יעל איברי

יעל איברי (שם מדעי: Capra pyrenaica), הוא מין של פרסתן בינוני בסוג יעל החי באזורים ההררים של חצי האי האיברי. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1838 על ידי הזואולוג השווייצרי היינריך רודולף שינץ . במקור היו לו 4 תת-מינים אולם שניים מהם נכחדו. שמו המדעי נגזר מלטינית כדלהלן: "Capra" = "תיש" - מתייחס לדמיון של היעל לתיש. "pyrenaica" = "בפירנאים", מתייחס לכך שהמין תואר לראשונה בהרי הפירנאים. בניגוד למשמעות של השם המדעי, היעל האיברי נפוץ בכל רחבי חצי האי האיברי והוא כיום כבר אינו מצוי בהרי הפירנאים לאחר שהוכחד משם. יש המכנים אותו "עז הבר האיברית" בשל הדמיון של הזכרים לעיזי הבר בקרניים ובצבע הפרווה. היעל האיברי הוא מין הציד העיקרי בספרד, ומחיר לרישיון ציד עשוי להימכר בכ-2,000 יורו. בשל כך היעל מהווה גורם הכנסה חשוב לקהילות מקומיות בספרד, ותיירים רבים באים לפארקים הלאומיים במדינה כדי לצפות בו.

יעל איברי
יעל איברי (זכר)
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	יעלים
שבט:	יעלים
סוג:	יעל
מין:	יעל איברי
שם מדעי
Capra pyrenaica ‏שינץ, 1838
תחום תפוצה

ליעל האיברי 4 תת-מינים:

• יעל גראדוס (C.p.victoriae), תואר ב-1911.
• יעל ספרדי (C.p.hispanica), תואר ב-1848.
• יעל פורטוגזי (C.p.lusitanica), תואר ב-1872. נכחד בסוף המאה ה-19.
• יעל הפירנאים (C.p.pyrenaica), תואר ב-1838. נכחד בשנת 2000.

אנטומיה

קרניים

זכרי היעל האיברי מתאפיינים בקרניים גדולות ומאסיביות, והן בעלות מבנה ספיראלי ויוצא דופן מרוב היעלים. יש לקרן 3 צורות עיקריות: 1) הקרן צומחת לכיוון מעלה, מתעגלת לצדדים בהדרגה, ולבסוף מתעקמת בדרך כלל בצורה ישרה לאחור ולעיתים גם פנימה - מה שגורם לשתי הקרניים יחד לקבל מראה של מלקחיים; קצוות הקרן מתעקמות מעט לכיוון מעלה. 2) הקרן צומחת לכיוון מעלה, מתעגלת לצדדים, ואז מתעקלת בחדות כלפי מטה כשקצוות יהיו מעוקמים כלפי מעלה. 3) הקרן צומחת לכיוון מעלה ואז מתעגלת לצדדים ללא התעקמויות נוספות - בצורת קשת. הצורה של הקרן עלולה להיות שונה בין תת-המינים.

מבט חזיתי על קרניו המיוחדות של היעל האיברי.

מוטת-הקרניים של המין האיברי גבוהה יחסית מהמצח, בניגוד לקרני יעלים אחרים שמתעגלות לאחור בשלב די מוקדם. מיקום הקרניים הוא במרכז הקרקפת - סמוך לעיניים ולאוזניים. בבסיס יש בין הקרניים רווח קטן וברור, ואילו בקצוות המרחק ביניהן עלול להיות פי 5 או 6 - תלוי בצורת הקרן. הקרניים של היעל האיברי עבות לכל אורכן ובמיוחד באזור הבסיס. קצוות הקרן אמנם חדות אך גם הן עבות יחסית.

