התנועה וישב בכלא באוקטובר 1987 על סירובו לשרת בשטחים. במסגרת "יש גבול" ארגן ב-1983 בחוף אכזיב, מופע של אומני ישראל ובהם תיסלם, בנזין, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, דויד ברוזה, שמוליק קראוס, מיקי גבריאלוב. במופע השתתפו, לפי הערכה, כ-15,000 איש. הוא יזם גם מופע של ג'ואן באאז בצוותא ב-1988. גרינברג פרש מ"יש גבול" ב-1989 על רקע מחלוקת סביב גיוס חובה וההתקפות של התנועה נגד הימנעותם מגיוס של החרדים.

יועץ להסתדרות

לאחר פרסום ספרו "ההסתדרות מעל הכול" הוזמן גרינברג לפעול במסגרת ההסתדרות כדי לחולל בה רפורמות מבניות. הקשר בינו לבין ההסתדרות נוצר על ידי יוסי ביילין שהיה ב-1993 בחבורה עם חיים רמון ועמיר פרץ שכונתה "השמינייה". הקבוצה התפלגה ב-1994 בגלל הקמת רשימה עצמאית לבחירות להסתדרות על ידי רמון ופרץ. גרינברג נעשה ליועץ להסתדרות, כתב את החוקה החדשה של ההסתדרות ואת תוכנית הרפורמות. שני הרעיונות שהציע הם: האחד – העברת המפעלים של ההסתדרות לבעלות של העובדים. השני – דמוקרטיזציה של האיגודים המקצועיים ושל ההסתדרות עצמה על ידי שינויים בשיטת הבחירות. הוא פרש לאחר ששני רעיונות בסיסיים אלה לא מומשו.

כתיבה פובליציסטית

מאז רצח רבין, החל גרינברג בכתיבה פובליציסטית בעיתונות היומית בעברית. בשנות האינתיפאדה ביקורתו החריפה על מה שהוא הגדיר כהידרדרות של ישראל לאלימות בלתי מרוסנת, לא הייתה מקובלת בשיח הציבורי, ולכן מאמריו פורסמו בעיקר מחוץ לישראל. כך, הוא פרסם מאמר בבלגיה ובו ביקורת על חיסול השיח' אחמד יאסין (Symbolic Genocide), שבו טען שחיסולו של יאסין מהווה רצח עם סמלי שישראל מבצעת בפלסטינים. בעקבות המאמר, דרשה שרת החינוך, לימור לבנת, לפטר אותו מאוניברסיטת בן-גוריון והיא החרימה את האוניברסיטה לאחר שהיא סירבה לעשות זאת.

מחקריו

Split Corporatism in Israel

בספרו הראשון שיצא ב-1991, גרינברג חקר את פורום 13 הוועדים הגדולים (ארגון שהחזיק מעמד שנה אחת, במהלך כהונתו של שר האוצר יגאל הורביץ). באמצעות קיומו של הפורום, פיתח גרינברג תאוריה להסבר האינפלציה וריסונה בישראל. הוא שילב שתי מסגרות תאורטיות: תאוריות שוק העבודה דואלי, שמניחות שיש פער בכוח של קבוצות עובדים שונות, ולכן העובדים לא מתאחדים, ותיאורית הנאו-קורפורטיזם, לפיה העובדים מתאחדים ופועלים יחד ולכן המדינה נאלצת להידבר ולנהל איתם משא ומתן. ישראל היא מקרה המשלב את שני המודלים, כאשר פורום 13 הוועדים ייצג עובדים חזקים, שבאו לעזור, לכאורה לעובדים החלשים (על כך כתב במאמרו "עובדים חזקים, עובדים חלשים") והראה ששתי התאוריות אינן סותרות, אלא משלימות, ושני המודלים פועלים לרעת העובדים.

