ארבע מיתות בית דין
ארבע מיתות בית דין הן שיטות הוצאה להורג לביצוע עונש מיתה לפי ההלכה. דיניהן נדונים בפירוט במסכת סנהדרין. דינים אלה, העוסקים בגזר דין מוות, נקראים "דיני נפשות".
| משנה | משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד |
| ספרי מניין המצוות | ספר החינוך, מצווה מ"ז, מצווה נ', מצווה רס"א, מצווה תקנ"א |
  | |
על פי ההלכה, עונש מיתה נגזר רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, ועל כן פורמלית חדלו עונשי מיתה להתקיים בסוף ימי בית שני, מלבד יוצאי דופן חריגים. בימי הסנהדרין, גזר דין מיתה והוצאה להורג ניתן על ידי "סנהדרין קטנה" (בתי דין של 23 דיינים ממקומות שונים בארץ), למעט מספר עבירות מצומצם, שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה.
לצורך עונש מיתה נצרכו תנאים רבים, ולכן ההוצאה להורג נחשבה למעשה נדיר.
מקור וטעם
עריכהחז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.[1]
על פי המקרא, נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעת השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: ”וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.” (דברים, כ"א, כ"א). על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו אם התוודה, והוא בן עולם הבא.[2]
גישת חז"ל כלפי הריגת הנידון הוא כאל רע הכרחי, והיחס לנהרג מבוטא בדברי רבי מאיר:
בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון[3] אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים.
מעיון בתנאים הרבים שהם כמעט בלתי אפשריים הדרושים להבאה בבית הדין היהודי לידי עונש מיתה, עולה שמטרת עונש המיתה נועד להוות כלי להגדרת חומרתן של עבירות מסוימות, ולא כלי מרתיע[דרושה הבהרה] או עונש שבא להוות נקמה בחוטאים. בהקשר זה תשובתו של הרב משה פיינשטיין, רב מוכר ופוסק במאה העשרים, שנכתבה לבקשת מושל ניו יורק[4] מראה את ההשקפה ההלכתית של הרב על מטרת הענישה. התשובה נכתבה למושל שפנה לרב בבקשה שיחווה דעתו בעניין זה.
בתשובתו מסביר הרב פיינשטיין[5][6] שעונש המוות בתורה אינו נובע מרגשי נקם וגמול, שכן דבר זה מסור לאל בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו". הרב פינשטיין מדגיש שעונש המוות שבתורה נועד לביטוי עקרוני של חומרת האיסור, ולאפשר חינוך להבנה של חומרת האיסור. כיוון שכך, התורה קבעה קריטריון רחוק מאוד לשימוש מעשי בעונש המיתה, עקב החומרה היתירה שכרוכה בנטילת נפשו של אדם, וחשיבותה של כל נפש.
אלא הוא (=דין ההמתה) כדי שידעו האינשי (=שידעו האנשים) חומר האיסורים אלו ולא יעברו על זה, ומצד שני, יש הדגשה על חשיבותו של כל נפש, ועוד חשבונות.
בדרך זו הוא מסביר את ההגבלות הגדולות (כגון צורך בהתראה מוקדמת, עדות ישירה – ולא נסיבתית בלבד - של לפחות שני עדים כשרים, בית דין של עשרים ושלשה דיינים מוסמכים, וכיוצא בזה), ואת תנאי הכשירות המיוחדים שנדרשים מהדיינים שדנים בדיני נפשות, אך מוסיף:
ומכל מקום לא היה נמצא כמעט בכל הדורות רוצחים ביהודים מפני חומר האיסור ומפני מה שנתחנכו על ידי התורה ועל ידי עונשי התורה להבין חומר האיסור, ולא סתם היו מתיראים מהעונש כענין של כל דאלים גבר.
למרות ההסתייגות שלו מהטלת עונשי מוות, מוסיף הרב פינשטיין בחתימת דבריו שאם מטרת עונש המוות היא "לצורך השעה", להילחם בפשיעה הגואה, ניתן להשיתה כדי "למיגדר מילתא", לגדור את הדבר:
וכל זה הוא כשלא הופקר איסור הרציחה אלא שבשביל איזה תאוה גדולה או איזה מריבה על טענת ממון וכבוד עשה זה, אבל מי שהורג נפשות מחמת שהופקר אצלו איסור הרציחה והוא אכזרי ביותר, וכן כשנתרבו רוצחים ועושי רשעה היו דנין למיגדר מלתא למנוע מעשה רציחה שהוא הצלת המדינה. והנני חותם בברכה לשר המדינה שינהל המדינה בצדק וביושר וגם במשפט הראוי כל ימיו ועוד יתגדל שמו בכל מדינתנו ארצות הברית.
