יהדות טורקיה

יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהם. משערים שהיהודים חיו כבר לפני כ-2400 שנה, במה שמוכר כטורקיה של היום. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "Sfard", אולי "ספרד" המוזכרת בספר עובדיה שנאמר: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב."

האימפריה העות'מאנית ב - 1900

מפת טורקיה של היום

כתובה מאיזמיר, טורקיה

בהיותה של טורקיה מדינה גדולה יחסית, ליהודים בערים שונות בטורקיה היו מנהגים שונים במקצת; כך, לדוגמה, יהודי העיר אורפה מכונים אורפלים והם מהווים עדה נפרדת, על אף היותם חלק מיהדות טורקיה, דוגמה נוספת היא הנאש דידן שחיו באזור בשקאלה במזרח טורקיה אותם ניתן לשייך מבחינה תרבותית ליהדות כורדיסטן.

כיום קיימים במדינה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי, ובאיזמיר – בית ספר יסודי.

בין משפחות יהודי טורקיה ניתן למצוא את משפחות פיצ'ו, גמליאל, בכר, אברבנאל, מורדו, בן בשט (בן בסט), ביצ'צ'ו, בן ששון, קונפי, קרקו, ועוד. רוב יהדות טורקיה היגרה מהמדינה - רובם עלו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20 וחלקם היגרו למדינות אירופה, צפון ודרום אמריקה.

אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, מדווח בשבועון מקור ראשון בספטמבר 2008 כי: "היהודים במדינה הטורקית, המוסלמית-חילונית חוששים לביטחונם. דרישות ביטחון גבוהות בכניסה לבתי כנסת, משרדי הרבנות ובנייני הקהילה – תופעה שהחמירה לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול. מחשש לביטחונם, אין יהודי טורקיה נוהגים לשוחח בשפתם הלאדינו, ורק זקני הקהילה עדיין שומרים על השפה".

נכון ל-2022, יש ברפובליקה הטורקית כ-14.5 אלף יהודים,המהווים פחות מפרומיל מאוכלוסיית טורקיה, רוב היהודים חיים באיסטנבול, ומיעוט באיזמיר.

בימי השלטון של הביזנטים

על פי המסופר בתנך סיפור המבול ותיבת נח התרחש בהר אררט, שהוא הר במזרח טורקיה, כעת הוא בגבול טורקיה, ארמניה ואירן. בעת שלטון הביזנטים, על מנת להחיות את עיר הבירה החדשה קונסטנטינופול (איסטנבול) ציוו שמוסלמים, יהודים, נוצרים מרחבי האימפריה, יעברו לעיר הבירה החדשה. בתוך חודשים רוב היהודים מאזור הבלקן ואנטוליה אכן עברו לשם. 10% מהאוכלוסייה של העיר היו יהודים. בזמנו החובה להתיישבות זו, נחשבה כצעדים נגד היהודים.

בתקופה הביזנטית הייתה באסיה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטית אשר מקורה מארץ ישראל. כמה מאות שנים רוב היהודים היו רומניוטים, עד אשר יבוא גירוש ספרד במאה החמש העשרה. האימפריה העות'מאנית, אשר בה היו קהילות יהודיות שונות ומגוונות, הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל, לבוא ולהתיישב ברחבי האימפריה. רובם היגרו לארצות אגן הים התיכון, ממרוקו ועד לטורקיה חצי האי הבלקני, ולארץ ישראל. בסוף המאה ה-16 האוכלוסייה היהודית באימפריה העות'מאנית הייתה פי שניים (150,000) מאשר מספר היהודים בפולין ואוקראינה ביחד (75,000)^{[דרוש מקור]}. היהודים הוכרו באופן רשמי כמיעוטים אוטונומים יחד עם הארמנים, היוונים, והבולגרים.

בימי האימפריה העות'מאנית

ערך מורחב – היהודים באימפריה העות'מאנית
ההגירה הגדולה לאנטוליה ולאימפריה האוטומנית התרחשה בימי שלטונו של פטיח סולטן מחמד ובימי שלטונו של באיזיט השני (1481-1512) אחרי גירוש ספרד, פורטוגל, נאפולי וסיציליה. הסולטן הוציא הזמנה רשמית לכל הפליטים היהודים, ואכן הפליטים הגיעו במספרים גדולים. ב-1492 היה שיא כאשר הגיעו יותר מ-40,000 יהודים ספרדים. היהודים התיישבו בעיקר באיסטנבול ובסלוניקי. היהודים מילאו מספר פונקציות בעיקר במסחר, כיוון שהטורקים המוסלמים לא היו מעוניינים בהם.