הספר התמקד בהסבר של האינפלציה כתוצאה של יחסי כוח בין המדינה, המעסיקים הפרטיים, ההסתדרות, העובדים החזקים והעובדים החלשים. הטענה המרכזית של הספר היא שיש לבחון כיצד הקואליציה השלטונית מצליחה לתווך, או לא, בין האינטרסים השונים של החברה האזרחית ולהפוך אותם למדיניות קוהרנטית של המדינה. טענתו הייתה שעליית הליכוד לשלטון גרמה למשבר של האינפלציה בגלל חוסר היכולת לתווך בין המדינה לבין הכוחות המרכזיים במשק: ההון הפרטי, ההון ההסתדרותי, והעובדים החזקים. השניים הראשונים היו מעוניינים באינפלציה, כי הרוויחו ממנה, והעובדים החזקים הצליחו לא להיפגע ממנה. אבל אז המדינה נכנסה למשבר של חוב פנימי, לא היה לה כסף לשלם את חובותיה, ואלה הלכו וגדלו עם האינפלציה. זה הרקע להקמת ממשלת האחדות "הרוטטיבית" ב-1984, בין מפלגות הליכוד והעבודה, שנאלצו לשתף פעולה ביניהן על מנת לחלץ את המדינה מהמשבר, ולרסן את הלחץ של ההון הפרטי וההסתדרותי ושל העובדים החזקים. כדי לעשות זאת הן נתנו יד חופשית למדינה, ובעצם לפקידי האוצר, לנהל את הכלכלה. הדבר גרם לדה-פוליטיזציה של החלטות כלכליות וחברתיות, אליהן התחילו להתייחס כאל שאלות טכניות של כלכלנים ולא כאל שאלה ערכיות שעלולה להיות עליהן מחלוקת. זהו הבסיס האידאולוגי של הנאו-ליברליזם.

ההסתדרות מעל הכול

עבודת הדוקטור של לב גרינברג, שאחר כך פורסמה כספר, חזרה לזמן בו ההסתדרות ייצגה את ההון של חברת עובדים וניסתה לשלוט בקבוצות עובדים מאורגנות ובלתי מאורגנות. הספר בוחן את נקודת המפנה של 1967, בה נוצר מבנה שפילג את העובדים, לפלסטינים משוללי זכויות לבין ישראלים, אבל גם בתוך הישראלים: בין הישראלים שחשופים לתחרות עם הפלסטינים בשטחים, שהם ברובם מזרחים וערבים אזרחי ישראל, לבין הקבוצות המוגנות מתחרות: 13 הוועדים הגדולים, עובדים מקצועיים ועובדי חברות ממשלתיות. כדי להבין את המבנה שהתמסד ב-1967, גרינברג בחן מה קרה בישראל בשנות השישים החל מ-1959-1958, כשנוצרה תעסוקה מלאה, ומצא שמפא"י נקלעה למשבר דווקא כאשר היה מחסור בידיים עובדות. זהו פרדוקס, כי לכאורה מפלגה סוציאל-דמוקרטית רוצה תעסוקה מלאה, והיא אמורה לקבל תמיכה פוליטית כאשר השיגה מטרה זאת. אבל גרינברג סבור כי מפא"י לא הייתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית. לדבריו, מפא"י והמוסדות שהקימה, היו בנויים כדי לשלוט בעובדים ולא לייצג אותם. ברגע שהעובדים קיבלו כוח, בתחילת שנות ה-60, הם התחילו להשתחרר מהשליטה של מפא"י ושל ההסתדרות. קמו התארגנויות עובדים "מלמטה" ואורגנו מאבקים לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים ולשחרור מהשליטה של ההסתדרות.

