יוסף זליגר

יוסף הלוי זליגר (כ"א באייר תרל"ב, 29 במאי 1872, סניאטין (מזרח גליציה) – כ"ח באדר א' תרע"ט, 28 בפברואר 1919, ירושלים) היה פילוסוף, סופר ומשורר, מורה, עיתונאי ועסקן ציבור.

יוסף זליגר
Yosef Zeliger

צילום מספרו
לידה	29 במאי 1872 סניאטין, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	28 בפברואר 1919 (בגיל 46) ירושלים, מנהלת שטחי האויב הכבושים
מדינה	התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
בן או בת זוג	לאה זליגר
צאצאים	תקוה שריג

תולדות חייו

זליגר נולד בסניאטין עיר במחוז איוואנו-פרנקיבסק שבמזרח גליציה (כיום מערב אוקראינה) לשמואל ושפרינצה הלוי. האב, סוחר בעצי בניין, היה תלמידו של רבי יוסף באב"ד מחבר הספר מנחת חינוך. מצד אמו, היה ממשפחת רבנים מדורות רבים. המשפחה הייתה ענייה מאוד ולעיתים, בעונת החורף, כאשר הדרכים ליערות היו משובשות, סבלה המשפחה חרפת רעב.

כבר בשנות ילדותו הצטיין בכישרונות ובשקידה נמרצת, בגיל 14 סיים בפעם הראשונה את הש"ס, ולא נמצא עוד מלמד עבורו בעיר הולדתו. הוא המשיך ללמוד לבדו בבתי המדרש בעיר, והתעמק בתלמוד ומפרשיו, בתולדות חז"ל, ספרי הרמב"ם ויתר חכמי ספרד. יצא לו שם של "עילוי" וכונה "יוסה'לי בעל-שם".

בגיל 20 החל בכוחות עצמו ללמוד גם גרמנית ומדעים שונים. הוא הכין את עצמו לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אותן עבר בהצלחה. ב-1895 התקבל לאוניברסיטת ברן, שם למד פילוסופיה ושפות שמיות. אחד ממוריו, שהעריך מאוד את כישרונו היה פרופסור לודוויג שטיין. עם סיום לימודיו בשנת 1903 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והוצעה לו משרה מרצה (דוצנט), אולם הוא סרב.

בשבתו בברן ארגן "חברת ש"ס" (חבורה הקובעת עיתים ללימוד התלמוד) בה היו חברים תלמידי ישיבות מרוסיה וסטודנטים מהאוניברסיטה. כמו כן יסד בברן בית תבשיל כשר למהדרין לתלמידים היהודים, וכן הנהיג שם תפילה בציבור בה שימש כבעל קורא ודרש לפניהם בשבתות וימים טובים.

כאשר חזר לביתו בגליציה, לא כולם קבלו את שובו בשמחה. מיעוט מהרבנים התייחסו אליו בכבוד והערכה רבה, אולם רוב הרבנים פחדו מפני "הרחבת האופק מחוץ לד' אמות של הלכה" וחששו משינויים. שני הרבנים שעימם עמד בקשר נתנו לו הסמכה לדין ולהוראה. הראשון היה רבי בנימין אריה וייס, רב ואב בית דין בעל שו"ת "אבן יקרה" מצ'רנוביץ, והשני היה רבי גדליה שמלקס שהיה רב ואב"ד בקולומיאה. למרות זאת לא קיבל על עצמו תפקיד רבני בפועל, היות שקבלת משרה זו הייתה כרוכה במתן שוחד לראשי הקהילות. בנוסף היה קשה לבני גליציה להשלים עם הרעיון שרב ירא שמים יהיה גם דוקטור. ”שני מומים עיקריים היו לו. התואר דר' חסם את דרכו לכס הרבנות בגליציה, אף שכולם ידעו, את גאונותו, גודל חסידותו ופרישותו. והחסרון השני היה שנולד בגליציה. אלמלי נולד באשכנז ואף באונגריה ובליטא היה שמו הולך מסוף העולם ועד סופו” (משה לייטר עורך הירדן).

זליגר הרבה לכתוב להמצפה. אחד ממאמריו המפורסמים היה "מכתב גלוי להד"ר עמיל ביק" ציר בית המחוקקים באוסטריה, על אודות הכרת הלאומיות העברית.

זליגר היה בין הראשונים בגליציה ששפת ביתו הייתה עברית. בשנת תרס"ד בעזרת שלום מרדכי שבדרון מברז'אן, שעימו עמד בחלופי מכתבים, ניסה לייסד הסתדרות בשם "ישורון בגליציה ובוקובינה" שתעסוק בתיקון החינוך העברי.