היהודים הספרדים הורשו להתיישב באזורים מפותחים כגון: רומליה (האזורים האירופיים של האימפריה איסטנבול, סרייבו, סלוניקי ואדירנה), במערב וצפון אנטוליה (בורסה, איידין, טוקט, מניסה, אמסיה), אבל גם באזורים הדרומיים של הים התיכון (ירושלים, דמשק, צפת, ובמצרים). איזמיר לא הייתה מיושבת על ידי היהודים הספרדים, רק מאוחר יותר.

שרידי בית הכנסת העתיק בסרדיס

אוניה שנשלחה להציל יהודים מספרד בשנת 1495

בית הכנסת הראשון בטורקיה, "עץ חיים" הוקם בעיר בורסה אשר עברה בשנת 1324 לשלטון העות'מאנים. בית הכנסת קיים עד היום, למרות שהקהילה היהודית במקום מונה רק 140 נפש.

הסולטאן באיזיט השני, פרסם הצהרה ובה הוא בקש ממושלי האימפריה "לא לסרב לכניסת יהודים או לגרום להם קשיים, אלא לקבל אותם בסבר פנים יפות". הוא העניק לפליטים רשות להתיישב בתחומי האימפריה והעניק להם אזרחות עות'מאנית. ואכן הם באו לאיסטנבול, איזמיר ואדנה. פליטים אלה סייעו לקידומה של המדינה. בין השאר הקימו את בית הדפוס הראשון במדינה. דוד ושמואל אבן נחמיאס יסדו את בית הדפוס בשנת 1493 באיסטנבול.

לפי סיפור עממי, הסולטאן הטורקי הכריז על העדר התבונה של פרננדו השני מלך ספרד: "אתם קוראים לפרננדו מלך חכם, אך בגרשו את היהודים הוא הופך את המדינה שלו לענייה ואת שלנו לעשירה!". היהודים פיתחו יוזמות עסקיות, הרחיבו את המסחר עם ארצות אחרות, לא מעט בזכות יוצאי ספרד שגם הם עברו לגור בערי הנמל באגן הים התיכון. השליטים הטורקיים לא סמכו על נאמנות הנוצרים וכך המסחר עם ארצות אירופה התנהל על ידי יהודים.

הקהילות היהודיות העיקריות ברחבי האימפריה העות'מאנית היו בערים אלו: איסטנבול, סרייבו – היום עיר הבירה, והעיר הגדולה ביותר במדינת בוסניה והרצגובינה, סלוניקי – העיר השנייה בגודלה ביוון ומערי הנמל החשובות שבה, אדירנה בחלק האירופאי של טורקיה – ליד הגבול עם יוון ובולגריה, ניקופוליס ביוון, ירושלים וצפת בארץ ישראל, דמשק בסוריה, בעיראק, במצרים ובפנים טורקיה באנטוליה בבורסה העיר, טוקט (Tokat) ואמסיה. הקהילה באיזמיר הוקמה מאוחר יותר. על תרומת היהודים שהגיעו מספרד לגודל האוכלוסייה ניתן ללמוד מעובדה כי בזכותם מספר המשפחות היהודיותבירושלים עלה מ-70 ל-1,500 ובצפת מ-200 ל-3,000 ובכך הייתה למרכז היהודי הגדול בארץ. בדמשק היו 500 משפחות. באיסטנבול הייתה קהילה של 30,000 נפש עם 44 בתי כנסת.

החסות בשיטת ה"מילט" "millet"

יהודי טורקיה חיו בסובלנות תחת השלטון העות'מאני, אשר החיל את שיטת ה"מילט" על עדות המיעוטים ברחבי האימפריה. השיטה דגלה באוטונומיה פנימית ודתית לכל עדה דתית. החכם באשי מונה למנהיג העדה ולו היו סמכויות מלאות כלפי בני העדה. על היהודים לא חלו הגבלות על חייהם או עיסוקם, חוץ מתשלום ג'יזיה (מס גולגולת), לבוש חיצוני, רכיבה על סוסים ומניעת השתתפות בשירות צבאי שחל על כל אלה שאינם בני דת האסלאם.

היו בין יהודי טורקיה שהגיעו למשרות בכירות, כמו בימיו של מהמט השני שר הכספים חכים יעקב פאשה (Hekim Yakup Pasa) ובימי מורט השני הרופאים: משה חמון (Moses Hamon) ואברהם דה-קסטרו.

בימי מהמט הרביעי נפגעה הקהילה היהודית בעיר בעקבות הופעתו של שבתי צבי אשר עוררה מחלוקת בקהילה ופוררה את אחידותה. במאות ה-18 וה-19 ירדה חשיבות יהדות טורקיה. דמות יוצאת דופן הייתה של דניאל דה-פונסקה (Daniel de Fonseca) שהיה נשיא בית הדין של הרופאים ונטל חלק בפעילות פוליטית. בשנת 1887 היו חמישה יהודים חברי הפרלמנט הטורקי.

בעת החדשה

מגיני ספר תורה, עם דימויי סהר עשויים כסף, מוצגים במוזיאון ישראל

מגן ספר תורה, עשוי כסף, מוצג במוזיאון ישראל

במאות ה-16 וה-17, הייתה הקהילה היהודית בטורקיה אחת מן הקהילות הפורחות ביותר במזרח התיכון. באיסטנבול, בלבד התגוררו קרוב ל-30,000 יהודים, חלקם הגיעו למשרות ולעמדות בכירות בחצר הסולטאן – רופאים, בנקאים, יועצים ופקידי ממשל. דוגמאות לכך הם דון יוסף נשיא, דונה גרציה וסלומון אבו יעיש – שלושתם נוצרים חדשים פורטוגזיים, שחזרו ליהדות, והגיעו לתהילה בטורקיה. הם היו בעלי השפעה רבה בחוגי השלטון העות'מאני, ואף קיבלו תוארי דוכסות מהסולטאן.

במלחמת העולם הראשונה נחלה טורקיה מפלה, ויהודים רבים שחיו בתחומיה חוו חילופי שלטון ונתינות. אלה שבטריטוריות באזור הבלקן הפכו לנתיני המדינות השכנות, ואלה שחיו באזור המזרח התיכון השונים עברו למנדט של בריטניה או צרפת. ארץ ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, עברה למנדט לידי בריטניה. ב-1917 היו בטורקיה 100,000 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה

ערכים מורחבים – טורקיה במלחמת העולם השנייה, חוזה הידידות הגרמני-טורקי

במהלך מלחמת העולם השנייה שמרה טורקיה על נייטרליות, ובכך ניצלו אלפי היהודים ששהו בה. ב-1947 היו בטורקיה 80,000 יהודים, ב-1968 היו 37,000 וב-1996 היו 25,000. עם הקמת של מדינת ישראל, וגם לפניה, עלו רובם של יהודי טורקיה לארץ ישראל. בסך הכול עלו לישראל כ-55,500 יהודים. כיום יש בטורקיה כ-14,500 יהודים.

אנטישמיות בטורקיה

בעקבות המשבר ביחסי טורקיה–ישראל בתקופת רג'פ טאיפ ארדואן, הורגשה עלייה בתופעות האנטישמיות.

העיתונאי בני ציפר הציג את שורשי האנטישמיות בטורקיה, כפי שתיאר באוזניו דניס אוז'לוו, חבר הקהילה היהודית שם:

עד לסוף שנות ה-40, האנטישמיות בטורקיה נטפלה לסטריאוטיפ של היהודי העשיר, המנצל את העם, ובאה על כן משמאל. אט אט תפסה את מקומה שנאת יהודים מהטיפוס הדתי. האנטישמי הטורקי של ימינו משוכנע שכל רעיון הרפובליקה החילונית שאימץ מייסד טורקיה המודרנית, מוסטפא כמאל אטאטורק, הוא מזימה יהודית, שכן אתאטורק היה ממוצא יהודי (אין לכך שחר, כמובן), וכל האליטה השלטונית שלו היו "דונמה", כלומר יהודים שהתאסלמו מטעמי נוחות.

בהמשך מאמרו מביא ציפר תאוריית קונספירציה נוספת המזינה את האנטישמיות בטורקיה:

אחרי שהסולטאן הטורקי עבד-אל-חמיד סירב לבקשתו של הרצל להקים מדינה יהודית בפלשתינה, החליטו היהודים לנקום בסולטאן בכך שדחפו את תנועת הטורקים הצעירים בשעתה, שרוב חבריה היו כידוע יהודים חשאיים ומומרים לאסלאם (אין לכך שחר, כמובן) להדיח את הסולטאן. אתא-טורק גמר את המלאכה בכך שהכריז על הרפובליקה הטורקית כחילונית, לנוחות אחיו היהודים, ומאז האליטה השלטונית עוברת מיד ליד בתוך אותה קליקה קריפטו-יהודית.

יישובים שהוקמו על ידי בני התפוצה בארץ ישראל

שלט בית הכנסת אוהל יצחק של יהודים יוצאי טורקיה בשכונת נחלת שבעה בירושלים

• חברון, ירושלים, יריחו, ראשון לציון – יהודי מזרח טורקיה מחוז אורפה ובנותיה עלו לארץ ישראל כקבוצה בת 40 נפש לירושלים כבר בסוף המאה ה-19 והוו גורם מכריע בחיזוק היישוב היהודי בעיר. עוד קודם לכן במחצית המאה ה-19 עלו מאורפה משפחות בודדות שהתיישבו בחברון. יש עדויות לכך שיהודים אורפלים מגעים לירחו ומקימים בעוג'ה משקים חקלאיים (מנגו ובננות).יהודי אורפה לוקחים חלק גם בחיזוקה של המושבה ראשון לציון. בשנת 1887 בנה הברון בנימין רוטשילד יקב עבור המושבה החדשה וקובע כי היין ביקב יהיה יין כשר.

