בנדיקוט סרוג מזרחי

בנדיקוט סרוג מזרחי (שם מדעי: Perameles gunnii), הוא מין כיסאי בסוג בנדיקוט שחי בדרום-מזרח אוסטרליה והשני בגודלו בסוג. הוא תואר מדעית בשנת 1838 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי וקרוי על שם האספן שגילה אותו - רונלד ג'ון. הבנדיקוט מתאפיין בפרווה צבעונית שעליה סורגים שחורים ולבנים. הוא חי בערבות עשב ובחורשים, פעיל בשעות הלילה וניזון בעיקר מחסרי חוליות ותולעים. יש לו שתי אוכלוסיות מבודדות גאוגרפית שמייצגות ככל הנראה שני תת-מינים. הדמות הראשית בזיכיון של משחקי קראש בנדיקוט מבוססת על מין זה.

בנדיקוט סרוג מזרחי
בנדיקוט סרוג מזרחי
מצב שימור
מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	בנדיקוטאים
משפחה:	בנדיקוטיים
סוג:	בנדיקוט
מין:	בנדיקוט סרוג מזרחי
שם מדעי
Perameles gunnii ‏גריי, 1838
תחום תפוצה
תפוצה היסטורית   תפוצה נוכחית

תיאור

הבנדיקוט המזרחי הוא כיסאי קטן וצבעוני, שמזכיר מבחינה חיצונית את הנומבט אוכל הנמלים; מבנה גופו של הבנדיקוט קומפקטי ועגלגל, ראשו שטוח ומשולש וחוטמו זרבוביתי וצר. אוזניו גדולות וזקופות, עיניו חרוזיות ושחורות ואפו קטנטן וורוד. זנבו הקצר והדקיק דומה לזנב העכבר. רגליו דקיקות ובעלות טפרים מעוקלים וחדים, והאחוריות ארוכות וחזקות יותר מהקדמיות.

איור של בנדיקוטים מזרחים.

אורך ראשו וגופו של הבנדיקוט המזרחי 27–35 סנטימטרים, אורך זנבו 7–11 סנטימטרים ומשקלו 1.5-0.5 קילוגרם. הזכר גדול וכבד מן הנקבה, והאוכלוסיות הטסמניות נוטות להיות כבדות יותר מהאוכלוסיות היבשתיות. הכיס של הנקבה מכיל 8 פטמות ופתחו פונה אחורנית כדי למנוע ממנו להתמלאות בעפר במהלך החפירה.

הפרווה של הבנדיקוט קצרה, צפופה ורכה. צבעה הכללי נע בין חום חולי לחום-אפרפר, חום אדמוני, חאקי או אוכרה, כאשר פלג הגוף האחורי נוטה להיות כהה יותר עד כדי השחרה. סימן ההיכר של המין, הוא הסורגים הלבנים העבים שמופיעים על פלג גופו האחורי והכהה ומספרם מגיע עד לארבעה. לעיתים, הסורגים הבהירים יהיו בצבע זהה לשאר הגוף, בצורה שתבליט דווקא את הסורגים השחרחרים. הבטן, הרגליים והסנטר בצבע לבן שמנת או לבן בוהק. הראש בצבע זהה לגוף והחרטום והמצח כהים במקצת. סביב העיניים יש לעיתים משקפיים כהים.

ניתן להבדיל בנקל בין הבנדיקוט המזרחי לבין הבנדיקוט החוטמני שחופף איתו בטווח התפוצה, בכך שפרוותו של האחרון חדגונית וכהה ולרוב חסרת סורגים.

תפוצה

הבנדיקוט הסרוג מזרחי אנדמי לדרום-מזרח אוסטרליה; התפוצה העיקרית שלו כיום היא בצפון ומזרח האי טסמניה, עם אוכלוסיות קטנטנות יבשתיות בוויקטוריה סביב מלבורן; בעבר, טווח התפוצה ההיסטורי שלו השתרע על מרבית דרום-מערב ויקטוריה, עם גלישה קטנה לתוך אוסטרליה הדרומית.

