כרטיס חיוג

כרטיס חיוג הוא כרטיס קטן, הדומה בגודלו לכרטיס אשראי, המשמש לתשלום שירותי טלפון ציבוריים. שיטת התשלום וצורת השימוש בכרטיס תלויה במערכת הטלקומוניקציה הכוללת. אף על פי כן, כרטיס החיוג נרכש כאשר יתרת שיחות בו מוגדרת מראש והיא פוחתת בכל שיחה שמבוצעת בעת השימוש בכרטיס. מרבית כרטיסי הטלפון מיועדים לשימוש חד פעמי; כאשר יתרת השיחות אפס, יש לקנות כרטיס חדש ולא להגדיר מחדש את יתרת השיחות.

התפתחות טכנולוגית

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

כרטיס החיוג הראשון יוצר עם פס מגנטי בשנת 1976 באיטליה. כרטיסי החיוג שהופיעו אחריו היו התקנים אופטיים, אשר יוצרו בין השאר על ידי חברת Landis & Gyr. הטכנולוגיה הבאה לכרטיסי החיוג הייתה שבב (צ'יפ). כיום יש גם כרטיסים חכמים וגם כרטיסים משולמים מראש.

הפריסה הגדולה ביותר של הכרטיסים החכמים נעשתה על ידי פריסת הטלפונים הציבוריים הצרפתים בשנת 1986: השימוש בכסף קטן הוחלף בכרטיס חכם בו יתרת יחידות שיחה מנוכת במהלך קיום שיחת טלפון.

ארצות רבות אחרות נהגו כמוהם, ביניהם אירלנד בשנת 1990 ובריטניה בשנים 1994-5, בתהליך אשר ביטל בהדרגה את כרטיסי Landis & Gyr הירוקים לטובת הכרטיסים החכמים.

טלפונים ציבוריים רבים פועלים באמצעות כרטיס חיוג; את הכרטיס יש להכניס לחריץ המיועד לכך, וההתקן קורא את הכרטיס ומעדכן את יתרת השיחות לפי הצורך. לכרטיסי חיוג אחרים אין פס מגנטי או שבב חכם המאפשר קריאתו, אלא קוד מספרי מודפס, שהמשתמש צריך להקיש קודם ביצוע שיחה. החיוג באמצעות כרטיסי חיוג אלו אפשרי גם בטלפונים רגילים.

חברות הטלקומוניקציה מצאו בכרטיסי החיוג שווקים חדשים: כרטיסי החיוג פונים לקהל משתמשים חדש, שמסיבות שונות מעדיף להשתמש בכרטיסי חיוג משולמים מראש. מדובר בצעירים, אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק בטלפון נייד או בטלפון קווי, תיירים ואפילו אסירים שעושים שימוש רב בכרטיסי חיוג מהכלא. אחד החסרונות הגדולים של כרטיסים אלה הוא הצורך במערך הפצה שגם חשוף לגנבות של כרטיסים. לכן, בדרך כלל, מחירה של דקת שיחה בכרטיס חיוג משולם מראש יהיה יקר יותר מאותה הדקה בדיוק עבור מנוי קבוע של רשת הטלפונים.

בנוסף, השקיעו חברות התקשורת בהדפסת פרסום על גב הכרטיס והצגת דיוקני כוכבים, עבודות אומנות וצילומים כדי לשפר את מראהו. מנהג זה, יחד עם אפיונו החד פעמי של הכרטיסים (דבר אשר עודד את הצרכנים לקנות מספר כרטיסים), הוביל לתחביב של איסוף כרטיסי החיוג.

מחירי יחידת שיחה בכרטיס החיוג מגוונים ומשתנים ממדינה למדינה, בהתאם להחלטת החברה המייצרת והמפעילה. בארצות הברית ניתן לרכוש כרטיסי חיוג בחנויות מסחריות כגון וולמארט המוכרת בין השאר כרטיסי חיוג נטענים בחמשה סנטים לדקת שיחה. בישראל ניתן לקנות כרטיסי חיוג בין השאר ברשת חנויות "בזקסטור" של חברת התקשורת בזק ובסניפי הדואר של דואר ישראל ובאתר האינטרנט שלה. מחיר דקת שיחה בכרטיס החיוג נע בין חצי שקל ל-65 אגורות, נכון לפברואר 2006.

איסוף כרטיסי חיוג

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בישראל

כרטיסי טלכרט מישראל

מדבקת "כאן מוכרים כרטיסי טלכרט" משנות ה-90 עם הסלוגן

בישראל היו בשימוש מספר כרטיסי חיוג.

טלכרט

כרטיס החיוג שפותח לשימוש בטלפונים ציבוריים בישראל קרוי "טלכרט" (קיצור של המילים "טלפון" ו-"כרטיס").