ב-1902 ניסה יחד עם ד"ר מ. יונג להקים בקרקוב גימנסיה עברית, אולם זו נסגרה לאחר זמן קצר. ראשי הצמרת הציונית בעיר התייחסו בספקנות רבה לעצם הקמתו ולסיכוי הצלחתו של בית-ספר מסוג זה בקרקוב לאורך ימים. עמדתם העוינת והבלתי-מתפשרת של החרדים מזה ושל המתבוללים מזה – שני החוגים האלה החזיקו ביחד ברסן השלטון בקהילה – נראו כמחסום שלא ניתן להתגבר עליו. במשך שנתיים לימד בבית מדרש בשם "יבנה", בשנת 1905 נשא לאישה את לאה לבית רוזנקראנץ. בשנים הראשונות לאחר נישואיו הוא חי בעוני מחפיר, כאשר ראו חברי אגודת "תקות ציון" את מצבו, הציעו לו משרה של דרשן, אך הוא סירב.

בקיץ תרס"ז יצא אליו מיפו קול קורא, מטעם הביל"ויי ר' אברהם שכביץ מגדרה, בשם קבוצת בעלי בתים ביפו. הם ביקשו ממנו לעלות ולכונן חינוך דתי מודרני על פי שיטתו המקורית, אשר נתפרסמה בשבועון המצפה בקרקוב. באלול תרס"ז עלה לארץ ישראל עם אשתו ונתמנה למנהל החדר המתוקן שנוסד ביזמת חברי אגודת אחוה. הוא קרא למוסד בשם "תחכמוני".

עם בואו ליפו, פרש בפני ועד ההורים את תוכניתו, ללימוד תורה ותלמוד ופירושיהם בעברית. מצד חלק מההורים הייתה התנגדות עצומה ללימוד תלמוד בעברית, "איככה אפשר לבאר את אביי ורבא בעברית זה לא ייתכן", לבסוף זליגר ניצח והיה עליו לעשות לילות כימים בהכשרת המורים לעבוד לפי שיטתו. בנוסף לעבודתו בבית הספר, הרצה במקומות רבים בין השאר, ביפו במוסד "ההרצאות לחכמת ישראל וספרותו", הרצאותיו המצוינות משכו את הכוחות הטובים ביותר שבעדת היהודים. בשנה הראשונה לקיומו של תחכמוני, התעוררו קשיים כספיים. באייר של אותה שנה הוא נסע לפרנקפורט לבקשת סיוע והציע שם בפני פרנסי הקהילה תוכנית לבית אולפנא גדול עד לדרגות הגבוהות של הלימוד, אך ראשי הוועד לא הסכימו לתוכניתו הגדולה והחליטו לממן לכל היותר מחלקות אחדות של בית ספר יסודי. זליגר חזר מפרנקפורט לקרקוב והחל ללמד שוב בבית-המדרש "יבנה".

בשנת תרע"ב יסד בקרקוב עיתון יומי עברי בשם "בת קול" ובו פרסם מאמרים מדיניים, חברתיים וספרותיים, ומוסף שבועי בשם "יבנה", אשר הכיל מאמרי מחקר וספרות יפה. ההתנגדויות לפעולותיו שהיו הן מצד הממסד הדתי והן מצד המתבוללים הקשו עליו את עבודתו. כדי לצמצם את ההוצאות הכספיות ולהקל על תפוצת העיתון העביר את המערכת לעיר המרכזית לבוב, והוציא אותו כשבועון במקום עיתון יומי. בין המשוררים והסופרים שפרסמו מאמריהם בעיתון היו: מנחם מנדל בראונשטיין (מבש"ן), ש. קוק, ש.ז. יעבץ, הרב משה לייטר ואחרים.

בשנת 1910 נערך מפקד בין אזרחי גליציה ובו נדרשו התושבים לרשום מהי שפת הדיבור שלהם. השלטון דרש שהיהודים ירשמו פולנית, אך זליגר עשה תעמולה בעיתונו לרישום השפה העברית כשפת ביתם של יודעי העברית, כך הוא נהג, ועל זאת נדון לתשלום קנס גדול. בתשרי שנת תרע"ד נסגר העיתון מחוסר תקציב.

בד' בניסן תרע"ד חזר לארץ ישראל בשנית והתיישב בפתח תקווה שם הוא שימש מורה במוסדות החינוך של נצח ישראל. בשנות מלחמת העולם הראשונה לימד תורה צעירים בירושלים, הרצה ודרש בבית הכנסת של שכונת אחוה. באחת מדרשותיו אחרי הכיבוש הבריטי ניסה לצנן את ההתלהבות והתקוות שתלו רבים בהצהרת בלפור, כאילו זוהי כבר הגאולה האמיתית.

לאחר עשר שנות נישואים נולדה לזוג בת, תקוה (אשתו של נחום שריג ואמם של יוסף ורן שריג). בחודש אב תרע"ח חלה במחלת מעיים, ובליל כ"ח באדר א' תרע"ט נפטר ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. קברו של זליגר נכלל בין אלפי הקברים שחוללו בשנות ירושלים החצויה, ושוקמו לאחר מלחמת ששת הימים.

ספרים

• כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר, ערוכים ומוצאים לאור בידי לאה זליגר, ירושלים, תר"ץ
• כתבי זליגר בפרויקט בן-יהודה

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "יוסף זליגר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 690
• כתבי יוסף הלוי זליגר בפרויקט בן-יהודה
• יוסף זליגר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה