חרך ירי
חֲרַך ירי (בנטייה: חֲרַכֵּי ירי) הוא חריץ צר במעטה שריון של כלי רכב משוריין, חומה או קיר שמטרתו לאפשר ירי על האויב. על החָרָךְ להיות רחב מספיק כדי לאפשר דרכו ירי באמצעות קשת, רובה או מקלע, ועם זאת צר מספיק כדי שיהיה קשה מאוד לקלוע אל תוך החרך ולפגוע במי שנמצא מאחוריו (על-פי רוב מדובר בסנטימטרים בודדים).
החרכּים מופיעים בדרך כלל בצורת חלון אנכי צר, המאפשר ליורה לבחור את מידת ההרמה (וכתוצאה מכך הטווח) של הירי. בימי הביניים הופיעו חרכי ירי בצורת צלב, שהִקנו לקשת מידה רבה יותר של חופש (שכן הוא קיבל גם אפשרות צידוד רחבה יותר).
חרכּי ירי הופיעו כחלק מהביצורים כבר בעת העתיקה, והיו נפוצים במיוחד בתקופת ימי הביניים. הם שימשו גם בעת החדשה, עד ימינו, במוצבים, ביצורי פילבוקס ואפילו ברכב קרבי משוריין (למשל: בנגמחו"ן). ניתן לראות הבדל בולט בין חרכי ירי עתיקים לחרכים מודרניים: בעוד שחרכים עתיקים הם אנכיים, על מנת לאפשר ירי באמצעות קשת, הרי שחרכים מודרניים אופקיים בשל המבנה השטוח של המקלעים, והצורך לאפשר גזרת ירי רחבה. החל משלהי המאה ה-20, הולך ופוחת השימוש בחרכי ירי עם השימוש הגובר במערכות ירי בשליטה מרחוק (דוגמת הקטלנית והטייפון של רפאל), המאפשרת ירי מדויק ללא כל חשיפה ובכך מבטלת למעשה את הצורך בחרכי ירי.
חרכי ירי מותקנים לעיתים גם על רכב קרבי משוריין וכלי רכב בשירות צבאי או מלחמתי. בתקופת מלחמת העצמאות נבנו בשני צידי המשוריינים חרכי ירי להפעלת נשק קל. רוחב החרכים: 11 ס"מ גובהם: 9 ס"מ. המרחק בין חרך לחרך: 66 ס"מ. ברכבים הגדולים נבנו חרכים נוספים לפנים ולאחור. במשורייני הפרפר הקטנים, היו שלושה חרכים בצידי הרכב ואחד במרכז הדלת האחורית. בתקופת האינתיפאדה השנייה הותקנו חרכי ירי לרובה סער ומקלע על הצריח הפסיבי של הנגמחון (נגמ"ש הנדסה/ביטחון שוטף ממוגן-גחון). ב-2006 הותקנו על חלק מדחפורי ה-D9R המשוריינים של צה"ל חרך ירי כדורי על דלת המפקד, המאפשרת לו להשיב באש כאשר הדחפור מותקף.
גלריית תמונות
עריכה-
חרך ירי במבצר דל אובו בנאפולי -
מגדל שמירה עגול שעליו פזורים חרכי ירי -
דוגמה לחרך ירי אנכי מודרני -
הצצה מבעד לחרך ירי בחומת ירושלים -
חרך ירי כדורי בדלת המפקד של דחפור די-9 בשירות צה"ל