תשובה זו משקפת[דרושה הבהרה] את ההשקפה של רבים במשפט העברי בימינו, השולל כעיקרון עונש מוות, אך מתירה במקרים מיוחדים ו"לצורך השעה".[7]
פירוט וביצוע המיתות
עריכהפרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו–ז; להלן תובא תמצית הדברים:
לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות[8] ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו (אך אישה לא הייתה מופשטת[9]). על פי הרמב"ם[10] ההפשטה נועדה לזרז את מותו, ובכך למעט את יסוריו.[11] לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם המהול ביין.[12]
מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:
סקילה
עריכההעבירות עליהן עונשים בסקילה הן: עובד עבודה זרה, נערה בתולה מקודשת לאיש שזינתה והאיש שזנה עמה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, איש או אישה המקיימים יחסי מין עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני, שור שהרג אדם.
היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ”יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו...”). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (”...ויד כל העם באחרונה”), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין בסקילה, לאחר מותו:
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.
על תליית הנהרג להיעשות ביום, דין שנלמד בתלמוד מהפסוק ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ” (במדבר, כ"ה, ד'), לאחר שחטאו ישראל בעבודת בעל פעור. בדברי רב חסדא ההוקעה מתפרשת כתלייה, על פי הפסוק:”וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'” (שמואל ב', כ"א, ח').[13] מכל מקום, הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד.[14] זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתלייה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (לדעת רבי אליעזר, כל המחויב סקילה – נתלה).[15]
שרפה
עריכההעבירות עליהן ניתן עונש שרפה הן: בת כהן נשואה שזינתה, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם בתו או נכדתו.
על פי חז"ל במשנה, מצות שרפה אינה על ידי שריפת הגוף (העלאה על המוקד), אלא רק על ידי שרפה פנימית של האדם כך שגופו נשאר שלם, חז"ל למדו כן בגזירה שווה מעדת קרח או מבני אהרן, שבשניהם הגוף נשאר קיים לאחר השרפה.
תחילה היו מעמידין את הנידון למוות כשהוא משוקע בזבל עד ברכיו, כדי שלא יזוז, לאחר מכן - על מנת לפתוח את פיו - היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (יש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[16]/ עופרת ובדיל[17] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.
הרג (סייף)
עריכהעונש הרג נכתב בתורה על אנשי עיר הנידחת, רוצח במזיד ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות בני נח ובלבד שיהיה תחת ידינו .
ההריגה על ידי סייף הייתה נעשית על ידי שהיו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק
עריכההעבירות עליהן ענושים חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.
היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.
דרכי הדיון בדיני נפשות
עריכהארבע מיתות בית דין הן כלי הכפייה ההלכתיים החמורים ביותר המסורים לבית הדין יותר מן ההלקאה, הקנסות והנידוי. מהפסוק ”וְהִצִּילוּ הָעֵדָה”[18] למדו חז"ל שבדיני נפשות ישנה חובה מיוחדת להשתדל במציאת ראיות לזיכוי החשוד. אמנם מן הפסוק אין ראיה שהכוונה היא דווקא להצלה בדיני נפשות, אך הדבר נלמד מסברה, שכן בדיני ממונות הטיית המשפט לטובת צד אחד בהכרח תביא להפסד של הצד שני, והלשון הצלה אינה רלוונטית.[19] ההבדלים שבדרכי הדין נשנות בפרק ד ממסכת סנהדרין:
- בית הדין – שלא כדיני ממונות, שדינם מסור לשלושה דיינים ואפילו אינם סמוכים,[20] דיני נפשות נידונים בערכאה משפטית של 23 דיינים מומחים וסמוכים. דיני נפשות מיוחדים כזקן ממרא, נביא שקר, עיר הנידחת סמכות הפסיקה היא בידי הסנהדרין הגדולה שבירושלים. כהן גדול ומלך מבית דוד[21] נידונים תמיד בבית הדין הגדול, בין אם בדיני ממונות או דיני נפשות.
- פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני ממונות, בשלב הדיון בין החכמים אין קדימות לצד כלשהו. לעומת זאת, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
- הטית הדין – דיני ממונות מוכרעים על פי רוב קולות, כלשון הפסוק, ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”.[22] עם זאת, מזהירה התורה באותו הקשר: ”לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת”. את הסתירה הנדמית פותרים חז"ל בלימוד כי "לא תהיה הטייתך לטובה כהטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים".[23] דין זה נלמד לדיני נפשות. משכך, המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות (רוב של 13 דיינים).
- החזרת הדין – בדיני ממונות לאחר גמר הדין, כלומר אחרי שהכריעו החכמים את הדין אך ביצועו טרם נעשה,[24] קיימת בידי בעלי הדין אפשרות של החזרת הדין: בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות. החזרת הדין עשויה להביא לגזר דין הפוך. מכל מקום, בדיני נפשות החזרת הדין מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
- הגבלות לימוד חובה – לפני הסנהדרין, גדולה או קטנה, ישבו שלוש שורות של תלמידים מובחרים, שאם היו צריכים לסמוך היו סומכים מהם.[25] אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים להציג לימוד לזכות או לחובה שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. אך בדיני נפשות זכות זו מוגבלת ללימוד זכות בלבד ולימוד החובה נשאר בידי החכמים בלבד. תלמיד שרצה לזכות, עולה ויושב בין החכמים, אך גם אם נדחו דבריו אין מורידים אותו ממקומו כל אותו היום.
- אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן. רש"י[26] ביאר שתוקף ההגבלה הוא רק בשעת המשא ומתן, כדי לעודד את הדיין למצוא ראיות נוספות שיחזקו את דבריו, אך בשעת גמר הדין, כשנמנים המזכים והמחייבים, יכול הדיין לשוב בו מעמדתו ולחייב.
- זמני הדיון – מהתורה נלמד כי חובה על השופטים להיות זמינים לדון בכל זמן, שנאמר ”וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת”.[27] לעומת זאת, את הפסוק ”וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו”[28]פירשו שזמן הדין צריך להיות ביום. חז"ל למדו שאין בכך סתירה, ואכן החכמים יושבים בדין כל היום, ובלילה לא דנים אך גומרים את הדין.[29] לעומת זאת, דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”,[30] אלא ממתינים ליום המחרת. השהיית הדין בלילה נקראת "הלנת דין". בשלב הלנת הדין החכמים מתחלקים לזוגות ודנים ביניהם בדין הנידון. בזמן זה הם אסורים באכילה ושתייה, מדרשת הפסוק ”לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”. בשל החיוב להלין את הדין אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
- דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה.[31] אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו.[32] דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות.[33]
- התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל”וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב”[22] ודרשו חז"ל "לא תענה על רב",[34] והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו.[35] וכן, מצווה החכם בציווי ”לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ”,[36] והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול.[37]
בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום.[38] אך במקרה של הוראת שעה, היו חורגים מדין זה.[38]
לאחר ההריגה
עריכהאבלות
עריכההרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה", אם כי הם מותרים לנהוג במנהגי אנינות.[39] אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. נחלקו האם לאחר ליקוט העצמות והקבורה שבים בני המשפחה ויושבים שבעה או שכיוון שנדחו – נדחו ואין מתאבלים עליהם.[40] וכן הסתפקו לגבי מי שהוצא להורג על ידי בית דין מכורח הוראת שעה אם מתאבלים עליו.[41]
כלי ההריגה
עריכהמן הדין על הסיף, האבן, הסודר ששימשו להריגת החוטא להיקבר לאחר ביצוע גזר הדין.[15] וכן העץ ששימש לתלייה נקבר. ברש"י מפורש שדין זה נלמד מריבוי הפסוק ”כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ”. הרמב"ם[42] פירש שהוא כדי לא להשאיר לנידון זיכרון רע, שלא יאמרו "זה העץ שנתלה עליו פלוני". וקבורה זו היא בתחום ארבע אמותיו של קבר הנהרג, אך לא באותו הקבר.[42]
הפסקת ביצוע ארבע מיתות בית דין
עריכהעל פי ההלכה, סמכותו של בית דין לדון בדיני נפשות ולגזור גזר דין מוות מותנה במספר תנאים, שחדלו להתקיים לפני דורות רבים. התנאי הראשון הוא שבית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית שבעזרה[43], תנאי שעל פי התלמוד חדל להתקיים ארבעים שנה לפני חורבן בית שני, עת גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית[44], לפני כאלפיים שנה. תנאי נוסף הוא קיומו של בית המקדש, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק ”וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם” (דברים יז, ט), "בזמן שיש כהן (שמקריב קרבנות, דהיינו שיש אפשרות לעבוד את עבודת המקדש) יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט"[45] תנאי נוסף הוא שהדיינים יהיו סמוכים[46], אך הסמיכה בטלה אף היא לפני כאלף שנים. מובן אפוא, שאין כיום אפשרות לחדש את דיני ארבע מיתות בית דין, אלא אם ישובו כל התנאים הנצרכים לכך להתקיים.