הבנדיקוט המזרחי מאכלס ערבות-עשב, חורש ים-תיכוני ויערות אקליפטוס פתוחים שמנוקדים בכתמי מרעה; בנוסף, הוא מצוי בבתה חופית עם שיטה ובנקסיה ובסביבה כפרית. דרישות בית הגידול הם נוכחות כיסי סבך ועשב גבוה, ואספקת מים קבועה.

אקולוגיה

הבנדיקוט המזרחי חי בבדידות בטריטוריה קבועה שגודלה 3–25 דונם ופעיל בשעות הלילה. את שעות היום הוא מבלה בקן המוגן שלו ששוכן בתוך צמחייה סבוכה כדי למנוע את גילויו על ידי טורפים. הקן מורכב מגומה פשוטה באדמה עם כיפת עשבים מעליה, והבנדיקוט עשוי להשתמש במחילות נטושות של ארנבונים, גזעים חלולים או ערימות פסולת כאשר הם זמינים.

פוחלץ של בנדיקוט זכר.

מעבר לעונת הרבייה, הבנדיקוט ממעט מאוד באינטראקציות חברתיות עם בני מינו, ואגרסיבי במיוחד כלפי בנדיקוטים מאותו הזוויג שפולשים לקינו; פולשים בגבולות הטריטוריה נסבלים יחסית, בפרט עם מדובר בגורים. כשהבנדיקוט חש מופרע או מאוים, הוא הופך לקולני במיוחד ומשמיע מגוון קולות במטרה להרתיע טורפים. הטורפים העיקריים של הבנדיקוט הם דורסי לילה, נחשים, נמיות כיס, דינגו, שועל אדום וחתול הבית. על מנת להגן על עצמו מטריפה, הבנדיקוט משתמש בזריזותו הרבה כדי להיעלם בסבך צפוף, ומסוגל לקפוץ לגובה מטר וחצי במקרה הצורך.

הבנדיקוט המזרחי מוגדר כאוכל-כל, אך חלק הארי של תזונתו מורכב מתולעי אדמה וחסרי חוליות (בפרט חיפושיות, צרצרים ותיקנים); פריטי מזון נוספים מהצומח כוללים שורשים, זרעים, דגניים, פירות יער ומכרסמים קטנים. הבנדיקוט מאתר את מזונו באדמה באמצעות חוש הריח; לאחר שזיהה רמשים קבורים, הוא משתמש בטפריו החדים ובחוטמו הזרבובי על מנת לנבור ולחפור לעבר המקום המבוקש.

לבנדיקוט קצב ריבוי גבוה, אולם הטורפים הרבים מובילים לתמותה גבוהה בקרב צעירים, ומעטים מצליחים להגיע לבגרות. הנקבה ממליטה 3–4 ולדות לאחר היריון קצרצר של 12 ימים, ובשנה אחת היא מסוגלת להמליט עד 5 פעמים בתנאים אידיאליים ומביאה לעולם בסביבות 16 ולדות בממוצע (להוציא שנות בצורת). הצאצאים מבלים בכיס של האם במשך 55 ימים. לאחר מכן, הם נגמלים ומבלים לצידה בקן עד כשבועיים בטרם ייצאו לעצמאות. הנקבות מגיעות לבגרות בגיל 3 חודשים והזכרים בגיל 4–6 חודשים.

תוחלת החיים הממוצעת של הבנדיקוט המזרחי בטבע עד 3 שנים.