השאלה אליה מתמיד גרינברג לחזור היא: האם מפלגת השלטון מסוגלת לשלוט ולתווך בין קבוצות חזקות של אזרחים ובינם לבין המדינה? מפא"י נכנסה למשבר עמוק בתחילת שנות שישים, וההסבר המרכזי הוא המבנה הבלתי מייצג של ההסתדרות ומערכת יחסי התלות בין המדינה לבין המנגנונים החזקים של ההסתדרות ומפא"י. העימות בין בן-גוריון לבין לבון ב-1960 נסב סביב השאלה מי מחליט, מי קובע ומיהו הריבון - המדינה או ההסתדרות. בן-גוריון הוא ראש הממשלה, לבון הוא מזכיר ההסתדרות. מי שיצא מנצח מן העימות הזה היה אשכול - מנהיג מפא"י. במשולש בין שלוש הישויות, מפא"י הייתה חזקה יותר גם מההסתדרות וגם מהממשלה, אבל ראשי מפא"י הבינו שכדי לשלוט במדינה חייבים לשמור את מנגנון ההסתדרות בידיהם. עיקר מאבקם היה למנוע את אובדן השליטה בהסתדרות, שהייתה תחת איום לנוכח התארגנות העובדים מלמטה, וקריאות תגר מצד מפלגות הפועלים האחרות (אחדות העבודה, מפ"ם ומק"י) וגם תנועת החרות, שהתבססה בקרב הפועלים המזרחים והחליטה להתמודד בבחירות להסתדרות. המהלך של אשכול היה קודם כול לפטר את לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, אבל אחר כך היה צריך לנטרל את בן-גוריון שלא רצה להציל את מבנה ההסתדרות, כי הוא היה נגד כוחה הדומיננטי של ההסתדרות בתוך מפא"י. בסופו של דבר העימות הפך לעימות בין מפא"י לבן-גוריון, שפרש והקים רשימה משלו, רפ"י, לקראת בחירות 1965.

טענתו המרכזית של גרינברג היא שב-1965 מפא"י הבינה שאם היא לא תחולל שינוי עמוק היא תאבד את שלטונה בהסתדרות ובממשלה. כדי להימנע מכך היא ביצעה קודם כול מהלך פוליטי, לקראת בחירות 1965, על ידי הקמת רשימה משותפת עם אחדות העבודה, ששמה המערך, ואחרי הבחירות קבעה מדיניות תוקפנית של מיתון יזום על ידי הממשלה, שנועדה לפגוע בכוחם של העובדים בשוק העבודה. זה הרקע ההיסטורי למפנה ב-1967. סיפוח ה"שטחים" פתר באופן מבני את משבר השליטה של ההסתדרות, כי הוא החליש את העובדים הישראלים שנפגעו מהתחרות עם הפלסטינים חסרי הזכויות. לטענת גרינברג, מפא"י מיסדה את השליטה הכלכלית בפלסטינים אף על פי שזה נגד את אידאולוגיית ההפרדה שלה – עבודה עברית ומדינה יהודית – כי צירוף הפלסטינים לכלכלה הישראלית פתר את המשבר המוסדי העמוק שהתגלה בשנים 1960–1967, שאיים להפיל אותה מהשלטון. גרינברג גרס כי זאת הייתה חשיבה ביורוקרטית, כוחנית, קצרת טווח, ומטרתה הייתה להחליש את העובדים הישראלים ולהזרים כספי המדינה למפעלי ההסתדרות, שנקלעו למשבר בתקופת המיתון.

שלום מדומיין, שיח מלחמה: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל: 2006-1992

הספר טוען כי תהליכי דמוקרטיזציה מתרחשים עקב התחזקות קבוצות כפופות של החברה האזרחית מול המדינה ואלה השולטים בה. מסקנת הספר הקודם "ההסתדרות מעל הכול" הייתה שהבעיה בישראל היא, שיש כוח פוליטי ששולט ומונע ייצוג של תביעות של אזרחים ונוטה לדכא אותן. בין 1960 ל-1965 התחיל תהליך דמוקרטיזציה, כלומר התארגנות של עובדים. דיכוי העובדים היה באמצעות מדיניות של מיתון (1967-1965) ובסופו של דבר על ידי הוספת פועלים פלסטינים משוללי זכויות לכלכלה הישראלית אחרי 1967. כלומר הכיבוש אחרי 1967 דיכא את הפלסטינים, אבל הוא גם נועד לדכא את החברה האזרחית הישראלית ולמנוע התארגנותה הדמוקרטית.