לקרני היעל האיברי משטח קרן מוזר למדי: בניגוד למינים רבים שלהם קרן גלילית שלמה (צבי), קרניו של היעל האיברי בעלות שני משטחים מנוגדים - גלילי ושטוח - בדומה לטאר, כשהמשטח הגלילי ממוקם בקדמת הקרן והמשטח השטוח בחלק האחורי. מלבד זאת, ליעל האיברי יש מאפיין ייחודי בכך שמחצית מהמשטח הגלילי החזיתי משתנה לעיתים קרובות למשטח שקוע שלישי במספרו לכל אורך הקרן, כאשר בצדדי השקע יש מעין שדרה בולטת. בשל כך קרני היעל האיברי נראות כאילו הן עברו סיתות וגילוף. הקרן של היעל האיברי חלקה יחסית ליעלים אחרים, אך בכל זאת ניתן לחלק אותה ל-3 אזורים בהתאם למשטחים: המשטח הגלילי יתאפיין לרוב ברבעי טבעות, המשטח השקוע יתאפיין בחריצים עמוקים ובולטים, והמשטח השטוח והאחורי בחריצים עדינים. במקרים שבהם גם המשטח הגלילי יתאפיין בחריצים, אחת לכמה ס"מ יהיה חריץ כהה ובולט שיגרום לכך שהקרן תראה כאילו היא מחולקת לחוליות. בשל המאפיינים הנזכרים ניתן לזהות את היעל האיברי בקלות משאר המינים בעזרת קרניו.

לנקבות היעל האיברי קרניים שונות לגמרי, וכנגזרת מכך למין יש דו-צורתיות זוויגית מובהקת. קרניהן דקיקות וקצרות ביותר, הן גליליות לגמרי קרני הצבאים, והרווח ביניהן בבסיס גדול יותר. עם זאת, גם את קרני הנקבות ניתן לזהות מקרני נקבות יעלים אחרים; בעוד לנקבות מיני היעל יש קרניים פשוטות עם מבנה חרב המתעגל לאחור, לנקבות היעל האיברי הקרניים מתעקמות מעט לכיוון הצדדים ויש להן חריצים בהירים עם חריצי-חוליות כהים אחת לכמה ס"מ בדומה לזכרים.
צבע הקרניים של היעל האיברי הוא אפרפר בהיר, אפור כהה, שיש-חולי, כשחריצי החוליות וקצוות הקרן יהיו שחורים בדרך כלל. הצורה והאורך של הקרניים משתנים מעט בין תת-המינים: ליעל הפירנאי למשל היו את הקרניים הארוכות ביותר ואילו ליעל הפורטוגזי לעומת זאת היו את הקרניים הקצרות ביותר.

מראה חיצוני

זכר

נקבה

הפרווה של היעל האיברי קצרה ודלילה יחסית בקיץ, והיא הופכת לעבה וצפופה יותר בחורף. צבע הפרווה כהה יותר בחורף מבקיץ והוא משתנה בין הזכרים לנקבות:

• לזכרים, צבע הפרווה הכללי הוא חום אוכרה-ערמון, חום חאקי, חום צהבהב או צהוב-חולי בצלעות, בשוקיים ובצוואר, בעוד שהמותניים, החזה והחלק התחתון של הצוואר בצבע שחור מפויח. לאורך הגב - מהעורף ועד לזנב - יש לזכר רעמה שחרחר קצרצה עם שערות לבנות בצידה; באזור הכתף לפרטים מבוגרים עלול להיות כתם שחור אוכפי שיתחבר לכתם השחור שבחזה ותחתית הגרון. הגחון, העכוז והמפשעה לבנים, והרגליים מתחלקות בין שחור בחלק הקדמי ללבן בחלק האחורי. הזנב שחור בחלקו העליון ולבנבן בחלקו התחתון. הזכר עלול להיות לעצים שחור כמעט לגמרי.

צבע הפרווה של היעל האיברי משתנה גם בין זכרי תת-המינים: היעל הפירנאי היה הכהה ביותר מכולם עם צבע פרווה שחרחר ברוב הגוף בעוד שהיעל הפורטוגזי היה הבהיר ביותר עם סימונים דהויים וקטנים. מבין תת-המינים החיים כיום, יעל גראדוס הוא בעל פרווה כהה למדי עם סימונים שחורים רחבים יחסית לאלו של היעל הספרדי. בדרך כלל זכרים מבוגרים מכל תת-המינים יהיו די דומים.

• לנקבות, צבע הפרווה הכללי הוא חום קפה, מהגוני או חום אדמוני בכתפיים, העורף, בגב, בחלק העליון של הצלעות והשוקיים, והצבע מתבהר יותר באזורים התחתוניים לצהבהב קרמי או חום דהוי. המותניים, הגחון, הגרון, העכוז והמפשעה בצבע אפרפר או לבנבן, והזנב שחור בחלק העליון ולבנבן בחלק התחתון. סביב הזנב יש כתמים לבנים קטנים. נקבות היעל האיברי דומות מאוד לנקבות יעל אתיופי.