מצב

הבנדיקוט הסרוג מזרחי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), לאור הצטמצמות מתמשכת בטווח התפוצה ובבית הגידול, וירידה במספריו שהגיעה לשיעור של 30% במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. הירידה צפויה להחמיר לאור התפשטות מינים פולשים. הבנדיקוט המזרחי היה נפוץ בעבר על פני מישורי הבזלת הגדולים בוויקטוריה. עם הגעת המתיישבים האירופאים הוא נעלם במהירות מהיבשת עקב התפשטות טורפים פולשים כמו השועל האדום וחתול הבית, תחרות על מקורות מזון עם הארנבון המצוי והקנגורו האפור, שימוש בחומרי הדברה, דריסה בכבישים ובעיקר בגלל המרת ערבות העשב המישוריות לשטחי חקלאות או מרעה לכבשים. בדרך זו, תת-המין היבשתי איבד עד אמצע המאה ה-20 99% מבית הגידול המקורי שלו ועמד על סף הכחדה מוחלטת.

איור של בנדיקוטים מזרחים.

תוכנית השימור עבור תת-המין היבשתי הוקמה בשנת 1987,במהלכה נלכדו בנדיקוטים רבים מאוכלוסיית הבר האחרונה והועברה למתקן גידול בשבי במטרה להקים גרעין רבייה שישמש כבסיס להשבה לטבע בעתיד. פעולה זו הצילה את תת-המין מכליה שכן מספר שנים לאחר מכן האוכלוסייה האחרונה נכחדה. במהלך העשורים הבאים, שוחררו בנדיקוטים מגרעין הרבייה השבוי לשמונה אתרים בטווח ההיסטורי של המין ברחבי ויקטוריה, אולם ההשבה נכשלה לחלוטין בחמישה אתרים והגיעה להישג משמעותי רק בשניים. בשל כך, התוכנית לשימור התמקדה בהקמת גרעיני רבייה נוספים בשבי, עם גישה זהירה יותר בכל הנוגע להשבה לטבע.

הצוות האוסטרלי האחראי על ניהול תוכנית ההתאוששות של הבנדיקוט ביבשת, מורכב מנציגי סוכניות ממשלתיות, אוניברסיטאות, קבוצות שימור פרטיות ומתנדבים מקומיים. הגופים הללו משתפים פעולה במטרה לפתח וליישם פעולות לשיפור מצב המין. הפעולות העיקריות שמבוצעות כיום הן מיגור טורפים פולשים, עשבים פולשים וארנבונים מאתרי השבה לטבע, גידור ונטיעת עצים באתרים פוטנציאליים, ועריכת מחקרים אודות האקולוגיה, הביולוגיה ודרישות בית הגידול של הבנדיקוט כדי להעלות את סיכויי ההצלחה בהשבות עתידיות לטבע.

אף על פי שהוא סובל מהתכווצות בית הגידול, מצבו של תת-המין הטסמני טוב לאין ארוך והוא מצוי באזורים מוגנים רבים. רשויות השימור האוסטרליות מתמקדות בעיקר במניעת התבססות שועלים באי שהוכחו כבעלי השפעה קטלנית על תת-המין היבשתי. אומדן האוכלוסייה העולמי של תת-המין הטסמני עומד על 20,000-10,000 בנדיקוטים להערכה שמרנית, ועד 100,000 בנדיקוטים להערכה אופטימית. האוכלוסייה הכוללת של תת-המין הוויקטוריאני היא 400–700 בנדיקוטים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בנדיקוט סרוג מזרחי בוויקישיתוף

• בנדיקוט סרוג מזרחי, באתר ITIS (באנגלית)
• בנדיקוט סרוג מזרחי, באתר NCBI (באנגלית)
• בנדיקוט סרוג מזרחי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• בנדיקוט סרוג מזרחי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• בנדיקוט סרוג מזרחי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• בנדיקוט סרוג מזרחי, באתר GBIF (באנגלית)
• ‏תמונות של בנדיקוט סרוג מזרחי בפליקר.
• ‏ מידע מפורט ומקיף על בנדיקוט סרוג מזרחי באתר אוניברסיטת אוקספורד.