לצורך כך נזקקו לפועלים יהודים חסונים שומרי מצוות האורפלים של ירושלים היו מועמדים הכמעט טבעיים לכך. 7 משפחות ירדו מירושלים לראשון לציון לצורך עבודה ביקב המפורסם והקימו בה את שכונת האורפלים ובמרכזו בית כנסת מקור חיים שהפכו למוקד משיכה של יהודים מכלל קהילות הלבנט. נחום גוטמן בספרו החופש הגדול מתאר את הכתפאים האורפלים בעבודתם ביקב.

• קיבוץ הגושרים – הוקם ב-1948 על ידי גרעין עולים מטורקיה.
• היישוב אלרואי, מהיישובים המרכיבים את קריית טבעון הוקם בין היתר על ידי עולים מטורקיה יוצאי כורדיסתאן.
• גבע כרמל – הוקם על ידי עולים מטורקיה ותוניסיה בשנת 1949.
• קיבוץ נחשולים – הוקם על ידי עולים מטורקיה ופולנים יוצאי מחנות ההשמדה בשנת 1948.
• גבעת ניל"י – הוקם על ידי עולים מטורקיה, תוניסיה ועיראק בשנת 1953.
• כרם בן זמרה – הוקם על ידי עולים מטורקיה בשנת 1949.
• ציפורי – הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מטורקיה ובולגריה.
• קיבוץ גבולות – הוקם על ידי עולים מטורקיה ורומניה בשנת 1943.
• בורגתא – הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מטורקיה ומרוקו.
• יהוד – עיר בבקעת אונו שהוקמה ב-1948 על חורבות הכפר הערבי יהודיה על ידי עולים מטורקיה, ברובם מאיזמיר, ובראשם ר' אברהם אלטלף.

ראו גם

• ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל
• המרכז למורשת יהדות טורקיה
• אורפלים
• לאדינו
• רשימת בתי הכנסת בטורקיה

לקריאה נוספת

• אליהו בירנבוים, לפני שתשכח השפה, מקור ראשון, 12 ספטמבר 2008.
• אסנת פרץ, יהדות טורקיה – מציון לציונות, הוצאת בית עלים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות טורקיה בוויקישיתוף

• "תּוּרְקִיָא (תֻּרְכִּיָה)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 242–245, באתר היברובוקס
• ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל – הגוף הגדול של יוצאי טורקיה בישראל
• התאחדות יוצאי טורקיה בישראל – הנציגות הנבחרת של יוצאי טורקיה בישראל
• שלמה אברהם רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, הוסיאטין, תרע"ד-1914, באתר היברובוקס
• טובה בארי, ‏שלמה מזל טוב וניצני השפעתה של השירה הטורקית על השירה העברית, פעמים 59, אביב תשנ"ד, עמ' 65–76
• אבנר לוי, ‏הפרעות ביהודי תראקיה, 1934, פעמים 20, תשמ"ד 1984
• יעקב ברנאי, לתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית בסוף המאה הט"ו ובמאה הט"ז, על ספרו של אריה שמואלביץ בנושא ההיסטוריה של היהודים באימפריה העות'מאנית, פורסם בפעמים, 30, תשמ"ז 1987, עמ' 134–139
• יוסף סדן, ‏מומר בשרות חכמי-אסלאם עות'מאנים בחיבור פולמוסי מהמאה הט"ו-הט"ז, פעמים 42, חורף תש"ן, עמ' 91–104
• שמעון שוורצפוקס, ‏כי"ח והחינוך היהודי בטורקיה, פעמים 48, קיץ תשנ"א, עמ' 143–144 – על ספרו של אהרן רודריג בנושא פעילותה החינוכית של חברת 'כל ישראל חברים' בטורקיה
• אליעזר בשן, ‏ראשית השתלבותם של יהודים ספרדים בקושטא במערכת המסחר של הבריטים, פעמים 48 (קיץ תשנ"א), עמ' 54–65
• בועז ביסמוט, בין ישראל לארדואן, באתר ישראל היום, 30 באוגוסט 2014
• רויטרס, הקהילה היהודית בטורקיה הולכת ומתפוררת ובתי הכנסת עלולים להיוותר ללא מתפללים, באתר הארץ, 29 במרץ 2015
• צ'יילאן יאינסו, הניו יורק טיימס, עבור יהודי טורקיה, האזרחות הספרדית היא מצרך מבוקש, באתר הארץ, 27 במאי 2015
• יניב קובוביץ, לא דאעש מדאיג את יהודי טורקיה, אלא שכניהם, באתר הארץ, 5 ביולי 2016
• יהודים - היסטוריה - טורקיה, דף שער בספרייה הלאומית