ויקיפדיה

דינה פורת

היסטוריונית וחוקרת שואה ישראלית

דינה פורת (נולדה ב-24 בספטמבר 1943) היא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, שימשה כראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו, וכמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר באוניברסיטת תל אביב.

דינה פורת
דינה פורת, 2008
דינה פורת, 2008
לידה 24 בספטמבר 1943 (בת 81)
ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה של השואה - השנים שלפני מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

דינה פורת נולדה בשנת 1943 בארגנטינה, ועלתה לישראל בשנת 1950. אביה, משה קוסטרינסקי-קיטרון, יליד טלחן שליד פינסק, היה האב המייסד של תנועת "דרור" בדרום אמריקה וממנהיגי יהדות ארגנטינה. אמה, רות גולד, נולדה ברצקי שבליטא.

דינה פורת הגישה את התזה שלה לתואר השני בשנת 1973 בנושא: "ריכוז הפליטים היהודיים בווילנה בשנים 1939–1941: מאמצי היציאה". היא קיבלה את הדוקטורט שלה בשנת 1984 בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' דניאל קארפי בנושא: "חלקה של הנהלת הסוכנות בירושלים במאמצים להצלת יהודי אירופה בשנים 1942–1945".

פורת שימשה בתפקידים שונים באוניברסיטת תל אביב: כראש בית-הספר למדעי היהדות על-שם חיים רוזנברג (2004–2008), ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל (2000–2003) וראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט (1998–2010). הייתה מופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ. סליינר (מאז 1997) ושימשה כראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו (2021-2010). משמשת כהיסטוריונית הראשית של יד ושם (מאז אוקטובר 2011).

פורת הייתה ב-1985 עמיתת מחקר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, שימשה כחוקרת במרכז לחקר ישראל ויהדות באוניברסיטת קולומביה (1987–1988), ובסמינר של המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם" (1995–1996). הייתה פרופסור אורח במרכזים ללימודים אירופיים וללימודים יהודיים באוניברסיטת הרווארד בשנת 1999, באוניברסיטת ניו יורק ב-2004, במכון לזכר השואה בפריז (אוקטובר 2007) ובאוניברסיטה הבינלאומית בוונציה (סתיו 2008) נבחרה למרצה המצטיינת בפקולטה למדעי הרוח לשנת 2004. קיבלה את מדליית ולנברג ב-2012, נמצאת ברשימת 50 החוקרים המובילים בישראל של דהמרקר לשנת 2013 וברשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל ברשימת פורבס לשנת 2018.

הנחתה 31 עבודות לתואר שני ו-20 לתואר שלישי.[1] מילאה את מקומו של פרופ' יהודה באואר כיועץ אקדמי של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (2005- 2010) והשתתפה בוועידות בינלאומיות של האו"ם.

ביולי 2018 יעצה בעניין ההצהרה המשותפת של ראשי ממשלות ישראל ופולין, שעליה נמתחה ביקורת רבה. לדבריה התבקשה לתת ייעוץ אישי להצהרה ולא פעלה כהיסטוריונית ראשית של "יד ושם".[2]

ב-2010 זכתה בפרס מועצת הספר היהודי בארצות הברית על הביוגרפי שכתבה על אבא קובנר ופורסמה על יד סטנפורד, וב-2018 זכתה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר על כתב היד לספרה "לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", אודות הנוקמים.

נישאה לאל"ם יהודה פורת ולהם 3 בנים ו-11 נכדים. בנם עידו פורת הוא פרופסור למשפטים.

