דניאל פטריק מויניהאן

דניאל פטריק מויניהאן (אנגלית: Daniel Patrick Moynihan,‏ 16 במרץ 1927 – 26 במרץ 2003) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הדמוקרטית, שכיהן כסנאטור מטעם מדינת ניו יורק. קודם לכן היה שגריר ארצות הברית באו"ם, שגריר ארצות הברית בהודו, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד, סוציולוג וסופר. היה ידוע כידיד ישראל מובהק.

דניאל פטריק מוניהאן
Daniel Patrick Moynihan

דניאל פטריק מוניהאן
דניאל פטריק מוניהאן
לידה	16 במרץ 1927 טלסה, אוקלהומה, ארצות הברית
פטירה	26 במרץ 2003 (בגיל 76) וושינגטון די. סי.
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	אוניברסיטת טאפטס (1948) בית הספר פלטשר למשפט ודיפלומטיה (1968) הסיטי קולג' של ניו יורק (1943) בית הספר לכלכלה של לונדון (1951) Manhattan Center for Science and Mathematics
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Elizabeth B. Moynihan (29 במאי 1955–?)
סנאטור מטעם מדינת ניו יורק 3 בינואר 1977 – 3 בינואר 2001 (24 שנים) → ג'יימס ליין באקלי הילרי קלינטון ←
שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות ה־12 30 ביוני 1975 – 2 בפברואר 1976 (218 ימים) תחת נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד → ג'ון א. סקאלי ויליאם סקרנטון ←
שגריר ארצות הברית בהודו 28 בפברואר 1973 – 7 בינואר 1975 (שנה) הנשיא ממנה ריצ'רד ניקסון → קנת קיטינג ויליאם בארט סקסבי ←
פרסים והוקרה
אוניברסיטת נוטרדאם (1992) פרס אניספילד-וולף (1964) פרס הינז (1999) פרס ארתור פלמינג מדליית החירות הנשיאותית

ראשית חייו

מויניהאן נולד בטולסה שבאוקלהומה, להוריו ג'ון ומרגרט מויניהאן, משפחה ממוצא אירי קתולי. אביו היה עיתונאי וסבל מאלכוהוליזם. כשהיה מויניהאן בן שש עברה המשפחה לניו יורק, שם קיבל האב עבודה בהכנת פרסומות. כשהיה בן 10 נטש האב את משפחתו, ומויניהאן הצעיר נאלץ לעבוד למחייתו כמצחצח נעליים ולאחר מכן כסבל בפריקת וטעינת ספינות, במקביל ללימודיו, עד שסיים בית ספר תיכון (במזרח הארלם) ב-1943, ראשון בכיתתו.

מויניהאן המשיך ללמוד במשך שנה בסיטי קולג' של ניו יורק, שבאותה תקופה סיפק לימודים אקדמאיים בחינם, ואז התגייס לצי האמריקני לשירות של שלוש שנים (1944–1947). משהשתחרר מהצי החל ללמוד באוניברסיטת טאפטס, ליד בוסטון, מסצ'וסטס. הוא קיבל תואר ראשון ב-1948, תואר שני ב-1949 והשלים דוקטורט בסוציולוגיה באותה אוניברסיטה ב-1950. לאחר מכן למד בלונדון סקול אוף אקונומיקס בעזרת מלגה מטעם קרן פולברייט עד 1953, ואז חזר לארצות הברית.

במאי 1955 נישא מויניהאן לאליזבט ברנן, ונולדו להם שלושה ילדים.

קריירה פוליטית ואקדמאית

מויניהאן החל את הקריירה הפוליטית שלו ב-1954, סמוך לאחר חזרתו מבריטניה, ככותב הנאומים של אייווריל הרימן, המועמד למושל מדינת ניו יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית. לאחר ניצחונו של הרימן, מויניהאן המשיך לצידו כעוזרו הראשי, עד שזה הפסיד בבחירות 1958 לנלסון רוקפלר הרפובליקני. בתקופה זו מויניהאן גם פגש את אליזבת ברנן, שהייתה אף היא מעוזרותיו של המושל הרימן, והשניים נישאו.

ב-1960 היה מויניהאן אחד מציריו של ג'ון קנדי בוועידת המפלגה הדמוקרטית, בה נבחר קנדי למועמד המפלגה לנשיאות ארצות הברית. משנבחר קנדי לנשיא, מונה מויניהאן לעוזר שר העבודה לענייני מדיניות. אחד מאנשיו החל מ-1963 היה רלף ניידר, אז בן 29 בלבד. לאחר מכן השלים מויניהאן דוקטורט גם ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת סירקיוז שבבניו יורק ב-1961.

במסגרת תפקידו כעוזר לענייני מדיניות, היה מויניהאן אחד מיוזמי ומנסחי מדיניות "החברה הגדולה", בה פתח הנשיא לינדון ג'ונסון, יורשו של קנדי, ב-1964. מדיניות זו נועדה לתת הזדמנות שווה אמיתית לעשירונים התחתונים בחברה האמריקאית, בדרך כלל לאפרו-אמריקאים, בין השאר על ידי "אפליה מתקנת". מויניהאן עשה כן במסגרת כתיבת ספרו השני (ספרו הראשון, שעליו זכה בפרס אניספילד-וולף בשנת 1964, היה אנתולוגיה שערך יחד עם נייתן גלייזר) - "המשפחה הכושית: הטיעון בעד פעולה כלל ארצית" (מרץ 1965), שנודע לאחר מכן בשם "הדו"ח של מויניהאן".