מבחינה תאורטית גרינברג מדגיש את הניגוד בין אלימות לפוליטיקה ויוצא נגד תפישות רווחות הרואות באלימות חלק מהמאבק הפוליטי. מרחב פוליטי נפתח על ידי הכרה בניגודי אינטרסים בין קבוצות של שולטים לנשלטים, הכרה בנציגים של הצד השני ותיווך ניגודי האינטרסים והשגת פשרות. המרחב הפוליטי אינו עניין פיזי, אלא עניין סמלי, שיחי (דיסקורסיבי) ומדומיין. המרחב הפוליטי יכול להיפתח ויכול גם להיסגר, כלומר מדובר בתופעה דינמית. הסגירה נעשית על ידי אלימות, כי אלימות היא ניסיון לכפות באופן חד-צדדי את הרצון של צד אחד על הצד השני, אי-הכרה בלגיטימיות של הצד השני ובנציגים שלו.

גרינברג פרש את תהליך אוסלו כתהליך דמוקרטיזציה בתגובה לשני אירועים משמעותיים בחברה האזרחית: האחד הוא האינתיפאדה הראשונה והשני הוא העלייה מברית המועצות. התפתחויות אלה זירזו תהליך של דמוקרטיזציה, אבל בצורה מורכבת, כי היא התרחשה בשלושה מעגלים פוליטיים שונים:

המעגל הפנים ישראלי
המעגל הפנים פלסטיני
המעגל הישראלי-פלסטיני.

מורכבות זו נובעת מטשטוש הגבול בין שתי הקהילות הלאומיות.

דמוקרטיזציה היא תהליך של פתיחת מרחבים פוליטיים לקבוצות מקופחות, והוא מתקיים בשני תנאים:

איזון ביחסי הכוחות: כשקבוצה דומיננטית חושבת שהיא יכולה להמשיך לשלוט על ידי הפעלת אלימות, היא עושה זאת, ורק כאשר היא מגיעה למסקנה שהפעלת אלימות מביאה לתוצאה גרועה יותר, היא מכירה בקבוצה הנשלטת ותביעותיה, ומוכנה להידבר עם נציגיה על דרכים להכלת הקונפליקט.
קיומו של גבול: הגבול מאפשר להפריד בין שתי הקבוצות, או להכיל את שתיהן במסגרת משותפת. אולם אם אין גבול, או שהגבול מטושטש, אז הנטייה להפעלת אלימות יותר גדולה. זאת בעיית היסוד ביחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל-פלשתינה מאז תחילת הפרויקט הלאומי-יהודי.

בהתאם לכך גרינברג מנתח שתי בעיות יסוד שהביאו לכישלון הסכמי אוסלו:

חוסר האיזון ביחסי הכוחות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלושה היבטים: א. השליטה הצבאית מכל הכיוונים: הגבול החיצוני, הגבול הפנימי, ובתוך השטחים. ב. השליטה הכלכלית. ג. התמיכה הבלתי מסויגת של המעצמה העולמית היחידה, היא ארצות הברית.
המשך טשטוש הגבול, שהקל על האלימות הפלסטינית. רעיון בניית הגדר הועלה ונדון בהרחבה למן 1994, אלא שלא רצו לבנות אותה על גבולות 1967, הן כדי להמשיך לשלוט כלכלית, והן כדי לספח עוד שטחים לישראל.

גרינברג טוען כי מה שאיפשר לדמיין את אוסלו כתהליך שלום היא העובדה שאנשים כן יודעים שקיים גבול. כלומר, העובדה שלישראל במשך 19 שנה היה גבול, מה שמכונה גבולות 67 או הקו הירוק, איפשר לדמיין את תהליך אוסלו כתהליך שלום שיכול להוביל להקמת מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק. היכולת לדמיין את השלום איפשרה להתעלם מן העובדה שהגבול היה מטושטש, בגלל ההתנחלויות, השליטה הצבאית והתלות הכלכלית. אולם קיומו של הגבול הבהיר שיש אפשרות פוטנציאלית לממש אותו ושזה הבסיס להסדר. גרינברג דן בשאלת הדמיון בתהליך הפוליטי. על מנת לשנות מציאות פוליטית מוכרחים לדמיין מציאות אחרת, הדבר נקרא חזון. אולם לדעת גרינברג ניתן להשתמש בממד הסמלי, השיחי והמדומיין, גם כדי להשלות את הציבור ולרמות. בפוליטיקה לדמיון יש שני צדדים: צד חיובי והכרחי לשינוי וצד שלילי שמאפשר לפוליטיקאים לרמות את הציבור ולשמור על כוחם.