צבע הראש של היעל האיברי הוא בהתאם לגוף - ומשתנה אף הוא בין הזכרים לנקבות:
לזכרים צבעו של הראש הוא צהבהב בהיר\קרמי בלחיים וסביב העיניים והאוזניים, בעוד שלאורך החרטום והמצח יש כתם רחב ושחור דמוי אוכף; לעיתים הראש כולו עלול להיות כמעט שחור לגמרי. הסנטר והשפה התחתונה של היעל בצבע שחור, ואילו השפה העליונה צהבהבה. החלק העליון של הגרון יהיה סינר לבנבן; לעיתים גם החלק העליון של הגרון יהיה שחרחר לגמרי. סביב העיניים יש לרוב טבעת לבנה דהויה. האוזניים בצבע צהבהב או חם בצד החיצוני ולבנבנות בצד הפנימי, ולרוב יש להם רצועה שחרחרה בקצוות.
לנקבות צבעו של הראש מתחלק בין אפרפר או חום דהוי בלחיים וסביב העיניים והאוזניים, לבין כתם בצבע חום קפה או אדמוני באזור המצח והחרטום שצר ובהיר יותר מהכתם של הזכרים. במקרים שבהם הכתם יתרחב יותר לצדדי החרטום, עלול להיות פס זהבהב דהוי מהעין עד לאף. סביב העיניים יש טבעת לבנה דהויה בדומה לזכר, ולעיתים מעל העיניים של הנקבה יש גבות צהבהבות-כתמתמות. שפתי הנקבה שחרחרות, וסנטרה בהיר בניגוד מובהק לזכר. האוזניים שלה מתחלקות בין צבע חום דהוי בצד החיצוני ללבנבן בצד הפנימי, ולרוב יש רצועה חומה בקצוות.

מבנה ומידות גוף

מבנה גופו של היעל האיברי אופייני ליעלים - קצר יחסית ומוצק, עם צוואר וראש קצרים ועבים. הנקבות יהיו צרות ורזות יותר ובעלות צוואר דק יותר. האוזניים שלהם קצרות ועגלגלות והזנב קצרצר ועבה עם קצוות שעירות. הרגליים קצרות ומוצקות ומותאמות במיוחד לבית הגידול ההררי, והפרסות גדולות, גמישות וחזקות. העיניים של היעל צהבהבות או כתמתמות בגודל בינוני-קטן, והאף גדול ושחור עם נחיריים מחורצים ומשולשים. לזכר היעל האיברי זקן קצר ועגלגל בדומה לזקנו של יעל האלפים, והוא נעדר לחלוטין אצל הנקבות. כפי האמור לעיל, הדו-צורתיות הזוויגית ניכרת מאוד אצל היעל האיברי; מלבד הקרניים וצבע הפרווה, הזכרים נבדלים גם מהנקבות בכך שהם גדולים במידות הגוף.
מידות הגוף של היעל האיברי:
גובה הכתפיים: 75-65 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 140-100 ס"מ.
אורך קרני הזכר: כ-75 ס"מ.
אורך הזנב: 15-10 ס"מ.
משקל: 80-35 ק"ג.

תפוצה ובית גידול

יעל איברי בבית גידול אופייני.

היעל האיברי כשמו תת-אנדמי לחצי האי האיברי. הוא נפוץ כיום באוכלוסיות רבות ברחבי ספרד, בעיקר בקהילות האוטונומיות הבאות: קטלוניה, ולנסיה, מורסיה, אנדלוסיה; אוכלוסיות קטנות יותר מצויות גם באראגון, קסטיליה-לה מנצ'ה, מדריד, קסטיליה ולאון, קנטבריה, גליסיה ואסטוריאס. היעל האיברי נכחד מדרום צרפת, אנדורה וג'יברלטר, והוא הוכחד והוחזר מחדש לפורטוגל (מחוז בראגה ומחוז ויאנה דו קשטלו). עם זאת, האוכלוסייה המקורית בפורטוגל הייתה שייכת לתת-מין הפורטוגזי שנכחד, בעוד שהאוכלוסייה הנוכחית שייכת לתת-המין גרדוס.