זמן קצר אחרי הוצאתו לאור של הספר, ב-1965, הודח מויניהאן ממישרתו היות שנחשב בעיני אנשי ג'ונסון לאחד מאנשיו של קנדי, ולמרות שהשניים השתייכו לאותה מפלגה.

מויניהאן לא נטש גם בתקופת פעילותו הפוליטית את האקדמיה, ושימש כמרצה בבית הספר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת ווסליאן בקונטיקט בשנים 1964–1967. הוא הירבה לכתוב מאמרים בסוציולוגיה בעיתונים מקצועיים שונים, בעיקר נאו-קונסרבטיבים, כמו "קומנטרי" של נורמן פודהורץ, "פאבליק אינטרסט" של דניאל בל ואירווינג קריסטול, ועוד. לאחר הדחתו ממשרד העבודה הוא השקיע יותר בעיסוק באקדמיה, ומונה למנהל "המרכז המשותף של אוניברסיטת הרווארד ו-MIT למחקרים עירוניים", תפקיד בו כיהן עד 1969. בשנת 1969 הוא התמנה ליועץ לנשיא ארצות הברית.

עם זאת, הוא המשיך בפעילות פוליטית, וכיהן במקביל לעבודתו האקדמאית גם כחבר ההנהלה הארצית של ADA - "אמריקאים למען פעולה דמוקרטית", ארגון פוליטי בעל דעות ניציות אנטי-קומוניסטיות בענייני חוץ וליברליות, ושמאליות בענייני פנים; ארגון זה הוקם ב-1947 על ידי יוברט המפרי, ג'ון קנת גלבריית', אלינור רוזוולט, ארתור שלזינגר (הבן) (היסטוריון זוכה פרס פוליצר) ואחרים. במסגרת תפקידו ב-ADA התנגד מויניהאן נחרצות לתנועות האנטי-מלחמתיות שהפגינו נגד מלחמת וייטנאם באותה תקופה, כמו גם לתנועות הכוח השחור והפנתרים השחורים, ותמך בשיתוף פעולה של הכוחות הליברלים והשמרנים בארצות הברית, כנגד הקומוניזם מבחוץ ובעד המלחמה בעוני מבית.

עם בחירתו של ריצ'רד ניקסון ב-1968 לנשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית מונה מויניהאן ליועץ מיוחד לנשיא בעניינים עירוניים ונחשב לרב השפעה בממשל ניקסון בכל הנוגע לענייני פנים, למרות שהיה ונותר דמוקרט מוצהר.

ב-1971 עזב מויניהאן לשנתיים את הפוליטיקה וכיהן כפרופסור בבית הספר לממשל של אוניברסיטת הרווארד, אולם ב-1973 הוציא אותו ניקסון שוב מהעולם האקדמי אל העולם הפוליטי, כשמינה אותו לשגריר ארצות הברית בהודו, שבראשה עמדה אז אינדירה גנדי. ב-1975 הוא מונה על ידי הנשיא ג'רלד פורד לשגריר ארצות הברית לאו"ם.

במסגרת אחרונה זו הבליט מויניהאן את דעותיו האנטי קומוניסטיות ובמקביל את יחסו האוהד מאוד כלפי ישראל. בהקשר זה ידוע במיוחד מאבקו לצד ישראל ושגרירה באו"ם באותה תקופה חיים הרצוג, כנגד הצעת ההחלטה הערבית להכריז על הציונות כצורה של גזענות. למרות המאבק העיקש, ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם, ברוב של 72 למול 35 (עם 32 נמנעים) את הצעת ההחלטה הערבית. רק ב-16 בדצמבר 1991 בוטלה החלטה זו בהחלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם.

בסנאט

בפברואר 1976 פרש מויניהאן מתפקידו באו"ם ורץ ונבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית, לסנאט האמריקאי, כאחד משני נציגיה של מדינת ניו יורק (הסנאטור השני מניו יורק היה יעקב יעבץ, היהודי הרפובליקני). הוא החזיק מישרה זו לאחר מכן במשך 24 שנים, מינואר 1977 עד ינואר 2001, שנתיים לפני מותו, עת הוחלף על ידי הילרי קלינטון.