גרינברג רואה את פתיחת המרחב הפוליטי כתהליך שהסתיים באלימות ב-4 בנובמבר 1995, עם רצח רבין. מאותו רגע שהופעלה האלימות האולטימטיבית נגד מי שהוביל לפתיחת משא ומתן והכרה בפלסטינים, לא התנהל עוד שום משא ומתן ממשי והמרחב נסגר. אולם אנשים המשיכו לדמיין שהם נמצאים בתהליך שלום ולהשלות את עצמם. בנקודה זו החלו להיפתח המרחבים של הקונפליקטים בתוך ישראל על בסיס של זהות, מעמד, דת, סכסוכים שכוננו את הפוליטיקה הסקטוריאלית, שהביאה לקיטוב חריף מסביב לכל השאלות האלה. במיוחד הדבר קרה בקיטוב בין הקבוצות הדומיננטיות של אשכנזים חילונים החוששים ממזרחים וחרדים, שהתבטא באיבה לש"ס. זהו עימות על בסיס תרבותי ומעמדי. הפוליטיקה הישנה של שמאל-ימין התפרקה ומה שנשאר זה שישה "סקטורים", ללא גבול סמלי או פיזי המכיל אותם במסגרת אחת, וללא האזרחות כגורם משותף. מה שנותר זו תחושת התפרקות הזהות הישראלית. הפוליטיקה אינה מסוגלת לגשר והקואליציות השלטוניות מתפרקות מהר - ביבי בשלטון שנתיים וחצי, ברק שנה וכמה חודשים - כי אין מכנה משותף פנים-ישראלי, והאליטות האשכנזיות חוששות מהידברות והיפתחות למזרח.

זהו הדין ביחס לפלסטינים, איתם אין הידברות כלל מאז הרצח, וישנם ניסיונות ישראלים לכפות את רצונם על הפלסטינים. אולם כשפרצה האינתיפאדה השנייה יש התלכדות של אינטרסים ישראלים כדי להתאחד מחדש סביב הדיכוי שלה. האינתיפאדה יצרה את הגבול שמכיל את הישראליות על ידי תחושה של איום ואויב משותף ויצרה מחדש גם היררכיה תרבותית ומעמדית שבה הערבים הם הגורם החיצוני של הישראליות. אולם גם הדתיים, החרדים, והמזרחים הם קבוצות שנשארות מוכפפות: כלומר הדומיננטיות של האשכנזי החילוני הוותיק המגדיר את הישראליות ומייצג אותה חזרה למקומה באינתיפאדה. לכן "השמאל מתפכח" מהפלסטינים. ברק הוביל את קו "ההתפכחות" על ידי הפעלת אלימות בלתי מרוסנת עם מטוסים, טנקים, ואוניות קרב כנגד אזרחים והצבא חזר למקומו המרכזי, כמגדיר את המטרות הפוליטיות של המדינה, בלי צורך בייצוג, תיווך, או פשרות. כלומר האלימות מחקה את הפוליטיקה ואת הצורך לחשוב על העתיד. זאת מכיוון שאנו נמצאים במצב של איום קבוע, שמחייב להיות מוכנים לקרב ולמלחמה. לכן, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה הבחירות עוסקות בשאלה מי ינהל טוב יותר את המלחמה בפלסטינים. למעט רגע נדיר בבחירות ב-2006 שבגלל ההתנתקות שוב דמיינו הישראלים שכאילו יש גבול ואז חזרו לסדר היום הפנימי-החברתי, אבל אז התעלמו לחלוטין משאלת הכיבוש.