מחקריה

עריכה

הנהגה במילכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945

עריכה

הספר עוסק בשאלת תגובת היישוב בארץ והנהגתו לשואה באירופה בעצם התרחשותה. לאחר הקדמה המפרטת את מוסדות היישוב, הרכבו ודרכי פעולתו, באים שלושה חלקים. הראשון דן באופן שבו הגיעו הידיעות על השואה ארצה, ובקושי להבין אותן ואת האירועים חסרי התקדים שעליהם דיווחו. החלק ממשיך ודן בדרכי התגובה של היישוב לאחר שנודע שההשמדה היא שיטתית, מימי אבל ועצרות תפילה עד להקמת ועד ההצלה, ומאיסוף כספים ועד לשיגור נציגים לארצות הנייטרליות. בחלק השני נידונות פעולותיהם של אותם נציגים, ותוכניות ההצלה שהעלו גורמים שונים ביישוב, כמו תוכניות חליפין, ניצול הסרטיפיקטים להצלת ילדים, תוכנית אירופה, פרשת "סחורה תחת דם", הפצצת אושוויץ, שיגור הצנחנים, ועוד. על כישלון הניסיון להציל קרוב ל-30 אלף ילדים, כתבה פורת: "זהו אחד המקרים שבהם מרגיש ההיסטוריון שהוא רוצה לזרוק הצִדה את כל הכללים שלימדוהו – לשון מאופקת, בדיקת מקורות מדוקדקת, הסקת מסקנות זהירה ומוצדקת – ופשוט לשבת תחתיו ולבכות".[3] החלק השלישי מנתח את מקומה של ההצלה במדיניות היישוב בזמן המלחמה והשואה, ביחסים שבין הארץ לקהילות ולתנועות הנוער באירופה, ומגיע למסקנות בדבר אמצעיו הצנועים של היישוב ויכולתו המוגבלת להציל בזמן מלחמה חובקת עולם ומול מכונת ההשמדה הנאצית, ובדבר החרדה למשפחות ולקהילות שנותרו באירופה ולהשלכות השואה על עתיד הארץ והעם. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1986 ובמהדורה שנייה ב-2004 הוא תורגם לאנגלית ולספרדית והוא הראשון שפורסם בארץ בנושא זה.

שלושה קבצים המשלימים את הספר:

  • "בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה 1945-1939", קובץ תעודות רחב היקף ראשון מסוגו, המביאות לקהל הקוראים את התיעוד, העיתונות, הפרוטוקולים, המברקים וההתכתבויות המכריעים של הזמן. התעודות מאפשרות לעקוב כאילו בזמן אמת אחרי פעולותיהם של מוסדות היישוב, אחרי תגובת העיתונות, קליטתה של שארית הפליטה ודימויו העצמי של היישוב מול הגולה, כמי שבנה לה מקלט אך קצרה ידו להושיעה. הקובץ נערך יחד עם יחיעם ויץ, וכל אחד משני העורכים תרם לו תיעוד שאותו חקר.
  • "העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה, 1945-1939", זהו קובץ מחקרים על העיתונות בארץ בזמן השואה, והוא דן בעיתונות מפלגתית ותנועתית, בתגובות לאירועים מרכזיים כמו מרד גטו ורשה ורצח יהודי הונגריה, ובשאלה הממשיכה ומנקרת בדיון הציבורי עד היום והיא האופן שבו פורסמו הידיעות על השואה בעיתונות והאם ההנהגה התערבה בשיקולי עורכי העיתונים. הקובץ מאפשר לקוראיו לבחון את השאלות האלה על סמך מחקרים המפנים אותו גם אל החומר המקורי. הקובץ נערך יחד עם מרדכי נאור, שערך קבצים רבים בנושאים הנוגעים לארץ וליישוב.
  • "קפה הבוקר בריח העשן" – קובץ מאמרים פרי עטה של דינה פורת, שנכתבו ופורסמו במשך כעשרים שנה, דן במפגשיהם של היישוב והחברה הישראלית בשנותיה הראשונות עם השואה וניצוליה, ועומד לצאת לאור בהוצאת עם עובד ויד ושם. ספר מקביל כבר התפרסם באנגלית בהוצאת ולנטיין מיטשל, תחת הכותרת ("Israeli Society, The Holocaust and its Survivors, (2000. בקובץ, המחולק לשערים, נידונים נושאי מפתח כמו יחסה של החברה החרדית לציונות בזמן השואה, הוראת השואה לסטודנטים ישראלים, ההיסטוריוגרפיה על נושא היישוב והשואה, קשריהן של תנועות נוער וקהילות עם היישוב, קבוצת "אל דומי", סוגיית העדות הראשונה שניתנה בארץ על השואה, ועוד. כל אלה מסתמכים על חומר ראשוני מגוון ורב היקף, ויוצרים תמונה מורכבת של נסיבות ואפשרויות.

מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר

עריכה

ספר זה יצא לאור בשנת 2000. זוהי ביוגרפיה של חתן פרס ישראל הסופר והמשורר אבא קובנר (1918–1987). קובנר היה משורר, פרטיזן ואדם מרכזי בתקופת השואה ובחייה של המדינה. הוא גדל בוילנה שבין שתי המלחמות, עיר שבה חייה קהילה יהודית תוססת שפיתחה תרבות עשירה, למד שם בגימנסיה העברית ונעשה חבר בקן השומר הצעיר ועם זמן הפך לראש הקן; שהה בה תחת השלטון הסובייטי שסיפח את ליטא בתחילת מלחמת העולם השנייה, ותנועתו הפכה לתנועת מחתרת; כאשר פלשו הגרמנים והחלו האקציות התחבאו קובנר וכמה מחבריו במנזר סמוך לעיר, ושם כתב קובנר את הכרוז הידוע הקורא להתגונן ולא ללכת כצאן לטבח. לקראת סוף 1941 חזר לגטו שהוקם בינתיים בווילנה והיה ממקימי המחתרת בגטו וממפקדיה. בקיץ 1943, בזמן חיסול הגטו, לאחר שמפקדה הסגיר עצמו לגרמנים, יצאה המחתרת ליער, ושם פיקד קובנר על גדודי פרטיזנים יהודיים. עם תום המלחמה, ולאחר כישלונותיהם של הניסיונות להקים מחדש חיים יהודיים בווילנה, יצא קובנר דרומה ופתח בכך את קו "הבריחה" - היציאה מאירופה – הראשון. לאחר שהגיע אל הבריגדה היהודית בצפון איטליה בראש למעלה מאלף ניצולים פתח בניסיונות לנקום בגרמנים.

אבא קובנר הצטרף לקיבוץ עין החורש בו חי עד מותו. במלחמת העצמאות היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי ואז כתב את דפי הקרב שעודדו להילחם, כולל הדף שגינה את כניעתה של ניצנים והליכתה בשבי. בקיבוצו ניהל במשך שנים את חיי התרבות, ותרם לחגים ולאירועים, כשהוא מנסה למסוך יהדות בציונות. ברוח זו של שמירה על מורשת יהודית תכנן והגה את בית התפוצות ומוזיאונים נוספים, ועד יומו האחרון כתב ויצר וניסה להשפיע על החלטות עקרוניות בחייה של הארץ. היה נואם בחסד, אוטודידקט, סופר ומשורר, איש שמשך אש של ביקורת קשה מזה והערצה עצומה מזה.

הספר זכה בפרס יצחק זנדמן מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים ובפרס בוכמן מטעם יד ושם. הוא תורגם לאנגלית, ופורסם על ידי הוצאת הספרים של אוניברסיטת סטנפורד ב-2009 תחת הכותרת THE FALL OF A SPARROW, THE LIFE AND TIMES OF ABBA KOVNER וקיבל את ה-NATIONAL JEWISH BOOK AWARD.

ספרים שכתבה

עריכה
  • הנהגה במלכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945. תל אביב: אופקים, עם עובד, 1986.[4]
  • Dina Porat (Saul Friedlander- introduction), The Blue and the Yellow Star of David: the Zionist Leadership in Palestine and the Holocaust, 1939-1945. Cambridge, Mass. Harvard University Press, 1990,
  • מעֵבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, תל אביב: עם עובד ויד ושם, תש"ס-2000.[5]
  • :Dina Porat, The Fall of a Sparrow: The Life and Times of Abba Kovner ,(Elizabeth Yuval (Translator). Stanford University Press, 2009
  • Dina Porat, Israeli Society, the Holocaust and Its Survivors, Vallentine Mitchell, 2008.

ספרים שערכה

עריכה
  • אברהם תורי, גטו יום יום, יומן גטו קובנה 1944-1941. עריכה מדעית דינה פורת. תל אביב: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל אביב, 1988.
  • עורכת עם רוני שטאובר את השנתון של המכון לחקר האנטישמיות והגזענות היוצא לאור מאז 1994 Anthisemism Worldwide.
  • אנטישמיות ותנועות קיצוניות בעולם: נתונים, אפיונים והערכות. עורכים: דינה פורת, רפאל ואגו, רוני שטאובר, תרגום אסתר ובמן. תל אביב: רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
  • העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ב 2002. (יחד עם מרדכי נאור).
  • בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ ישראל ושואת יהודי אירופה 1945-1939. (יחד עם יחיעם ויץ) ירושלים: יד ושם, תשס"ב 2002.
  • Antisemitism and Terror. edited by Dina Porat and Roni Stauber. Tel-Aviv, Tel-Aviv University, 2003.
  • שואה ממרחק תבוא-אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1944-1933. יד בן-צבי, 2009.
  • בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה (יחד עם כרמה בן יוחנן ורות בראודה), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2015 - עוסק בהשפעת השואה על יחסי הכנסייה הקתולית והיהודים.[6]
  • Legislation for Equality' ארבעה כרכים של חקיקה נגד אפליה על רקע של גזענות, פורסמו על ידי בריך בליידן, הולנד עם הקדמה ולוגו של אונסק"ו, בעריכת עו"ד טליה נעמת, דינה פורת ואחרים.