עמדתו האנטי קומוניסטית החזקה של מויניהאן לא השתנתה אמנם גם בתקופתו בסנאט, אבל עם השנים הוא החל לראות בברית המועצות יותר משום "ענק חולה" מאשר איום על הדמוקרטיה ועל ארצות הברית. כבר ב-1979 הוא כתב בניוזוויק על המתחים האתניים הקשים בברית המועצות ובינואר 1980, בנאום נבואי כמעט, בסנאט, הוא אמר: "ברית המועצות היא חברה חולה, המצויה בבעיות קשות. הכלכלה שלה מצויה בסטגנציה ואולי אף בירידה. חוסר הסדר החברתי הוא פתולוגי ממש. ההשפעה של שני אלה היא רבת עוצמה... המאורע המכונן של העשור הקרוב צפוי להיות התפרקותה של האימפריה הסובייטית". בהתאם לדעה נבואית זו, שהלכה והוכחה כנכונה עם עבור השנים, החל מויניהאן להשמיע דעות שנראו לשמרנים כיוניות וכשינוי כיוון שלו במדיניות החוץ, אך בפועל תאמו את דעתו, שהאויב במלחמה הקרה כבר הובס בעצם ואין טעם להמשיך ולהגביר כוחות ולהשקיע עוד ועוד כספים במלחמה מולו. למשל, במחצית הראשונה של שנות השמונים הוא התנגד לטענה כי הסנדיניסטים בניקרגואה נתמכים על ידי ברית המועצות והתנגד לסיוע האמריקאי לקונטראס.

ב-1991 הפתיע מויניהאן רבים מתומכיו כאשר התנגד למתן הרשות לנשיא ג'ורג' בוש (האב) לפתוח במלחמת המפרץ. ייתכן שעשה זאת במסגרת היצמדות לקו מפלגתי כנגד הממשל הרפובליקני.

ב-1993 אמר עליו הסנאטור טד קנדי, כי מויניהאן הוא הדוגמה למה שהתכוונו האבות המייסדים שלנו, כשהגו את רעיון הקונגרס האמריקאי, כאחת מזרועות הממשל.

ב-9 באוגוסט 2000 קיבל מויניהאן את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי האמריקאי הגבוה ביותר, מידי הנשיא ביל קלינטון, יחד עם עוד 14 אישים, ביניהם שמעון ויזנטל, ג'סי ג'קסון, ג'ון קנת גלבריית' ואחרים.

שנותיו האחרונות

מויניהאן ב-1998

ב-2000 החליט מויניהאן שלא לרוץ לכהונה חמישית בסנאט, ואת מקומו ירשה הגברת הראשונה הילרי קלינטון. בשנתיים האחרונות לחייו הוא כיהן כמרצה בבית הספר למדיניות ציבורית על שם מקסוול באוניברסיטת סירקיוז. הוא נפטר מסיבוכים לאחר ניתוח אפנדקטומיה.

הנצחתו

פרופסור ג'ורג' פ. וויל כתב על מויניהאן שהוא "כתב בחייו יותר ספרים ממה שרוב הסנטורים קראו". מייקל ברון כתב עליו שהוא היה "איש האשכולות הטוב ביותר בין הפוליטיקאים מאז לינקולן והפוליטיקאי הטוב ביותר בין ההוגים מאז תומאס ג'פרסון."

המכון לעניינים בינלאומיים בבית ספר מקסוול למדיניות ציבורית באוניברסיטת סירקיוז וכן בית המשפט הפדרלי בניו יורק נושאים כיום את שמו של מויניהאן. תחנת הרכבת המרכזית של העיר ניו יורק, תחנת פנסילבניה, הורחבה ושופצה, ובתצורתה החדשה נקראה על שם מויניהאן.

ספריו

• Beyond the Melting Pot (עורך יחד עם נייתן גלייזר - 1963)

• The Negro Family: The Case for National Action (1965)
• Maximum Feasible Misunderstanding: Community Action in the War on Poverty (1969) ISBN 0029220009
• Violent Crimes (1970) ISBN 0807660531
• Coping: Essays on the Practice of Government (1973) ISBN 0394483243
• The Politics of a Guaranteed Income: The Nixon Administration and the Family Assistance Plan (1973) ISBN 0394463544.
• Business and Society in Change (1975) ISBN 0884390022
• A Dangerous Place (1978) ISBN 0316586994
• Best Editorial Cartoons of the Year, 1980 (1980) ISBN 1565545168
• Family and Nation: The Godkin Lectures (1986) ISBN 0156301407
• Came the Revolution (1988)
• On the Law of Nations (1990) ISBN 0674635760
• Pandaemonium: Ethnicity in International Politics (1994) ISBN 0198279469
• Miles to Go: A Personal History of Social Policy (1996) ISBN 0674574419
• Secrecy: The American Experience (1998) ISBN 0300080794
• Future of the Family (2003) ISBN 0871546280

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דניאל פטריק מויניהאן בוויקישיתוף

• ביוגרפיה מקוצרת של דניאל פטריק מויניהאן זוכה פרס היינץ
• מאמר הספד על דניאל פטריק מויניהאן וביוגרפיה קצרה שלו ב"ניו יורק טיימס", 27 במרץ 2003
• דניאל פטריק מויניהאן, מצטרפים לצבועים: 70 שנה להקמת האו"ם, באתר מידה, 30 באוקטובר 2015, תרגום של מאמר שפורסם בקומנטרי (1980)
• דניאל פטריק מויניהאן, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• דניאל פטריק מויניהאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דניאל פטריק מויניהאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דניאל פטריק מויניהן (1927-2003), דף שער בספרייה הלאומית