כארון (ירח)

כארון
	כארון בתצלום (בתוספת צבע) מהגשושית "ניו הורייזונס", 14 ביולי 2015
כוכב האם
כוכב אם	השמש
מידע כללי
סוג	ירח
ירח של	פלוטו
תאריך גילוי	22 ביוני 1978
מגלה	ג'יימס כריסטי
על שם	כארון
מקום גילוי	United States Naval Observatory Flagstaff Station
מאפיינים מסלוליים
ציר חצי-ראשי	19,571 ממרכז פלוטו; 17,536 ממרכז הכובד המשותף ק"מ
אקסצנטריות	0.0
זמן הקפה	6.3872304; (6 ימים, 9 שעות, 17 דקות, 36.7 ± 0.1 שניות) ימים
	מהירות מסלולית
‑ ממוצעת	0.21 ק"מ/שנייה
נטיית מסלול	112.783°±0.014° (ביחס למישור המילקה)°
מאפיינים פיזיים
רדיוס קו משווה	603.6±1.4 קילומטר
ממדים	1,212±6 ק"מ
שטח פנים	‎4.4×106‎ קמ"ר
נפח	‎9.32±0.14×108‎ קמ"ק
מסה	‎1.586×1021‎ ק"ג
צפיפות ממוצעת	1.707±0.013 גרם/סמ"ק
תאוצת הכובד בקו המשווה	0.288 מטר/שנייה2
זמן סיבוב עצמי	6.3872304 ימים
אלבדו	0.02 ± 0.372
בהירות נראית	16.8
בהירות מוחלטת	1
מהירות מילוט	0.59 ק"מ/שנייה
טמפרטורה ממוצעת	53 K
מאפייני אטמוספירה
לחץ אטמוספירי	אין פסקל

כארון (באנגלית: Charon. נקרא גם 134340 פלוטו 1 ^[2]) הוא אחד מחמשת הירחים של כוכב הלכת הננסי פלוטו, והראשון מביניהם שהתגלה. הוא נקרא על שם כארון, משיט המעבורת של האדס (מקבילו היווני של פלוטו הרומאי) מהמיתולוגיה היוונית. אין לבלבל את כארון עם עצם בעל שם דומה, כיירון, גוף שמיימי במסלול בין שבתאי ואורנוס. שם זה אושר באופן רשמי על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי ב-1985.

כארון התגלה על ידי ג'יימס כריסטי (אנ') ב־22 ביוני 1978. כריסטי עקב בתשומת לב אחר תמונות בהגדלה רבה של פלוטו על לוחות צילום, שצולמו כמה חודשים קודם לכן, וגילה "בליטה" קלה שהופיעה במחזוריות. מאוחר יותר נצפתה הבליטה על לוחות צילום מוקדמים לפחות מ-29 באפריל 1965. הבליטה קיבלה את הסימון הזמני 1978P1.

גילויו של כארון אפשר לאסטרונומים למדוד ביתר דיוק את מסתו וגודלו של פלוטו. כארון סובב סביב פלוטו ב־6.387 יום, אותו פרק הזמן כסיבובו העצמי של פלוטו. בין שני הגופים קיימת הקפה סינכרונית, ולכן הם מפנים זה לזה תמיד את אותו הצד במה שמכונה "תהודת סיבוב-מסלול".

קוטרו של כארון הוא 1,212 קילומטר, 51% מקוטרו של פלוטו. מסתו 12.2% מזו של פלוטו, ושטח פניו כ־4,400,000 קילומטר רבוע. שלא כמו פלוטו, המכוסה בקרח חנקני, נראה שכארון מכוסה בקרח-מים. סמוך לקו המשווה ישנה חגורה טקטונית שבולטת מפני השטח וגולשת גם לחצי-הירח הרחוק מפלוטו.^[3]

פלוטו וכארון, כפי שצולמו על ידי ניו הורייזונס, 11 ביולי 2015^[4]

יחס הגדלים בין כארון ופלוטו הוא הגדול ביותר במערכת השמש בין ירח לכוכב הלכת אותו הוא מקיף: גודלו של כארון הוא כמחצית גודלו של פלוטו. לשם השוואה, יחס הגדלים בין הירח לכדור הארץ, שגם הוא בין הגבוהים במערכת השמש, הוא בערך 1:4. הקשר הכבידתי בין כארון לפלוטו גורם לכך שהם מקיפים זה את זה הקפה סינכרונית. כשם שכארון מפנה כלפי פלוטו את אותו צד (בדומה לירח של כדור הארץ), גם פלוטו מפנה כלפי כארון את אותו הצד.

בשל ההבדלים הקטנים באופן חריג בגדלים של כארון ושל פלוטו, ובשל העובדה כי כארון אינו סובב את פלוטו אלא שניהם סובבים את מרכז הכובד המשותף להם, שנמצא מחוץ לגופים אלה, יש הרואים בהם לא מערכת של כוכב-לכת וירח, אלא מערכת כפולה של כוכבי לכת ננסיים. במהלך הדיונים ב-2006 בדבר ההגדרה החדשה למושג כוכב לכת, עלתה מחדש שאלת מעמדו של כארון בתור ירח (בניגוד למעמד כל כוכב לכת ננסי, לדוגמה). עם זאת, נכון ל-2016, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי עדיין מגדיר את כארון כירח.^[5]

סימולציה שערכה ד"ר רובין קאנופ ב-2005 הראתה שכארון עשוי היה להיווצר מהתנגשות של פלוטו עם עצם מחגורת קויפר לפני כ-4.5 מיליארד שנה, בדומה להיוולדו של הירח מכדור הארץ. ואולם, אירוע כזה צריך היה להסתיים כאשר פלוטו סלעי יותר מכפי שהוא במציאות, וכארון קרחי יותר. ייתכן ששני הגופים היו קיימים מוקדם יותר, התנגשו זה בזה, והחלו להקיף זה את זה אחרי ההתנגשות.

הגשושית ניו הורייזונס צילמה בינואר 2015 כיצד כארון ופלוטו משלימים יחדיו סיבוב של 6.387 ימים סביב מרכז בריצנטרי (barycentric) משותף. ב-14 ביולי 2015 בשעה 12:01 UTC חלפה הגשושית על פני כארון במהירות 13.87 קילומטר/שנייה ובמרחק 29,473 קילומטר.