התפוצה הגיאגרפית של היעל האיברי היא לאורך רכסי ההרים הבאים: הרכס האיברי, הרכס הפניבטי, ההרים הקנטבריים, הרי טולדו, סיירה דה גואדרמה, סיירה דה גרדוס, סיירה מורנה, הרי פיקוס דה אירופה, סיירה נבדה, ובעבר גם בהרי הפירנאים, סרה דה גרס וסרה דה אושטרלה.

בית הגידול של היעל האיברי ממוקם באזור אקלים ים תיכוני, והוא מורכב ממחשופי סלעים, צוקים, שיחים, מרעה וכרי דשא תת-אלפינים, על גבול ובתוך יערות מחטניים, יערות נשירים, ובמיוחד כאלו המתאפיינים בעצי אלון ואורן. היעל מסוגל גם לחיות באזורים סלעיים קטנים הסמוכים למגורי האדם, והוא מתאקלם במהירות בבתי גידול מתאימים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו של היעל האיברי 16–28 מעלות חום בקיץ ובסביבות 4–12 מעלות חום בחורף; הטמפרטורות בתחומי המחייה של תת-המין הפירנאי הייתה מתחת לאפס בחורף. כמות המשקעים הממוצעת היא 1,000-200 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

עדר מעורב של זכרים ונקבות.

יעלים איברים ביער הררי בחורף.

התנהגות ופעילות

היעל האיברי הוא בעל חיים יומי, הפעיל בעיקר בשעות הבוקר ושעות אחר הצהריים; שעות הצהריים החמות ושעות הלילה ינוצלו בעיקר למנוחה, למרות שהוא עשוי להיות פעיל במשך רוב היום. במהלך רוב השנה, הזכרים והנקבות של היעל האיברי חיים בקבוצות נפרדות, עד לעונת הרבייה. בעדרי הזכרים ישנה היררכיה דומיננטית נוקשה וקפדנית המבוססת על גודל גופו וקרניו של הפרט. בעדרי הנקבות יש את הנקבה המבוגרת והמובילה, והגדיים נמצאים בדרך כלל במרכז העדר כדי להיות מוגנים מטורפים קטנים.

בסתיו כאשר קבוצות הזכרים והנקבות מתאחדות, קבוצות של זכרים צעירים יתרחקו מהאזור בגלל הזכרים המבוגרים. בעונת הרבייה הזכר הדומיננטי מגן על שטח עם קבוצת נקבות מפני זכרים אחרים, ועלול להתיר כניסה לשטחו רק לזכרים הכפופים לו. לאחר עונת הרבייה העדרים נפרדים שוב עד השנה הבאה.

זכר עומד על צוקים ברכס גואדאראמה.

ליעל האיברי יש דרך ייחודית של איתות ליעלים האחרים כאשר מתקרב טורף פוטנציאלי. היעל יעמוד בתנוחה זקופה ויציבה, כאשר ראשו ואוזניו מצביעים לכיוון של הטורף. לאחר מכן, הזקיף ישמיע קריאת אזעקה דמוית שריקה כדי להזהיר את שאר היעלים. ברגע שהיעלים שומעים את השריקה הם נמלטים במהירות לאזור הררי תלול ורחוק עם נקודת תצפית טובה כדי לשער את רמת האיום.
היעלים האיברים בורחים בדרך כלל בצורה מתואמת - שמובלת על ידי נקבה בוגרת ומנוסה בעדרי הנקבות והגדיים, ועל ידי זכר בוגר מנוסה בקבוצות של הזכרים. ככל הנראה התנהגות זאת מאפשרת ליעלים להימלט בדרך יעילה יותר משום שהיעלים המנוסים מכירים היטב את האזור ויודעים לאן עדיף לברוח. בדרך כלל ברגע השמעת שריקת האזהרה - נסתיימו סיכוייו של הטורף להצליח לטרוף יעל במארב או במרדף.

במקור, הטורף העיקרי של היעל האיברי הבוגר היה הזאב איברי, אולם לאחר הכחדתו ממערב ודרום חצי האי, בחלק גדול מאזורי התפוצה אין כלל טורפים לבוגרים. גדיי היעל מאוימים על ידי שועל אדום, עיט זהוב ואולי גם שונר איברי.

תזונה

קבוצת נקבות.

גדי של יעל איברי על צוק.