אמנם, לדעת רוב הראשונים, אף כשאין מתקיימים התנאים האמורים, יש רשות לכל בית דין להעניש בכל עונש, כולל הוצאה להורג, בהליך בלתי רשמי כהוראת שעה, כדי להעמיד את חומת הדת. וכדברי הרמב"ם:
יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות.
— משנה תורה, ספר שופטים,הלכות סנהדרין והעונשים המסורים להם, פרק כד, הלכה ד
יש מהראשונים החולקים על הסמכות להעניש עונש מוות במצב המדובר[47], אך בשולחן ערוך נפסק כדעה הראשונה[48].
הוצאות להורג בהיסטוריה ובספרות היהודית
עריכהקיימים מספר אזכורים בספרות חז"ל ובמקורות נוספים למקרי הוצאה לפועל של גזר דין מוות ביהדות.
בתלמוד מסופר על אישה ששכבה עם בנה בירושלים ונסקלה בידי בית דין,[49] ובלוד, מסית בשם 'בן סטדא' הופלל במארב והוצא להורג.[50] בכפר סכניא במצרים נסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.[51] וישו נתלה בערב פסח בעוון כישוף, הסתה והדחה.[52]
הוצאות להורג שהתבררו כטעות
עריכהיהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם אך לאחר מעשה התחרט על כך ונהג לפקוד את קברו של הנידון.[53] שמעון בן שטח הוציא את בנו להורג למרות שהעדים חזרו בהם.[54] אדם נוסף שיצא לסקילה הכחיש את מעשיו עד לרגע האחרון, ועיני החכמים "זלגו דמעות" למשמע המעשה.[55]
באגדות חז"ל
עריכהבמדרש מובא סיפור מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר.[56] ורבי יונתן העיד כי ראה בן סורר ומורה ואף ישב על קברו, וכן כי ראה עיר הנידחת ואף ישב על תילה.[57] מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא יצא להורג.[54]
בספרות ימי הביניים
עריכהבספר היוחסין של אחימעץ בן פלטיאל נכתב כי במאה התשיעית באוריה שבדרום איטליה הוציא רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש; בהרג, אדם שרצח אישה; בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור; בשריפה, אדם שבא על חמותו. במכתב של ר' יוסף בן יצחק אבן אביתור הוא מספר על סב-סביו שהיה מקיים ארבע מיתות בית דין בספרד במאה העשירית.[58]
השכיחות הראויה לגזר דין מוות
עריכהחז"ל הטילו סייגים רבים על קביעת עונש מיתה לאדם, עד שכמעט בלתי אפשרי להגיע בפועל לחיוב עונש מיתה. משום מגבלות אלו, היו עונשי מיתה יחסית נדירים. על פי המשנה, סנהדרין שהוצאו על ידה להורג נקראת "חובלנית". בתלמוד מובאת מחלוקת בין התנאים לגבי תדירות ההריגות הנדרשת כדי להקנות לה שם זה:
סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (=שבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל
על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי.
בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל,[59] מלבד מספר חריגים. אך יש סברה[דרוש מקור] לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס.