ספריו

שלום מדומיין שיח מלחמה – כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל: 1992-2006 (רסלינג, 2007)
קולות מזרחיים – לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית עורך יחד עם גיא אבוטבול ופנינה מוצפי-האלר (הוצאת מסדה, 2005)
זיכרון במחלוקת – מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה, עורך (מכון המפרי, 2000)
סוציולוגיה ישראלית עריכת גיליון מיוחד המוקדש לזכרו של יונתן שפירא יחד עם חנה הרצוג ואדריאנה קמפ "תמורות בחקר החברה הישראלית" (1999, גיליון 3)
יסודות הכלכלה הפוליטית (משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996)
ההסתדרות מעל הכול (נבו, 1993)

SPLIT CORPORATISM IN ISRAEL, (SUNY Press, 1991)

מאמרים אקדמיים

"צבא כיבוש דמוקרטי?" סוציולוגיה ישראלית (2008, 7:1).
"השלום הישראלי-פלסטיני בראי השמאל", זמן אמת, עדי אופיר עורך (כתר, 2001)
"ציונות וכלכלה פוליטית בישראל", החברה הישראלית: מבנה ותהליכים, א. יער וז. שביט עורכים (האוניברסיטה הפתוחה, 2001).
"למה לא המשכנו בדרכו? על שלום, דמוקרטיה, רצח פוליטי וסדר יום פוסט-סכסוכי", זיכרון במחלוקת, ל. גרינברג עורך (מכון המפרי, 2000)
"דמוקרטיה מדומיינת בישראל – רקע תאורטי ופרספקטיבה היסטורית" סוציולוגיה ישראלית (1999:3).

Post-Mortem for the Ashkenazi Left" in Who's Left in Israel ? ed. by Dan Leon, (2004, Sussex AP).
"An Historical Slip of the Tongue, Or What Can the Arab-Jewish Transportation Strike Teach Us About the Israeli-Palestinian Conflict?", International Journal of Middle East Studies, (2003, 35/3)
"The Arrogance of Occupation" Middle East Policy, (2002, 9/1) With Shafir, G. "Economic Liberalization and the Breakup of the Histadrut's Domain", in G. Shafir and Y. Peled, eds., The New Israel: Peacemaking and Liberalization, (Westview Press, 2000).
"From Periphery to the Core: Sources of Ethnic Political Leadership" in Ethnic Frontiers in Israel: Perspectives on Development and Inequality, ed by O. Yiftachel and A. Meir, (Westview Press, 1998).
"A Theoretical Framework for the Analysis of the Israeli Palestinian Conflict", Revue Internationale de Sociologie, (1994, 1)
"The Crisis of Statehood: A Weak State and Strong Political Institutions", Journal of Theoretical Politics, (1993, 5)
"Are Dualism and Corporatism Compatible Patterns of Political Economy? Some implications of the Israeli Case." International Sociology, (1991, 6).

קישורים חיצוניים

מאמרי לב גרינברג, באתר העוקץ
מאמרי לב גרינברג, באתר "הארץ"
מירון רפופורט, הם מפחדים, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2007
גבריאל שפר, ההיה או חלמנו חלום, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
אביב לביא, מאמר בגב האומה, באתר הארץ, 7 במאי 2004
לב גרינברג, דף שער בספרייה הלאומית

מאמרים פרי עטו

לב גרינברג, השביתה הבאה כבר בדרך, באתר ynet, 24 במאי 2007
לב גרינברג, ההחמצה של וינוגרד, באתר הארץ, 9 במאי 2007
לב גרינברג, ללכת הביתה בכבוד, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2006
לב גרינברג, דמוקרטיה מול דמוגרפיה, באתר הארץ, 9 בפברואר 2005
לב גרינברג, דמוקרטיה ללא גבולות
לב גרינברג, חוק השיבה הביתה
לב גרינברג, בחזרה לקול המצפון
לב גרינברג, ‏עובדים חלשים, עובדים חזקים: זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967–1994, תיאוריה וביקורת 9, חורף 1996
לב גרינברג, ‏ישראליות מתפרקת או מתרפקת? מתאוריית ההתיישבות ועד התנחלות דתית-משיחית, תיאוריה וביקורת 24, קיץ 2004
לב גרינברג, ‏"הכלה הבלתי רצויה": מצוקת הדיבור של ההתנגדות לכיבוש, תיאוריה וביקורת 27, סתיו 2005
לב גרינברג, ‏מעטפת חנק כלכלית: שלוש נקודות מפנה בארבעים שנות שליטה כלכלית-צבאית, תיאוריה וביקורת 31, חורף 2007