היעל האיברי ניזון בעיקר מעלים, ענפים ובלוטים של עץ האלון, וכן בעשבי תיבול, ועשבים בשיעור קבוע של 5% ו-10% מהתזונה בהתאמה. התזונה תהיה בהתאם לזמינות של הצמחייה בתחומי המחייה של היעל, כאשר העשבים ועשבי התיבול נצרכים יותר באביב ובתחילת הקיץ; בחורף היעל עלול גם לאכול חזזיות וטחב על ידי חפירה עם הפרסות בשלג.

ליעל האיברי יש מנגנון מיוחד בכליות שמאפשר לו לאגור שומן בגוף בשביל ימות החורף הקרים. רמת השומן הגבוהה ביותר אצל היעל מתרחשת בתקופת הקיץ שאז ניתן לאגור מזון בשפע. במהלך החורף, היעל עשוי להפחית את התנועה שלו במהלך החיפוש אחר מזון כדי למנוע בזבוז של אנרגיה. בתחילת האביב ואילך - כאשר המזון נמצא בשפע, היעל יגביר את קצב התנועה שלו ועשוי להתרחק לאזורים העשירים יותר בצמחייה. היעלים גם עשויים להתרחק מאזור המחיה בשל תחרות גבוהה על מקורות המזון בין היעלים. היעל עשוי לגרום נזקים לגידולים חקלאיים כגון עצי שקד.

רבייה ומחזור חיים

עונת הרבייה של היעל האיברי נמשכת מנובמבר עד דצמבר, ושיאה הוא במחצית הראשונה של דצמבר. עם זאת, הרבייה עלולה להתרחש גם המשך כל השנה. נקבות מיוחמות מאותתות לזכרים שהם מוכנות לרבייה על ידי שחרור פרומונים מסוימים. במהלך העונה הזכרים מקיימים ביניהם קרבות רבים על זכות הגישה לנקבות. הלחימה העיקרית כוללת עמידה על הרגליים האחוריות והטחת הקרניים בראש היריב, וכן נעילת קרניים תוך כדי דחיפה ונגיחה בצלעות ובמותניים. הזכרים פוליגמיים ומתרבים עם מספר נקבות.

ההריון של נקבת היעל נמשך זמן קצר יחסית - 161–168 ימים (כ-5.5 חודשים), ושיא ההמלטה מתרחשת באמצע מאי. הנקבה ממליטה גדי אחד או שניים לעיתים קרובות. זמן קצר לפני הלידה הנקבה מאתרת מקום בלתי נגיש וסבוך בין הסלעים ומבצעת שם את ההמלטה. היא מלקקת את הגדי במהירות כדי למנוע מטורפים להריחו. לאחר הלידה הנקבה והגדי חוזרים לקבוצה. הגמילה מתרחש לאחר 5–6 חודשים, והגדי מגיע לבגרות לאחר 1.5 שנים לנקבה, ו-3 שנים לזכר. הזכרים בדרך כלל יצליחו להתרבות רק בגיל 5 כאשר יהיו להם קרניים גדולות מספיק.

תוחלת החיים של היעל האיברי בטבע היא גבוהה למדי - 12–16 שנים.

מצב

היעל האיברי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל אוכלוסייה גדולה למדי שנמצאת במגמת עלייה, וההתרחבות של תפוצתו כתוצאה משינויים בבית הגידול בגלל נטישה של כפריים. בעבר היעל האיברי נרדף ברחבי תפוצתו לבשרו המשובח, וייתכן שכתוצאה מכך נכחדו יעל הפירנאים ויעל פורטוגזי. האזורים המוגנים ותוכנית הציד המסודרת שיחקה תפקיד מכריע בהתאוששות המין.