פרסומים

עריכה

מבחר מאמרים שכתבה דינה פורת:

  • סיבות וסיבות למתן ויזות מעבר סובייטיות לפליטי פולין היהודיים בווילנה בשנים 1940–1941, שבות 6, תשל"ט-1979, עמ' 54–67.
  • מרטין בובר בארץ-ישראל בשנות השואה, 1944-1942, יד ושם י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 29–63.
  • יהודי יוון – דוגמה לשאלת היחס בין מודעות להצלה בתקופת השואה, דפים לחקר תקופת השואה ח', 1990, עמ' 123–134.
  • צלע ב"משולש יהודי" באיטליה, מפגשם של יהודי איטליה עם ניצולי השואה ועם חיילים ושליחים של היישוב בשנים 1944–1946, ילקוט מורשת נ, תשנ"א 1991, עמ' 91–110.
  • האגדה על מאבקם של יהודים מן הרייך בפורט התשיעי ליד קובנה, 1942-1941, משואה כ', תשנ"ב 1992, עמ' 95-72.
  • "בסליחה ובחסד", המפגש בין רוז’קה קורצ’אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944–1946, ילקוט מורשת נ"ב, תשנ"ב 1992, עמ' 9–33.
  • סטריאוטיפים ישנים וחדשים – מה שינתה השואה?, מחניים 9, תשנ"ה-1995, עמ' 228–237.
  • דרבן – מתקפה אחרת על ישראל והעם היהודי – שנה לוועידה העולמית של האו"מ נגד גזענות בדרום-אפריקה, כיוונים חדשים 7, 2001, עמ' 51–60.
  • 'האיגרת הגיעה אל החוף’, איגרות שהוחלפו בין תלמידי הגימנסיה העברית בווילנה, פולין, לבין חניכות בית הספר הריאלי ותנועת הצופים בארץ ישראל בשנת תרצ"ג (1933), גלעד י"ח, תשס"ב, עמ' שכא-שכז.
  • ובכן, מה זו בעצם אנטישמיות?, כיוונים חדשים 8, 2003, עמ' 83–94.
  • עיתונות היישוב ורצח יהודי הונגריה, 19 במרס עד 19 ביולי 1944 - מה ידע היישוב?, העיתונות היהודית בארץ-ישראל נוכח השואה, תשס"ב-2002.
  • האם עשו שונא ליעקב, ולמה? האנטישמיות החדשה ומאפייניה, גשר 145, תשס"ו-2006.
  • מגמות בחקר הסיבות לשואה: 2000-1945, זמנים 97, 2007, עמ' 28–39.
  • משולש בזמן מלחמה ושואה: "הפרוטוקולים של אושוויץ" מגיעים אל ברלס, רונקלי ופיוס ה-12, ילקוט מורשת פ"ז, 2009, עמ' 105–123.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דינה פורת בוויקישיתוף
מפרי עטה
על כתביה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ לפי דברים שנשאה בתאריך 15 במרץ 2016 ביום עיון לרגל צאתו לאור של ספר היובל לכבודה.
  2. ^ ההיסטוריונית הראשית של יד ושם: "אפשר לחיות עם חלק מהמסמך המשותף לפולנים", באתר ynet, 9 ביולי 2018
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 2, עמ' 72; עמ' 489, הערה 1: דינה פורת, הנהגה במילכוד, עמ' 308.
  4. ^ ביקורת: דליה עופר, דינה פורת: הנהגה במילכוד, היישוב נוכח השואה 1942–1945, ציון נ"ד (ג), תשמ"ט, עמ' 369-365; דן דינר, ‏היישוב נוכח שואת יהודי אירופה, הציונות י"ג, 1988, עמ' 308-301
  5. ^ ביקורת: גדעון גרייף, מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר, בשביל הזיכרון 39, 2000, עמ' 49; דניאל בלטמן, [ביקורת], בשביל הזיכרון 40, 2001, עמ' 57-55.
  6. ^ מורדי מילר, ‏סקירת הספר, השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דינה_פורת&oldid=38747938"