הדין בימינו
עריכהלדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים.[60]
מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי
עם זאת, בהלכה יש דיני מוות שלא בידי בית דין, כגון דיני רודף, מוסר, מורידין ואין מעלין וקנאים פוגעים בו. בדינים אלה יש מחלוקות בהלכה אם הם תקפים גם בימינו.[דרוש מקור: נא להביא מקורות מפורטים למחלוקות הללו]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, "אם עשו תשובה - אין בית דין של מטה מוחלין להן", 49. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
עריכה
- הערך "סקילה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
עונש מוות (הלכה), דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא ארבע מיתות בית דין, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה א'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב': "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא."
- ^ על פי פירוש רבי עובדיה מברטנורא, ורש"י (על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב') כוונת דברי רבי מאיר היא באיזו לשון השכינה מקוננת על הנהרג. אך הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שהוא הלשון שהיו רגילים לקונן עליו בני אדם.
- ^ לפי השנה שבה נשאלה השאלה, הכוונה כפי הנראה למושל ניו יורק הוגו קארי (אנ')
- ^ [1] (הקישור אינו פעיל)
- ^ התשובה נכתבה בפורים שנת תשמ"א-1981, וכפי הנראה השאלה נשאלה בהקשר לתנועת הביטול של עונש המוות בארצות הברית, והחזרתו החל בשנות השבעים המאוחרות.
- ^ מתוך ""הוציאוה ותשרף"? עונש המוות – בין הלכה למעשה", דוקטור אביעד הכהן - עונש מות במשפט המודרני - משרד המשפטים
- ^ הרמב"ם בפירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב', פירש שהווידוי התרחש רחוק ממקום ההריגה שמא במקום ההריגה לא יוכל הנידון לפתוח את פיו מחמת הפחד.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד א', במחלוקת רבי יהודה וחכמים.
- ^ הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ג'.
- ^ פי' הרמב"ם למשנה שם, וע"פ משמעות דברי תפא"י ד"ה ואין.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א': "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ו').
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י"ג.
- ^ ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א', תוספות ד"ה "אחד דיני ממונות".
- ^ ראו בהרחבה: תלמוד בבלי, סנהדרין בתחילת פרק א ובפרק ג.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ה'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד א': "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". עיין שם. ובטעם דין זה התוספות רא"ש פירש כיוון שצוו בפירוש לדון, ממילא הכוונה רק למלכי ישראל. ורבי עובדיה ברטנורא בפירושו על המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ב': "ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים".
- ^ 1 2 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ו'
- ^ השווה תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב': "היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי".
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ד'
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א'
- ^ ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ"ב
- ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ז
- ^ כדי לקיים את הפסוק "צדק ילין בה" (ישעיהו, א', כ"א), כלומר שיש לפתור את הסכסוכים באותו היום. אך הדבר תלוי ברצון בעלי הדין.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ד'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
- ^ ר"ן כתב כדברי רש"י, שהגר דן בדין נפשות של גר אחר, אך סייג שזאת בתנאי וכל הרכב בית הדין מורכב מגרים, שכן לא ממנים אלא מיוחסים הכשרים לכהונה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ו, עמוד ב' דיבור המתחיל "חדא". מסכת יבמות, דף מ"ה, עמוד ב' דיבור המתחיל "כיון".
- ^ שכן המילה "ריב" בפסוק נכתבת בכתיב חסר.
- ^ על פי פירוש רבי עובדיה ברטנורא על מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב', ד"ה "מן הצד"
- ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"ז
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
- ^ 1 2 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד ב' ד"ה מתיב. ט"ז, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף קטן ב'
- ^ אור שמח על ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה ט'
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה ט'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד, הלכה י"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
- ^ ספר המצוות, עשה קע"ו
- ^ דעה המובאת בנמוקי יוסף מסכת סנהדרין, דף נב עמוד ב מדפי הגמרא. פירוש המיוחס לרבנו יונה על מסכת סנהדרין שם.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב'
- ^ בבלי קידושין פ א
- ^ תוספתא סנהדרין י ה, ירושלמי סנהדרין ז יב
- ^ בבלי גיטין נז א
- ^ בבלי סנהדרין מג ב בנוסח לא מצונזר
- ^ בבלי חגיגה טז ב
- ^ 1 2 ירושלמי סנהדרין ו ג
- ^ תוספתא סנהדרין ט ג ובבלי סנהדרין מד ב
- ^ אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה
- ^ בבלי סנהדרין עא א
- ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי' 42. אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל', עמוד א'
- ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור – אות ב.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.