איומים

זכר רובץ על סלעים

בעיקרון, אין איומים חמורים שעלולים לגרום לאוכלוסיות היעל לרדת בהווה, וטווח התפוצה שלו אף מתרחב עם הזמן. עם זאת, שינוי בית הגידול באמצעות חקלאות, כריתת יערות, שריפות ופיתוח תשתיות, עשויה להשפיע על אוכלוסיות מסוימות. במהלך 1970, עבדקן הרעמה שהוא פרסן גדול ואגרסיבי הובא לספרד, והטווח שלו כיום מתרחב באזורים מסוימים; כתוצאה מכך העבדקנים עלולים להוות בעתיד הקרוב בעיה משמעותית לשימור היעל האיברי מכיוון שהעבדקן חזק וגדול יותר ודוחק פרסתנים רבים מבית גידולם. איום פחות יותר, עלול להגיע כתוצאה מהכנסת אייל אדום - פרסתן גדול מאוד שעלול להתחרות עם היעל על מקורות המזון. ההשפעה של הציד החוקי לא הוערכה מדעית; ייתכן כי הציד שממוקד על זכרים בוגרים וחזקים עשוי להשפיע על הגנטיקה של היעל. למרות זאת, מכיוון שהציד תחת שליטה אין זה צפוי להיות איום גדול למין. התפרצויות של שחין מתרחשות לסירוגין, ועלולות לגרום להתרסקות של אוכלוסיות גדולות בדומה להתפרצות אחת שהתרחשה ב-1997. היעלים האיברים ניצודים מדי פעם בטעות במהלך ציד של חזירי בר על ידי כלבים.

תת-מינים שנכחדו

הסיבות להיכחדות של היעל הפירנאי מהרי הפירנאים אינה ידועה, אך קיימות מספר השערות שההכחדה נגרמה מתחרות של בעלי חיים מקומיים עם היעל על מקורות מזון, זיהומים שהועברו מעדרי צאן, תנאי האקלים הקשים, ציד לא חוקי ופריון נמוך. הפרט האחרון של תת-מין זה - נקבה בת 13, נהרגה בשנת 2000 בפארק הלאומי אורדסה על ידי עץ שנפל עליה. סביר להניח שאיומים דומים גרמו להכחדה של היעל הפורטוגזי בסביבות 1892 מסיירה דה גרס.

שימור ושיבוט

נקבות על צוקים מושלגים

היעל האיברי רשום בנספח ג' של אמנת ברן ונספח V של בתי הגידול ומיני החי של האיחוד האירופאי. בפורטוגל הוא רשום על ידי המדינה כמין בסכנת הכחדה, בשל האוכלוסייה הקטנה שלו במדינה. יעל גראדוס נמצא באזורים המוגנים הבאים: סיירה דה גרדוס, שמורת לאס, שמורת באטוקאסף שמורות הציד ריאניו, הפארק הלאומי פאנדה-גרס והפארק הטבעי מאנזאנארס. היעל הספרדי מצוי במספר אזורים מוגנים, להלן חלק מהם: סיירה דה לאס-ניוואס, סיירה דה גראזאלמה, סיירה נבדה, סיירה דה טאג'אדה-אלמייארה, פורטוס דה טורטוס באקטיה, ומולה דה קורטס. עם זאת, מרבית טווח התפוצה של היעל האיברי מצוי מחוץ לאזורים מוגנים. צעדי השימור שהוצעו לספרד: להקים אוכלוסיות נוספות של יעל גראדוס כדי לחזק את מעמד השימור שלו. בעת הקמת אוכלוסיות חדשות יש להביא מספר גדול של פרטים כדי לשמור על גיוון גנטי. יש לנקוט בצעדים להפחתת הציד הלא חוקי, וכן להעריך מדעית את ההשפעה של הציד החוקי על אוכלוסיות היעל.

פרויקט מתמשך לשיבוטו של היעל הפירנאי הצליח לבסוף לאחר שגדי אחד נולד בחיים בינואר 2009. בכך היעל הפירנאי הפך לבעל החיים הנכחד הראשון ש"הוחזר לחיים". למרות זאת, הגדי המשובט מת כ-7 דקות בלבד לאחר הלידה בשל מספר פגמים פיזיים בריאות.

אומדנים

האוכלוסייה של היעל בכל רחבי חצי האי האיברי נאמדה בסביבות 50,000 פרטים בלמעלה מ-50 אזורים. מספרי היעל גדלו באופן דרמטי מאז תחילת 1990 כאשר האוכלוסייה נאמדה בסביבות 7,500 פרטים. אוכלוסיית היעל שהובאה לפארק הלאומי פאנדה-גרס שבפורטוגל נאמדת בסביבות 100 פרטים - נכון לשנת 2011.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יעל איברי בוויקישיתוף

• יעל איברי, באתר ITIS (באנגלית)
• יעל איברי, באתר NCBI (באנגלית)
• יעל איברי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• יעל איברי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• יעל איברי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• יעל איברי, באתר GBIF (באנגלית)
• תמונות של יעלים איברים(הקישור אינו פעיל)
• סרטון של יעל איברי בבית גידול טבעי