ב-1988 בזק החלה בניסויי שדה של הטלפונים עם הכרטיס. הוא נכנס לשירות ב-1990 עם הסלוגן "אין כיס בלי כרטיס" והחליף את אסימוני הטלפונים הציבוריים^[1].

יתרת השיחות נרשמה בכרטיס באמצעות צריבה הולוגרפית. נמכרו כרטיסים עם 20, 50 ו-120 יחידות (בתחילה גם 10, ו-240 עם כרטיס דו-צדדי).

בשנת 2007 הופסקו המכירות של הכרטיס עקב סיום פעולתו של מפעל Landis & Gyr בשווייץ שיצר את הכרטיסים הללו. המכשירים הקיימים בישראל עדיין תומכים בכרטיס, אך לא ניתן לרוכשו. במקומו נמכרים כרטיסי הבזקכרט והטלכרט החדש המבוססים על הקשת קוד סודי לאחר חיוג למספר גישה.

בזקכרט

בזקכרט זהב

בזקכרט הוא כרטיס חיוג המשווק על ידי חברת בזק ומאפשר חיוג מכל טלפון שאינו סלולרי, ובפרט מטלפונים מחוץ לישראל.

את כרטיס הבזקכרט ניתן לטעון בסכום מסוים מראש, או לשלם את מחיר השיחות ידי חשבון שהוגדר מראש. בפועל, ניתן לחייג תוך הקשת מספר הכרטיס וקוד אישי, כלומר, ללא צורך בכרטיס הפלסטיק.

השירות, שהיווה תחליף נוח לכרטיס הטלכרט, זכה לפופולריות גבוהה בעבר, ולמעלה ממיליון כרטיסים נמכרו. השימוש בטלפון הסלולרי מדגם "מנגו" (אשר החיוג ממנו, לבד ממספר בודד, חייב שימוש בבזקכרט) אף הוסיף לו משתמשים. הופעת מכשירים סלולריים חדשים הובילה לצניחה חדה בשימוש בשירות, וכך, רק 75 אלף ממנויי השירות השתמשו בו בין מרץ ליוני 2004. עקב כך, החליטה חברת בזק לבטל את השירות, החלטה שאושרה על ידי שר התקשורת אהוד אולמרט.

ביטול הכרטיס הוביל לביקורת, בטענה שהחברה פוגעת בשכבות החלשות בכך שהיא כופה עליהן מעבר לאמצעי תקשורת יקרים יותר. כך, למשל, פנה חבר הכנסת משה גפני בשאילתה לדליה איציק, בהיותה שרת התקשורת: ”מדוע יופסק שירות זה שכה חשוב לציבור השכבות החלשות ולתלמידים שביניהם בייחוד תלמידי הישיבות, שאינם מעוניינים ואין באפשרותם להשתמש בטלפון סלולרי?”.
גם עלי מוהר הקדיש את אחד מטוריו לפרידה מכרטיס זה.

בזק הפכה את החלטתה בהתאם לדרישתה של איציק, שראתה בשירות כבעל חשיבות חברתית, ושעל כן אין לבטלו מתוך מניעים כלכליים בלבד.

חברות נוספות מציעות כרטיסים אחרים, כגון: כשר כארד של נטוויז'ן, שהוא כרטיס אשר קיבל את אישור ועדת הרבנים לענייני תקשורת; הום קארד של ברק 013, אשר משמש לחיוג בינלאומי, ועוד.

כרטיסי חיוג בבתי סוהר

בבתי סוהר בישראל

כרטיס של מערכת "שחף" בבתי הכלא

כרטיסי החיוג נמצאים בשימוש בבתי הסוהר מזה שנים רבות. בתחילה הופעלה מערכת המבוססת על כרטיסי הטלכרט של בזק. בשנת 2008, לאחר סגירת מפעל Landis & Gyr, הוחלפו כרטיסי הטלכרט הישנים בכרטיסי "טלכרט חדש" המבוססים על טכנולוגיית RFID ולא עובדים בטלפונים הציבוריים הרגילים.

החל משנת 2013, המערכת של בזק הוחלפה על ידי השב"ס במערכת חדשה שנקראת שחף, מבית חברת בינת, המבוססת על טלפוניית VoIP, ומאפשרת תכונות ביטחוניות חדשניות.

עם החלפת המערכת הוחלפו גם כרטיסי החיוג, וכעת נמכרים כרטיסים במחיר 50 שקלים. עלות דקת שיחה לאסיר היא 13.98 אגורות ובכל כרטיס ישנן כ-360 דקות שיחה^[2]^[3]. המערכת החדשה מאפשרת לאסירים גם לרכוש דקות שיחה (בשווי 50 שקלים) באופן ישיר ווירטואלי דרך הטלפון הציבוריים מבלי לרכוש כרטיסי חיוג מהקנטינה.